תמורה טו ע"א

עשר שנים מלך שמואל בעצמו שנה אחת שמלך שאול ושמואל ושתים שמלך שאול בעצמו ושלשים ושבע שמלך דוד:
מתני' חטאת היחיד שכפרו בעליה מתה ושל צבור אינה מתה רבי יהודה אומר תמות ר''ש אומר מה מצינו בולד חטאת ובתמורת חטאת ובחטאת שמתו בעליה דברים אמורים ביחיד ולא בצבור אף שכפרו בעליה ועיברה שנתה ביחיד דברים אמורים ולא בציבור:
גמ' ת''ר מהו אומר {ויקרא ד-כג} חטאת יביא מנין למקדיש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה קיימת והרי שתיהן עומדות מנין שאיזו מהן שירצה יביא ת''ל חטאת יכול יביא שתיהן ת''ל יביאנה אחת ולא שתים ואותה שניה מה תהא עליה אמר רב המנונא תניא ר' יהודה אומר תרעה רבי שמעון אומר תמות ומי אמר ר' יהודה תרעה והא ר' יהודה תמות שמעינן ליה איפוך רבי יהודה אומר תמות ר' שמעון אומר תרעה ומי אמר ר''ש תרעה והא אמר רבי שמעון חמש חטאות מתות אלא (א''ל לעולם לא תיפוך ולא קשה כאן באבודה בשעת הפרשה כאן באבודה בשעת כפרה ואיבעית אימא אידי ואידי בשעת הפרשה ולא קשה הא רבי יהודה אליבא דרבי הא רבי יהודה אליבא דרבנן ומי איכא למאן דאמר חטאה ציבור שכפרו בעלים מתה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

עשר שנים מלך שמואל בעצמו [לבדו] לפני ששאלו להם מלך, ועוד שנה אחת שמלך [שמלכו יחד] שאול ושמואל. ושתים שמלך שאול בעצמו. ושלשים ושבע שמלך דוד. הרי שעברו ארבעים שנה מששאלו להם מלך. ^[64]

מתניתין:

משנתנו היא המשך למשניות הקודמות, העוסקות בהבדל בין קרבן ציבור לקרבן יחיד.

הקדמה

הלכה נמסרה למשה מסיני שיש "חמש חטאות מתות" [המיתה נעשית באופן שנועלים את הדלת בפניה עד שהיא מתה ברעב].

ואלו הן: א. ולד חטאת. ב. תמורת חטאת. ג. חטאת אשר מתו בעליה. ד. חטאת אשר נתכפרו בעליה באחרת. ה. חטאת שעברה שנתה [כי רק תוך שנה ללידתה היא כשירה לחטאת].

שלש חטאות מתוך החמש הללו [ולד חטאת, תמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה] לא יתכנו בחטאות הציבור, שהרי חטאות ציבור כולם זכרים הם, ולא יתכן להם ולד. ^[65] וכמו כן לא תיתכן בציבור "תמורת חטאת", כיון שאין תמורה בקרבן ציבור, כמבואר לעיל. וכן חטאת שמתו בעליה לא תיתכן בקרבן ציבור, לפי ש"אין הציבור מתים", וכמו שיבואר בגמרא.

ונחלקו חכמים לגבי שתי החטאות האחרות [חטאת אשר נתכפרו בעליה באחרת, וחטאת שעברה שנתה], כיון שהאפשרות הזאת קיימת גם בקרבן ציבור, האם נוהגת בהן ההלכה שימותו, או לא.

רבי שמעון סובר, ילמד סתום מן המפורש. כשם שעל שלש מהן לא נאמרה ההלכה שחטאות הציבור מתות, כך גם בשתים האחרות. אלא דינן לרעייה, ואינן הולכות למיתה. ואילו רבי יהודה סובר, שאלו השתים, הואיל ויש אפשרות שיהיו בקרבן ציבור, הרי הן מתות. ואינו לומד סתום מן המפורש. ובגמרא יבואר.

חטאת היחיד שאבדה, וכפרו בעליה, שהקריבו קרבן חטאת אחר לכפר על חטאם, ונמצאת הראשונה, הרי היא מתה.

ואולם, חטאת של ציבור שאבדה, והתכפרו הציבור באחרת, ואחר כך נמצאה, אינה מתה.

רבי יהודה אומר: תמות.

אמר ^[66] רבי שמעון: מה מצינו בולד חטאת, ובתמורת חטאת, ובחטאת שמתו בעליה שרק בחטאת יחיד ^[67] הדברים אמורים, שרק בחטאות יחיד מצינו שהן מתות, ולא בצבור.

אף חטאת שכפרו בעליה, וחטאת אשר עברה ^[68] שנתה, רק בחטאת יחיד דברים אמורים, ולא בציבור.

גמרא:

ומביאה הגמרא ברייתא בענין חטאת שכיפרו בעליה באחרת.

תנו רבנן: אמרה תורה בפרשת חטאת יחיד [ויקרא ד] "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת, נקבה תמימה יביאנה". ולכאורה צריך היה הכתוב לומר "אם כבש קרבנו לחטאת". מהו אומר "חטאת יביא"? ודרשינן, מנין למקדיש חטאתו, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות לפניו, מנין שאיזו מהן שירצה, יביא?

תלמוד לומר "חטאת יביא". ^[69]

יכול יביא שתיהן? ^[70] תלמוד לומר בסוף הפסוק, "יביאנה". והרי זה כאילו אמר הכתוב "יביא אותה", לומר, אחת ולא שתים.

ודנה הגמרא: ואותה שניה, שלא הקריבו אותה, מה תהא עליה?

אמר רב המנונא: תניא, שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר, תרעה עד שיפול בה מום, ותפדה, ודמיה יפלו לנדבה. רבי שמעון אומר, תמות, כדין חטאת יחיד שכיפרו בעליה.

ותמהה הגמרא: ומי אמר רבי יהודה תרעה? ! והא רבי יהודה, "תמות" שמעינן ליה, שמענו אותו במשנתנו בחטאת ציבור שדינה למיתה, וכל שכן חטאת יחיד?

ולכן, אומרת הגמרא: איפוך! מוכרחים להפוך את הגירסא בברייתא זו של רב המנונא, וכך יש לשנותה: רבי יהודה אומר: תמות. רבי שמעון אומר: תרעה. ולפי זה דברי רבי יהודה בברייתא מתאימים עם דבריו במשנה.

וממשיכה הגמרא לדון: ומי אמר רבי שמעון, תרעה? ! והא אמר רבי שמעון, במשנתנו: חמש חטאות ביחיד - מתות! שהרי כך אמר, שרק ביחיד הדברים אמורים שהן מתות, ואחת מהן היא חטאת שכיפרו בעליה באחרת?

ומתרצינן: אלא, לעולם לא תיפוך. והברייתא שנויה: רבי יהודה אומר: תרעה, רבי שמעון אומר: תמות. ועתה, דברי רבי שמעון מיושבים היטב.

ולא קשיא דברי רבי יהודה. כי כאן, מה ששנינו בברייתא שהיא רועה, בשהיתה הראשונה אבודה בשעת הפרשה של השניה, ולא היתה אבודה בשעת כפרה, שנמצאה הראשונה לפני שכיפרו בשניה, כמו שמפורש בברייתא "והרי שתיהן עומדות לפניו", הלכך סבר רבי יהודה שאינה מתה אלא רועה. משום שרבי יהודה סובר שלא נאמרה ההלכה למשה מסיני אלא כשהיתה הראשונה אבודה בשעת כפרה ונמצאה אחר כפרה. וכאן, מה ששנינו במשנתנו שהיא מתה, בשהיתה הראשונה עדיין אבודה בשעת כפרה, ונמצאה רק אחרי שכיפרו בשניה, הלכך מתה. ^[71]

לקמן [כב ב] נחלקו רבי וחכמים בהלכה זו. חכמים סוברים אינה מתה אלא באבודה בשעת כפרה, אבל אבודה בשעת הפרשה ונמצאה לפני הכפרה - רועה. ורבי סובר מתה. ועל פי זה מתרצת הגמרא תירוץ נוסף בסתירת דברי רבי יהודה.

ואיבעית אימא, אידי ואידי, המשנה והברייתא, שתיהן מדברות באבודה בשעת הפרשה, ונמצאה לפני הכפרה. ולא קשיא! הא, מה שאמר רבי יהודה במשנה שתמות, אליבא דרבי אמרה כן. הא, מה שאמר רבי יהודה בברייתא שתרעה, אליבא דרבנן, אמרה כן, ולשיטתם - תרעה ^[72].

המקשן ^[73] הבא סובר, כי כשם שרבי יהודה סובר בחטאת ציבור שנתכפרו בעליה באחר - מתה, כן חטאת שמתו בעליה [ולא ידע הכלל ש"אין הציבור מתים"]. על כן הוא מקשה:

ומי איכא למאן דאמר חטאת ציבור שכפרו בעלים - מתה?!

הערות

^[64] והחשבון מבואר בתוס' בכמה גירסאות.

^[65] עיין בחידושי הגרי"ז, הדן למה לא יתכן ולד בחטאת ציבור, הלא אמרה הגמרא לקמן [יט ב]: המקדיש נקבה לחטאתו - עושה תמורה, דמגו דחל עליה קדושת דמים ירדה לה נמי קדושת הגוף - אם כן, אם הקדישו הציבור נקבה לחטאתם, גם כן ירדה לה קדושת חטאת [עיין שם בסוגיא], ואם ילדה הרי הולד קדוש בקדושת חטאת?

^[66] גירסת השיטה מקובצת.

^[67] גירסת השיטה מקובצת.

^[68] גירסת הגר"א, וכן בכל הסוגיא.

^[69] גירסת השיטה מקובצת והב"ח.

^[70] הקשה הגרי"ז: איך היתה הוה אמינא לומר שיביא שתיהן, הלא לא חטא אלא חטא אחד, ואיך יביא שתי חטאות? ולמה צריך דרשת הכתוב שאינו מביא שתיהן? ומחדש, שהטעם לכך שאינו מביא את השניה אינו משום שהבעלים כבר התכפרו והיא מיותרת. אלא, השניה היא "חליפי חטאת", וההלכה היא ש"חליפי חטאת" מתה. ומוכיח כן מכמה ראיות. א. רב הונא אמר רב אומר לקמן [כג א], שחכמים, החולקים על רבי [בגמרא לקמן] וסוברים שבאבודה בשעת הפרשה ונמצאה לפני הכפרה, השניה רועה ולא מתה, היינו דוקא אם שתיהן עומדות לפניו, ובא לפנינו לימלך מה ייעשה בהן, שאז מעדיפים חכמים לומר לו "לך התכפר בראשונה האבודה, והשניה תרעה". אך אם לא שאל, אלא "משך", שהקריב אחת מהן מדעתו, הרי אפילו אם הקריב את הראשונה האבודה, מודים חכמים שהשניה תמות ולא תרעה. והרי רק אם נאמר שמעשה ההקרבה עושה את השניה ל"מותר חטאת", תיתכן סברא לחלק בין אם הקריבה מרצונו ודחה את השנייה בידים לבין בא לימלך ולא דחאה בידים. אבל אם נאמר שהשניה מתה משום שהיא מיותרת, כיון שאין לה על מה לכפר, איזה חילוק יש לפי רב הונא בין דחאה בידים ללא דחאה, הלא בכל אופן אין לה על מה לכפר? ב. שנינו במסכת מנחות [פ ב] שאם הפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאו שלשתן, הראשונה תקרב, והשניה תמות, והשלישית תרעה. והרי רק אם נאמר שמעשה ההקרבה מדחה את השניה להיות דינה למיתה, יתכן לומר שהלכה זו נאמרה רק על השניה, ולא על השלישית. אבל אם נאמר שהטעם בנתכפרו בעליה שהולכת למיתה הוא משום שאין לה על מה לכפר, איזה חילוק יש בין שניה לשלישית, הלא גם לשלישית אין לה על מה לכפר? נמצא, שבלי דרשת הכתוב, היה עולה על הדעת שהקרבת האחת אינה מדחה את השניה [ולא שבפועל ייקרבו שתיהן!], ועל שתיהן יש "דין הבאה", ובאה הדרשה "יביאנה - אחת ולא שתים", ללמדנו שעל ידי הקרבת אחת, נעשית השניה חליפי חטאת, ועל כן תמות.

^[71] כתב השיטה מקובצת בשם תוס', שלרבי שמעון לא יכלה הגמרא לתרץ כן, ולחלק בין אבודה בשעת הפרשה שאז תרעה, לאבודה בשעת כפרה שאז תמות, משום שרבי שמעון אמר במפורש במסכת מעילה [ט ב] שבכל אופן נאמרה ההלכה שהיא מתה, בין באבודה בשעת הפרשה ובין בשעת כפרה.

^[72] כתב בספר הכריתות להר"ש מקינון [לשון למודים שער ב סימן כו], שאף על גב שרבי יהודה קדם לרבי, בכל זאת יתכן לומר "רבי יהודה אליבא דרבי", כי רבי סידר המשניות, וסתם המשנה לשיטתו, ולכן סתם רבי יהודה לפי שיטתו. ואילו הברייתא סברה כחכמים, ולכן סתמה דברי רבי יהודה כחכמים. נמצא שהם שני תנאים בדברי רבי יהודה. כלומר, כל אחד מטה דברי רבי יהודה לדעתו, הואיל ורבי יהודה לא ביאר דבריו. ולמה לא תירצה הגמרא "תרי תנאי אליבא דרבי יהודה"? כיון שלא הוזכר תנא שאמר בשם רבי יהודה לא במשנה ולא ברייתא, אלא במשנה ובברייתא נאמר "דברי רבי יהודה". כלומר, אין להגמרא ידיעה שהם שני תנאים בדברי רבי יהודה. ועוד, שלא יתכן לומר שהתנא של הברייתא ידע פירוש אחר בדברי רבי יהודה, כי "רבי לא שנה - רבי חייא מנין לו"?

^[73] עיין בהערה לעיל פירוש רש"י בשקלא וטריא של הסוגיא. ומכל מקום לא שנינו הגירסא, כיון שהמפרשים לא העירו על כך.

שכך הוא סדר שנות ההנהגה של אלה שקדמו למרד אבשלום: עשר שנים — שמלך שמואל בעצמו (לבדו), שנה אחת — שמלך שאול ושמואל ביחד, ועוד שתים — שמלך שאול בעצמו (לבדו), ושלשים ושבע שנים — שמלך דוד. וסיכום שנות מלכותם של כל אלה, הריהו ארבעים שנה, וחשב אבשלום, שעתה הגיע זמנו שלו למלוך על ישראל.

א משנה המשנה ממשיכה לדון בחילוקים שבין קרבנות יחיד לקרבנות ציבור. הלכה למשה מסיני היא שיש "חטאות המתות" והן חמש חטאות שאינן ראויות להיות מוקרבות על המזבח, ואין להן תקנה עד שימותו מעצמן. ואלו הן: ולד חטאת; תמורת החטאת; החטאת שמתו בעליה; החטאת שהתכפרו בעליה בחטאת אחרת, וכגון שאבד קרבן החטאת, ונתכפרו הבעלים בקרבן אחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון; והחטאת שעברה עליה שנתה. והמשנה דנה בחטאת שהתכפרו בעליה: חטאת היחיד שכפרו (שהתכפרו) בעליה באחרת לאחר שאבדה ונמצאה — מתה. ואם היתה זו חטאת של צבור — אינה מתה. שלא נאמר דין זה אלא בחטאת היחיד, ולא בחטאת הציבור.

ואילו ר' יהודה אומר: אף חטאת הציבור שהתכפרו הציבור בחטאת אחרת — תמות. ר' שמעון אומר: מה מצינו (כשם שמצאנו) בשלוש חטאות שמתוך אלה החמש שנקבעה בהן הלכה למשה מסיני כי הן מומתות, בולד חטאת, ובתמורת חטאת, ובחטאת שמתו בעליה — שהדברים אמורים בחטאת יחיד ולא בחטאת צבור (שהרי אין אפשרות שיהיה ולד חטאת בחטאת ציבור, שכן היא באה רק מן הזכרים; ואין אפשרות שתהיה תמורת חטאת בחטאת ציבור, שכן אין דין תמורה כלל בקרבן ציבור; ואין אפשרות שתהיה חטאת ציבור שמתו בעליה, שהרי אין הציבור מת), אף דין שתי החטאות האחרות: חטאת שכפרו בעליה וחטאת שעיברה שנתה — דווקא בחטאת יחיד הדברים אמורים, ולא בחטאת ציבור.

ב גמרא בענין החטאת שהתכפרו בעליה באחרת, מביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מהו (מה מלמדנו) כתוב זה האומר בדין חטאת היחיד "יביא" ("ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה". ויקרא ד, לב)? והלא די היה לומר "ואם כבש קרבנו לחטאת" וכו'! אלא מנין למקדיש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הראשונה קיימת, ומעתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה, מנין שאיזו מהן שירצה יביא? — תלמוד לומר: "יביא קרבנו לחטאת", שתלוי בו איזה מהן יביא לקרבן. ומעתה יש לשאול: יכול יביא את שתיהן לקרבנו? — תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "נקבה תמימה יביאנה" — שמביא אחת ולא שתים. ואם כן

אותה שניה מה תהא עליה? אמר רב המנונא, תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: תרעה עד שיפול בה מום, ולאחר מכן תיפדה, ויביא בדמיה קרבן נדבה. ואילו ר' שמעון אומר: תמות, כדין חטאת היחיד שכיפרו בעליה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יהודה שבמקרה זה תרעה החטאת השניה עד שיפול בה מום, ולא תמות? והא [והרי] ר' יהודה שתמות שמעינן ליה [שמענו אותו] אומר במשנתנו! ומשיבים: איפוך [הפוך] את שיטות החכמים בברייתא זו, ובאופן זה, ר' יהודה אומר: תמות, ר' שמעון אמר: תרעה. ומקשים על תירוץ זה: מי [האם] אמר ר' שמעון תרעה? והא [והרי] במשנתנו אמר ר' שמעון כי כל אלו חמש חטאות היחיד, ובכללן זו שהתכפרו בעליה מתות!

אלא (אמר ליה [לו]) לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את שיטות החכמים שבברייתא זו, ובאשר לסתירה בדברי ר' יהודה יש להשיב כי לא קשה, שכן יש להבחין בין המקרים: כאן בברייתא, שאמר בה ר' יהודה שתרעה — מדובר במקרה שהחטאת הראשונה היתה אבודה בשעת ההפרשה של החטאת השניה, אבל לא בשעת הכפרה, שנמצאה קודם לכן, וכיון שבשעת הכפרה לא היתה אבודה — אינה מתה אלא רועה. ואילו כאן במשנתנו, שאמר בה ר' יהודה שתמות — מדובר במקרה שהיתה החטאת הראשונה אבודה אף בשעת הכפרה בחטאת השניה, ורק לאחר מכן נמצאה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לסתירה זו שבדברי ר' יהודה: אידי ואידי [זו וזו], הן המשנה והן הברייתא מדברות כשהיתה החטאת הראשונה אבודה בשעת הפרשה ונמצאה קודם הכפרה בשניה, ולא קשה מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה, שכן הא [זו] שאמר ר' יהודה במשנה שתמות — הריהי שיטת ר' יהודה אליבא [על פי שיטת] רבי (ר' יהודה הנשיא) במשנה להלן (כב,ב) הסבור כי אף אם היתה אבודה רק בשעת הפרשה ולא בשעת הכפרה באחרת הריהי מתה. ואילו הא [זו] שאמר ר' יהודה בברייתא שתרעה — הריהי שיטת ר' יהודה אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים] באותה משנה הסבורים שאינה מתה אלא אם היתה אבודה גם בשעת הכפרה באחרת. שנינו במשנתנו בשיטת ר' יהודה כי חטאת ציבור שהתכפרו הציבור באחרת הריהי מתה.

ומקשים: ומי איכא למאן דאמר [והאם מבין החכמים יש מי שאומר] כי חטאת ציבור שכפרו בעלים — מתה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There were ten years during which Samuel reigned alone, from the death of Eli until the coronation of Saul, and one year that Saul reigned and Samuel was still alive, i.e., Saul reigned for one year during the lifetime of Samuel, and two years that Saul reigned by himself, i.e., after the death of Samuel. In addition, there were thirty-seven years during which David ruled, first in Hebron, and later in Jerusalem. This amounts to a total of forty years from when the Jewish people had first requested a king, and Absalom felt it was now his time to rule over the Jewish people.

MISHNA: There is a halakha transmitted to Moses from Sinai that there are five sin offerings that are unfit for sacrifice on the altar and have no remedy and are therefore left to die. They are: The offspring of a sin offering; the substitute for a sin offering; a sin offering whose owner died; a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering, when the original sin offering was lost or stolen and later recovered; and a sin offering whose year has passed. The mishna continues the discussion of the distinction between individual and communal offerings. An individual sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering after it was lost is left to die, but in the case of a communal sin offering it is not left to die.

Rabbi Yehuda says: Even a communal sin offering shall be left to die. Rabbi Shimon says: Just as we found with regard to the offspring of a sin offering, and with regard to the substitute for a sin offering, and with regard to a sin offering whose owner died, that these matters apply to an individual sin offering and not to a communal sin offering, so too, in the cases of a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering, and a sin offering whose first year has passed, the matters are stated with regard to an individual sin offering, and not with regard to a communal sin offering.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: What is the verse teaching when it says: “And if he bring a lamb as his offering for a sin offering, he shall bring it a female without blemish” (Leviticus 4:32)? From where is it derived with regard to one who separated his sin offering and it was lost, and he separated another in its place and the first one was found alive, and they both stand fit to be sacrificed, from where is it derived that he may bring whichever of them he wishes? The verse states: “A sin offering.” One might have thought that he must bring both of them. Therefore, the continuation of the verse states: “He shall bring it.” This teaches that he must bring one of the animals but not two of them.

The Gemara asks: And if so, that second animal, what will be with it? Rav Hamnuna says that it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: It is left to graze until it becomes unfit, and then it is redeemed and the money is used to purchase a gift offering. Rabbi Shimon says: It shall be left to die, as it is an individual sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering.

The Gemara asks: But did Rabbi Yehuda actually say that it is left to graze? But didn’t we hear that Rabbi Yehuda rules in the mishna that the animal shall be left to die? The Gemara answers: Reverse the names in the baraita, so that it reads: Rabbi Yehuda says: It shall be left to die; Rabbi Shimon says: It is left to graze. The Gemara asks: But did Rabbi Shimon actually say that it is left to graze? But didn’t Rabbi Shimon say: There are five sin offerings that are left to die, including a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering.

Rather, the Gemara explains: Actually, do not reverse the opinions of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon in the baraita, and it is not difficult. Here, where Rabbi Yehuda says in the baraita that the second animal must be left to graze, it is referring to an animal lost at the time of the separation of a substitute to take its place, but the original animal was found before the second was sacrificed. Since the animal was found before the other was sacrificed, it is left to graze. There, in the mishna where Rabbi Yehuda says that the animal must be left to die, it is referring to an animal that was still lost at the time of atonement, i.e., when the substitute was sacrificed.

And if you wish, say instead: Both this baraita and that mishna are referring to an animal that was lost only at the time of the separation of the second animal, and yet it is not difficult. Here in the mishna, Rabbi Yehuda rules that the animal must be left to die in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in a mishna (22b), as he maintains that even if the animal was lost only when the second animal was separated and was found by the time it was sacrificed, it must still be left to die. There in the baraita, Rabbi Yehuda says that the animal is left to graze in accordance with the opinion of the Rabbis in that same mishna. The Rabbis disagree with Rabbi Yehuda HaNasi, and rule that the animal is left to die only if it was not yet found when the replacement animal was sacrificed.

§ The mishna taught that Rabbi Yehuda says: Even a communal sin offering shall be left to die if the community has already achieved atonement through another animal. The Gemara asks: But is there one who said that a communal sin offering whose owners achieved atonement with another sin offering after it was lost is left to die?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שלשים ושבע שמלך דוד. ובאותו זמן אמר אבשלום אל אביו אלכה נא וגו':

אמר רבי שמעון מה מצינו בוולד חטאת ובתמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה דמתות דביחיד דברים אמורים ולא בצבור כך מפרש ר' שמעון בגמרא בברייתא ואי אתה יכול לומר וולד חטאת בצבור שאין חטאת הצבור נקבה כו':

אף חטאת שכיפרו בעלים ומי שעברה שנתה דמתות ביחיד דברים אמורים ולא בצבור. מהו אומר חטאת יביא. כלומר מה צורך לכתוב אם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה. לכתוב הכי אם כבש קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה^א)חסר כאן הציון וצ"ל והא ר"י תמות שמעינן ליה אפי' בחטאת צבור וכ"ש חטאת וכו': כל שכן חטאת שכיפרו בעלים דיחיד דתמות דגבי יחיד לא פליגי:

ולא קשיא. הא דקאמר ר' יהודה רועה כאן באבודה ונמצאת בשעת הפרשת שניה קודם הקרבה הואיל ואיזו שירצה יכול להקריב הלכך אין מתה שניה אלא רועה:

כאן באבודה ונמצאת שלא בשעת הפרשה אלא לאחר הקרבה דכבר כיפר הילכך מתה:

ואיבעית אימא אידי ואידי. דנמצאת בשעת הפרשה:

ולא קשיא. הא דתני רועה היינו ר' יהודה אליבא דרבנן כדתנן בפרק וולד חטאת המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת ראשונה והרי שתיהן תמימות אחת מהן תקרב חטאת ושניה תמות דברי רבי וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצא כו'. והא דתני מתה היינו רבי יהודה אליבא דרבי:

רש"י ד"ה עשר שנים. וכתיב ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים כו'. כצ"ל וכן בתוס':

בא"ד שכך מפורש כו' ושמואל מת וגו' וכתיב בתריה ויאמר דוד כו'. קרא דויאמר כו' כתיב מוקדם (שם כז א). וקרא דושמואל כו' כתיב (שם כח ג). ובתוס' ליתא מלת בתריה:

בא"ד הרי ארבעים וט' צא מהן ט' שנים כו'. כצ"ל וכ"ה בתוס':

בא"ד וה"ג כו' ושנה אחת שמלך שאול ושמואל ושתים שמלך שאול בעצמו. כצ"ל:

תד"ה ושלשים. וכתיב ויהי מיום שבת הארון כו' ויהיו עד עשרים שנה. בקרא ליתא למלת עד. ואולי זהו הוספה מהתוס' לביאור ולומר דהנך כ' שנה הוא בס"ה עם הז' חדשים שהי' בשדה פלשתים:

בא"ד מצינו יג"ש לשמואל ושאול משמת עלי עד שמלך דוד ול"ו לדוד כו'. כצ"ל:

בא"ד ועד בכלל והיינו שנה עשירית שמלך שמואל כו'. כצ"ל. או דצ"ל וה"ג עשר שנים מלך שמואל כו'. כדאיתא בפרש"י:

בא"ד דכתיב בשנת ארבעים למלכות דויד נדרשו וגו'. וצריך לומר כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"מ למנות י"ג של שמואל שהרי כל שנותיו כו'. כצ"ל:

בא"ד וקי"ל דמ' שנה שפט עלי א"י. קרא כתיב בשמואל (א' ד יח):

גמ' אפיך ר"י וכו' כצ"ל:

שם לעולם לא תפיך ולא קשיא כצ"ל:

תד"ה ושלשים וכו' וירבו הימים ויהיו עד תיבת עד. נמחק:

עשר שנים מלך שמואל בעצמו. יחידי בלא שאול הלכך שנה עשירית אינה נמנית באותן מ' שנה ל''ז מלך דוד קודם למרדו של אבשלום הא מילתא פירש רבי במקום אחר כן שנה עשירית לשמואל היתה לגדולתו של שמואל ולא נפקא לן מקרא בהדיא אלא מדלא משכחת לה מ' שנה למניינא אחרינא וצא וחשוב למיתתו של עלי שהיא תחילת גדולתו של שמואל עד שנת מרדו של אבשלום מ''ט שנה י''ג לשמואל ושאול ושלשים ושש לדוד ועלי מת כשנשבה הארון שנא' (שמואל א ד) ויהי כהזכירו וגו' וכתיב (שם ו) ויהי ארון ה' בשדה פלשתים ז' חדשים הביאוהו פלשתים (שם ז) ויבאו אנשי קרית יערים וגו' וכשמלך דוד בירושלים על כל ישראל הביא משם את הארון כדכתיב (שם ב ו) ויוסף עוד דוד וגו' וכתיב (שם א ז) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו כ' שנה צא מהן ז' שנים שמלך דוד בחברון ומהן מלך שמואל בעצמו י''א שנה ושאול עם שמואל ב' שנים כדכתיב (שם יג) ושתי שנים מלך וגו' ושמואל לא מת קודם לשאול אלא ד' חדשי' שכך מפורש בספר שמואל (שם כה) ושמואל מת וגו' וכתיב בתריה (שם כז) ויאמר דוד [וגו'] עתה אספה יום אחד ביד שאול וגו' וברח לו אל אכיש עד שמת שאול וכתיב (שם) ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים ימים וד' חדשים מצינו י''ג שנים לשמואל ושאול משמת עלי עד שמלך דוד ושלשים ושש לדוד כשמרד אבשלום הרי ארבעים וכו' צא מהן ט' שנים לשמואל קודם ששאלו להם מלך הרי מ' שנים מששאלו המלוכה עד שנת מרדו של אבשלום ועד בכלל והכי תניא בסדר עולם היא שנת שלשים ושש למלכות דוד וה''ג עשר שנים מלך שמואל בעצמו ושנה אחת שמלך שאול בעצמו ושלשים ושש לדוד ואני הוספתי משלי על זה ועוד צא וחשוב נמי מלידתו של שמואל ותמצא כמו כן שי''ג שנה נהג שמואל שררה על ישראל דאמר מר בסדר עולם ועלי הכהן יושב על הכסא והיא מרת נפש וגו' ובאותה שנה נתמנה עלי להיות שופט על ישראל והוא שפט את ישראל ארבעים שנה צא מהן שנה אחת לעיבורו נמצא שמואל בן ל''ט שנה בשעה שנתנבא ועלה לגדולה דמשעה שמת עלי זרחה שמשו של שמואל י''ג שנה לשררותו דכל שנותיו לא היו אלא נ''ב כדנפקא לן בעלמא (מ''ק כג '.) מעד הגמל הנער דהיינו כ''ד חדש כדי הנקת תינוק והדר וישב שם עד עולם עולמו של יובל דהיינו נ' שנה ובהללו י''ג שנה היו מובלעים השתי שנים שמלך שאול שהרי שניהם מתו בשנה אחת כדמפרש למעלה: מתני' שכיפרו הבעלים. שאבדה ונתכפר באחרת ונמצאת הראשונה: ושל ציבור. שכפרו באחרת: אינה מתה. דחטאות המתות (הפנימיות) הלכה למשה מסיני בהא מסכתא וס''ל לת''ק דשל יחיד גמירי ולא של ציבור: תמות. דבצבור נמי גמירי: אמר רבי שמעון מה מצינו כו'. כלומר קי''ל חמשה חטאות מתות חטאת שמתו בעליה ושכפרו בעליה ושעיברה שנתה ולד חטאת ותמורת חטאת וכי היכי דתלת מינייהו לאו בציבור גמירי דהא לא משכחת להו בקרבנות צבור ולד חטאת (לא משכחת בציבור) דאין נקבה בציבור ותמורת חטאת נמי אין קרבן ציבור עושה תמורה ושמתו בעליה אין הציבור מתים כדאמרי' לקמן בגמרא: אף שכפרו בעליה ושעברה שנתה. אע''ג דמצינן לאשכוחינהו בציבור לא גמירי דמתות: גמ' מהו אומר חטאת יביא. למה לי למיכתב (ויקרא ד) אם כבש יביא קרבנו לחטאת לכתוב אם כבש קרבנו לחטאת וגו': יביאנה. סיפיה דקרא נקבה תמימה יביאנה: ר' שמעון אומר תמות. דחטאת יחיד שכיפרו בעליה היא: והאמר רבי יהודה תמות. דהכי שמעת ליה במתני' אפי' גבי ציבור וכל שכן יחיד: והאמר ר''ש. במתני' גבי יחיד חמשה חטאות מתות וקחשיב להך חטאת שכפרו בעליה וקתני ביחיד דברים אמורים: אבודה בשעת הפרשה. שלא בשעת כפרה דנמצאת הראשונה קודם שנתכפר בשניה כדקתני בברייתא בההיא קאמר רבי יהודה דתרעה דלא גמירי דמתה לרבי יהודה אלא היכא דנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים ודקתני מתניתין תמות באבודה בשעת כפרה גרסינן דאף בשעת כפרתו בשניה היתה עדיין הראשונה אבודה: אידי ואידי בשעת הפרשה. שנמצאת קודם כפרת השניה ומתניתין דקאמר לרבי יהודה תמות רבי יהודה קאמר לה אליבא דרבי דאמר לקמן בפרק ולד חטאת (דף כב:) במשנה אבודה בשעת הפרשה אע''פ שנמצאת קודם כפרה מתה וברייתא דקאמר רבי יהודה תרעה אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי קאמר לה דאמרי אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים: ומי איכא למ''ד כו'. אמתני' פריך:

ושלשים ושש שמלך דוד. ה''ג והיינו ארבעים שנה מששאלו להם מלך ושנת עשירית לשמואל ששאלו להן מלך היה מן המנין של ארבעים שנה ומנלן דשמואל שפט ישראל י''ג שנה שהרי כשמת עלי אז נשבה הארון כדכתיב ויהי בהביא את ארון האלהים ואז נתמנה שמואל מיד אחר מיתת עלי וכתיב ויהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים והביאוהו בקרית יערים ודוד כשמלך על ישראל לקחו משם והביאו בירושלים כדכתיב ויוסף עוד דוד וגו' וכתיב ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו (עד) עשרים שנה צא מהן שבע שנים שמלך דוד בחברון נשתיירו י''ג שנה לשמואל ושאול משמת עלי ונשבה הארון עד שמת שאול ומלך דוד בחברון ומהן מלך שמואל בעצמו עשר שנים ושנה אחת שמלך שמואל ושאול פי' באותה שנה שמשחו שמואל אותה שנה לא היתה שלימה לשאול שמקצתה היה שמואל נגיד על ישראל ושתי שנים שמלך שאול בעצמו וגם שמואל היה חי שהרי שמואל לא מת אלא ארבעה חדשים קודם שאול שכן מצינו מפורש בספר שמואל ושמואל מת וגו' וכתיב ויאמר דוד [וגו'] אספה יום אחד ביד שאול וברח לו אל אכיש עד שמת שאול וכתיב ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים ימים וארבעה חדשים מצינו י''ג שנים לשמואל ושאול משמת עלי (ומלך דוד) ושלשים ושש לדוד כשמרד אבשלום הרי מ''ט צא מהן ט' שנים קודם ששאלו להן מלך שהרי בשנה עשירית שאלו להן מלך והעשירית ממנין הארבעים הרי מ' שנים מששאלו מלך עד מרדו של אבשלום ועד בכלל והשלשה עשר שני' שמלך שמואל בעצמו ושנה אחת שמלך שאול ושמואל וב' שנים שמלך שאול בעצמו ושלשים ושש שמלך דוד ותימה לפ''ז הא דתניא בסדר עולם שמלך דוד חמש שנים אחר המרד שלשה שנים של רעב שנאמר (שמואל ב כא) ויהי רעב שלש שנים שנה אחר שנה ושנה של שיטה דכתיב (שם כד) וישוטו [בכל הארץ] ויבואו מקץ תשעה חדשים ועוד שנה שתיקן משמרות דכתיב (ד''ה א כו) בשנת ארבעים לדוד נדרשו וגו' צריך לומר ששנת המרד היתה שנה ראשונה של רעב ויש ספרים דגרסינן שלשים ושבע שמלך דוד ולפ''ז צ''ל שהתחיל הרעב שנה אחת קודם המרד וגם צ''ל ששנת עשר לשמואל ששאלו מלך אינו מן המנין של מ' שנה ואינו צריך למנות רק שלש שנים משאול ושלשים ושבעה מדוד הרי ארבעים ובסדר עולם תניא רבי נהוראי אמר שנת ל''ה למלכות דוד היה המרד ולפי דבריו לא מצינו מ' שנה מששאלו מלך עד שמרד אבשלום וי''מ למנות י''ג של שמואל כל שנותיו של שמואל הרמתי היו נ''ב שנה שהרי כשהגמל שמואל הביאתו חנה לירושלים ואז היה לו מסתמא ב' שנים כדרך הנקת תינוק וכתיב וישב שם עד עולם והיינו נ' שנים דהוא עולמו של יובל ותפלת חנה היתה יום שנתמנה עלי וקיי''ל דארבעים שנה שפט עלי את ישראל צא מהן שנה מעיבורו דשמואל נשתיירו ל''ט שנה דעלי נשתיירו י''ג שנים לשמואל דמיד כשמת עלי נתמנה שמואל דאמר מר (קדושין דף עב:) וזרח השמש ובא השמש עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל נמצא דשררתו של שמואל התחילה כשהיה בן ל' ותשע ונמשכה י''ג שנה: