תמורה טו ע"ב

והתניא [והרי שנויה ברייתא] בענין חטאת הציבור שמתו בעליה: כיוצא בו אמר ר' יוסי על האמור בשיבת ציון, בזמן בית שני: "והבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עלות לאלהי ישראל פרים בני בקר שנים עשר על כל ישראל, אילים תשעים ותשעה, כבשים שבעים ושבעה, שעירי חטאת שנים עשר, הכל עולה לה'"(עזרא ח, לה).

ועל הנאמר בכתוב זה כי "הכל עולה", יש לשאול: והלא אף חטאות בכלל האמור בכתוב, וחטאת מי [האם] היא קרבה כעולה? אמר רבא: אותה חטאת האמורה בכתוב אמנם אינה קרבה כעולה, ואולם הריהי כי [כמו] עולה, וכיצד? — מה עולה אינה נאכלת — אף חטאת זו אינה נאכלת. שכן היה ר' יוסי אומר: שתים עשרה חטאות אלה שהביאו שבי ציון — על עבודה זרה שעבדו עם ישראל הביאום. ובהסבר דברים אלו, אמר רב יהודה, אמר שמואל: חטאות אלו הובאו על עבודה זרה שעשו ישראל בימי צדקיהו המלך.

קא סלקא דעתין [עולה על דעתנו, יש להניח], כי למאן דאית ליה [לשיטת מי שיש לו, שסבור] כי חטאת צבור שנתכפרו בעליה — מתה, אית ליה נמי [יש לו, סבור הוא, גם כן] כי חטאת צבור שמתו בעליה — מתה, והא הכא [והרי כאן, במסופר בשבי ציון בימי בית שני] — דאיכא [שיש], שהיתה זו חטאת שמתו בעליה (שהרי באה לכפר על דורו של צדקיהו, בזמן הבית הראשון, שמתו מכבר), וקא [ובכל זאת היא] קרבה!

אמר רב פפא בתשובה: אין להביא ראיה מחטאת ציבור שמתו בעליה לענין חטאת ציבור שהתכפרו בעליה באחרת, שכן אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי חטאת צבור שכפרו בעליה — מתה, סבור הוא שחטאת צבור שמתו בעליה — אינה מתה. וטעם הדבר: לפי שאין הצבור מתים.

ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לרב פפא הא [עיקרון זה], שאין מיתה בציבור? אי נימא [אם נאמר] משום דכתיב [שנאמר] "תחת אבתיך יהיו בניך" (תהלים מה, יז), שאף שמתו האבות — בניהם עומדים תחתיהם, ונחשב כאילו לא מתו האבות. יש לדחות ראיה זו: שכן אי הכי [אם כך] הוא, אפילו יחיד שמת והשאיר אחריו בנים נמי [גם כן] ייחשב לו הדבר כאילו לא מת!

אלא היינו טעמא [זהו הטעם, המקור] לשיטת רב פפא שאין הציבור מתים — שנלמד הדבר מקרבנות שעירי רגלים וראשי חדשים, שכן אמר רחמנא [הכתוב] בהם: אייתינהו [הביאם] מהכספים של תרומת הלשכה שתרמו הציבור משקליהם במהלך חודש אדר, ויש לשאול: דלמא [שמא] בפרק הזמן שבין חודש אדר לרגלים מתו מרייהו דהני זוזי [בעליהם של הזוזים הללו], ונמצא שמקריבים חטאות ציבור שמתו בעליהן! אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] כלל זה שאין הצבור מתים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: אמנם אף חטאת ציבור שמתו בעליה מתה, ובאשר לשאלה כיצד הקריבו שבי ציון חטאות על עבודה זרה שעשו בני דורו של צדקיהו המלך, יש להשיב: כי אקרובינהו להני [כאשר הקריבום את אותן] חטאות — אחיי אקרבינהו [על אלה שעדיין חיים הקריבו], שבתקופת שיבת ציון נותרו עדיין מבני תקופת בית ראשון, וראיה לדבר, דכתיב [שכן נאמר] בתיאור ייסוד בית המקדש בזמן שיבת ציון: "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול" (עזרא ג, יב).

ושואלים: ודילמא הנך מיעוטא [ושמא היו אלה שנשארו מיעוט] בלבד, והמיעוט נחשב כיחידים, והיה ראוי להקריב איפוא לכל אחד שעירה, כדין היחיד, ומתוך שהקריבו שעירים, שעיר לכל שבט, כדין מרובים, ודאי בשביל המרובים שמתו כבר הקריבו, ומכאן שאין חטאת ציבור מתה! ומשיבים: לא מצית אמרת [אינך יכול לומר כן], דכתיב [שהרי נאמר] בפסוק שלאחריו "ולא הכירו העם בתרועה ושמחה לקול בכי העם" (עזרא ג, יג), הרי שרבים היו הבוכים, בני תקופת בית ראשון, מהשמחים, בני תקופת שיבת ציון, שהרי קול הבכי הוא שגבר.

ושואלים עוד: והיכי מקרבי להו [ואיך הקריבו אותן, את החטאות הללו], על עבודה זרה שעשו בני דורו של צדקיהו, והרי מזידין הוו [היו], ואין החטאת באה אלא על השוגג! אמר ר' יוחנן בתשובה לשאלה זו: הוראת שעה היתה שהביאו חטאת על המזיד.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, משום דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], יש לשאול: בשלמא [זה נוח] שהקריבו השבים מן הגולה שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים — שכן זהו דינו של ציבור (שבט) שעבד עבודה זרה שמביא פר לעולה ושעיר לחטאת, כאמור בתורה (במדבר טו), והקריבו מכל אחד שנים עשר כנגד שנים עשר שבטים, לכל שבט פר ושעיר, אלא זה שהקריבו תשעים וששה אילים ושבעים וששה כבשים כנגד מי? אלא על כרחך יש לומר כי כל הבאת הקרבנות אז הוראת שעה היתה.

א אגב הדיון בענין חטאת שמתו בעליה, שהיא מן ההלכות שנשכחו בימי אבלו של משה רבינו (ראה להלן טז,א), יובאו דברים נוספים בענין זה. תנן התם [שנינו שם במשנה מסכת סוטה] כי מזמן שמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו אותם המכונים אשכולות, ומסבירים: מהו "אשכולות"? — איש שהכל בו. ועוד בעניינם של המכונים "אשכולות",

אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר — היו למדין תורה כמשה רבינו, מכאן ואילך — לא היו למדין תורה כמשה רבינו.

ושואלים על כך: והאמר [והרי אמר] רב יהודה, אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, הרי איפוא שהחכמים שעמדו אחר משה רבינו לא למדו תורה כמותו! ומשיבים: אותן הלכות דאישתכח להו [שנשכחו להם, מהם] — אכן אישתכח [נשכחו] מהם, ואולם כל מה דגמירן להו [שהיו למודים להם, מסורים בידם] ולא נשכחו — הוו גמירי [היו למודים] אותן כמשה רבינו.

וחוזרים ושואלים: והא תניא [והרי שנויה ברייתא] בענין דרך הכרעת ההלכה, כי כאשר יש מחלוקת בדבר הלכה בין החכמים מזמן שמת משה רבינו, כך יש לנהוג: עומדים למנין, ואם רבו החכמים המטמאין — טמאו, אם רבו החכמים הטהורין (המטהרים) — טיהרו. הרי איפוא שאין לימוד התורה לאחר משה רבינו, כבזמנו של משה רבינו. שכן בזמן משה רבינו לא היתה מחלוקת בהלכה, וההכרעה בכל שאלה היתה ברורה!

ומשיבים: מדובר באותן שלשת אלפים הלכות שהשתכחו בימי אבלו של משה ובהן ליבא דאימעיט [הלב הוא שהתמעט], ולא יכלו החכמים לקבוע בהן הלכה ברורה, ולכך היו צריכים להכרעת הרוב, ואולם בכל ההלכות האחרות — מיגמר הוו גמירי להו [למודים היו אותן] כמשה רבינו.

ב במתניתא תנא [בברייתא שנה החכם] עוד בעניינם של האשכולות, שכך אמרו: כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה — לא היה בהם שום דופי (פגם), ואילו האשכולות שעמדו מכאן ואילך — היה בהן שום דופי.

ושואלים על כך: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מעשה בחסיד אחד שחלה והיה גונח מלבו. ושאלו לרופאים כיצד יירפא, ואמרו הרופאים כי אין לו תקנה (רפואה) עד שיינק מן העטין חלב רותח (חמים) בכל שחרית (בוקר). ולצורך זה הביאו לו עז, וקשרו לו אותה בכרעי מיטתו, והיה יונק ממנה בכל בוקר חלב.

למחר נכנסו חביריו לבקרו ביקור חולים, כיון שראו את העז שבביתו, אמרו: ליסטים מזויין, היא העז שהיא כליסטים, שהולכת ורועה בשדות אחרים, ישנו בתוך ביתו, ואנו נכנסים לבקרו?! ונמסר כי ישבו חכמים ובדקו אחרי כל מעשיו, ולא מצאו בו כל עון שהוא, אלא של אותה העז בלבד.

ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני בעצמי שאין בי כל עון, אלא של אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חבירי. שהרי אמרו חכמים: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, משום יישוב ארץ ישראל, שמשחיתה היא את הצומח בארץ. עד כאן לשון הברייתא.

ומעתה הרי קיימא לן [מקובל בידינו] כלל זה, כי כל היכא דאמר [היכן שאמרו חכמים בדבריהם] "מעשה בחסיד אחד" ולא ציינו במפורש מיהו אותו חסיד — הכוונה היא או לר' יהודה בן בבא או לר' יהודה בר אילעאי, והרי רבנן בתר [חכמים אלו, ר' יהודה בן בבא ור' יהודה בר אלעאי, אחר] תקופת יוסף בן יועזר איש צרידה, דרי דרי הוו [דורות דורות רבים היו], נמצא איפוא שגם בדורות מאוחרים שלאחר יוסף בן יועזר היו חכמים שלא היה בהם כל דופי!

But isn’t it taught in a baraita: Similarly, Rabbi Yosei said: It is stated with regard to those who returned from Babylonia in the days of Ezra: “The children of the captivity that came out of exile sacrificed burnt offerings to the God of Israel, twelve bulls for all Israel, ninety-six rams, seventy-seven lambs, twelve goats for a sin offering; all this was a burnt offering unto the Lord” (Ezra 8:35).

The Gemara first analyzes this verse: But is it possible for a sin offering to be sacrificed as a burnt offering? Rava said: The verse means that it was all performed in the manner of a burnt offering: Just as a burnt offering may not be eaten, so too, that sin offering was not eaten. As Rabbi Yosei would say: They brought these twelve sin offerings for the sin of idol worship; and Rav Yehuda said that Shmuel said: They were brought for the sin of idol worship they committed in the days of King Zedekiah.

The Gemara explains the difficulty concerning which it cited this verse: It might enter our mind to think that according to the one who holds that a communal sin offering whose owners achieved atonement with another sin offering is left to die, he also holds that a communal sin offering whose owners died is left to die. But here, with regard to the offerings brought by the returning exiles, this is a case of a communal sin offering whose owners died, as the sin was committed in the time of Zedekiah, in the First Temple period, whereas the offerings were brought several generations later by those returning to rebuild the Second Temple. And yet they were sacrificed. This proves that a communal sin offering whose owners achieved atonement with another sin offering is not left to die.

Rav Pappa said in response: Even according to the one who said that a communal sin offering whose owners achieved atonement with another sin offering is left to die, he agrees that a communal sin offering whose owners died is not left to die. This is because a community does not die.

The Gemara asks: From where does Rav Pappa derive this statement? If we say it is because it is written: “Your sons shall be instead of your fathers” (Psalms 45:17), i.e., it is considered as though the fathers are alive, if so, then this should apply even to an individual as well. In other words, sons should be able to sacrifice the sin offerings of their late fathers.

Rather, this is Rav Pappa’s reasoning for his statement that a community does not die. It is derived from the halakha of the goats sacrificed on pilgrimage Festivals and on New Moons, as the Merciful One states: Bring them from the funds of the collection of the Temple treasury chamber, where they kept the half-shekels donated every year in the month of Adar, with which communal offerings were purchased. The Gemara explains: But perhaps the owners of these coins that were used to purchase these offerings have died in the meantime between the month of Adar and when the offerings are sacrificed throughout the year. If so, how can a sin offering be brought on behalf of some of its owners who have already died? Rather, isn’t it correct to conclude from this halakha that a community does not die?

And if you wish, say instead a different answer in response to the earlier difficulty: The sin offerings for idolatry brought by the returning exiles were not in fact sacrificed for people who had died. Rather, when they sacrificed these sin offerings for the idolatry committed in the time of Zedekiah, they sacrificed them for the living, i.e., for those survivors who had worshipped idols in the time of Zedekiah and were still alive many decades later and had returned to rebuild the Second Temple. As it is written: “But many of the priests, Levites, and heads of fathers’ houses, the old men that had seen the first house standing on its foundation, wept with a loud voice when this house was before their eyes; and many shouted aloud for joy” (Ezra 3:12).

The Gemara objects: But perhaps those who remained and remembered the First Temple were the minority, in which case they should have each brought individual sin offerings, rather than a communal sin offering. The fact that they brought communal sacrifices indicates that the sin offering was not brought only on behalf of those few who remained. The Gemara explains: You cannot say that they were the minority, as it is written in the following verse: “So that the people could not discern the noise of the shout of joy from the noise of the weeping of the people; for the people shouted with a loud shout, and the noise was heard afar off” (Ezra 3:13). This verse shows that the people who cried because they remembered the First Temple were not a small minority.

The Gemara asks: But how could they sacrifice sin offerings for the sin of idolatry? After all, they were intentional idol worshippers, and a sin offering is brought only by one who sins unwittingly. Rabbi Yoḥanan says in response: It was a provisional edict issued in exigent circumstances, according to which they were permitted to bring sin offerings even for intentional sins.

The Gemara adds that this also stands to reason, as, if you do not say so, one can object as follows: Granted, they sacrificed twelve bulls and goats, since each tribe must bring a communal sin offering, as stated in the Torah (Numbers, chapter 15), and these offerings correspond to the twelve tribes. But to what do the ninety-six sheep correspond? Rather, it must be that it was a provisional edict.

§ Earlier the Gemara mentioned the halakha of a sin offering whose owner died, which was one of the halakhot forgotten during the mourning period for Moses (see 16a). On this topic the Gemara says that we learned in a mishna there (Sota 47a): From the time when Yosef ben Yo’ezer of Tzereida and Yosef ben Yoḥanan of Jerusalem died, the clusters [eshkolot] ceased, i.e., they were the last of the clusters. The Gemara asks: What is the meaning of eshkolot? It means a man who contains all [ish shehakol bo], i.e., both Torah and mitzvot.

And Rav Yehuda says that Shmuel says: All the clusters who stood at the head of the Jewish people, from the days of Moses until Yosef ben Yo’ezer died, would study Torah in the manner of Moses, our teacher. From that point forward they would not study Torah in the manner of Moses, our teacher.

The Gemara objects: But doesn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: Three thousand halakhot were forgotten during the days of mourning for Moses. This suggests that the Sages who came immediately after Moses did not study Torah in the same manner as Moses. The Gemara answers: Those halakhot that they forgot, were forgotten, but with regard to those halakhot that they studied, they would continue to study in the manner of Moses, our teacher.

The Gemara objects: But isn’t it taught in a baraita with regard to the resolution of questions of halakha: From the time when Moses died, if the majority deem an item impure, they have established it as impure, and if the majority deem an item pure, they have established it as pure. If this is the case, then the manner of studying Torah after the death of Moses is based on a majority, whereas when Moses was alive there was no dispute in matters of halakha.

The Gemara explains that this baraita is referring specifically to those halakhot that were forgotten during the mourning period after the death of Moses. Since the understanding of the heart was limited [libba de’ime’it], the Sages were unable to reach a clear ruling on these matters. Consequently, they had to follow the majority. But with regard to all other halakhot they studied, they would study them in the manner of Moses, our teacher.

It was taught in a baraita: All the clusters who stood at the head of the Jewish people from the days of Moses until Yosef ben Yo’ezer died had no flaw in them. From this point forward the clusters, i.e., the leadership of the Jewish people, had flaws in them.

The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita: There was an incident involving a certain pious man who was groaning, i.e., suffering, due to a pain in his heart. And they asked the physicians what to do for him, and they said: There is no other remedy for him but that he should suckle warm milk every morning. And they brought him a goat and tied it to the leg of the bed for him, and he would suckle milk from it.

On the following day, his friends entered to visit him. When they saw the goat tied to the leg of the bed they said: There is an armed bandit in this man’s house, and we are entering to visit him? They referred to the goat in this manner because small animals habitually graze on the vegetation of neighbors, stealing their crops. The Sages sat and examined this pious man’s behavior, and they could not find any transgression attributable to him other than the sin of keeping that goat in his house alone.

And that man himself also said at the time of his death: I know for a fact with regard to myself that I have no transgression attributable to me but the sin of keeping that goat in my house alone, as I transgressed the statement of my colleagues, the Sages. As the Sages said in a mishna (Bava Kamma 79b): One may not raise small domesticated animals, i.e., sheep and goats, in inhabited areas of Eretz Yisrael, because they graze on people’s crops.

And we maintain that anywhere that it says: There was an incident involving a certain pious man, the man in question is either Rabbi Yehuda ben Bava or Rabbi Yehuda bar Ilai. And these Sages lived many generations after Yosef ben Yo’ezer of Tzereida. If this is the case, then even in later generations there were Sages without a flaw.