תמורה טז ע"א

אמר רב יוסף דופי של סמיכה קתני והא יוסף בן יועזר גופיה מיפליג פליג בסמיכה כי איפליג בה בסוף שניה דבצר ליבא גופא אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה אמרו לו ליהושע שאל א''ל {דברים ל-יב} לא בשמים היא אמרו לו לשמואל שאל אמר להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה אמר ר' יצחק נפחא אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה אמרו לפנחס שאל אמר ליה לא בשמים היא א''ל לאלעזר שאל אמר להם אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר לא כך כתבת בי {שמות לג-יא} ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו אמר לו הקב''ה לומר לך אי אפשר לך וטורדן במלחמה שנאמר {יהושע א-א} ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו' במתניתא תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה אמר רבי אבהו אעפ''כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו שנאמר {יהושע טו-יז} וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב (הקטן ממנו) [ויתן לו את עכסה בתו לאשה] ולמה נקרא שמה עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו {יהושע טו-יח} ויהי בבואה ותסיתהו לשאל מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור מאי ותצנח אמר רבא א''ר יצחק אמרה לו מה חמור זה כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק כך אשה כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה מיד צועקת {יהושע טו-יט} ותאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני בית שמנוגב מכל טובה ונתתה לי גולות מים אדם שאין בו אלא תורה בלבד {יהושע טו-יט} ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות אמר לה מי שדר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות וכלב בן קנז הוא והלא כלב בן יפונה הוא מאי יפונה שפנה מעצת מרגלים ואכתי בן קנז הוא בן חצרון הוא דכתיב {דברי הימים א ב-יח} וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אמר רבא חורגיה דקנז הוא תנא הוא עתניאל הוא יעבץ ומה שמו יהודה אחי שמעון שמו עתניאל שענאו אל יעבץ שיעץ וריבץ תורה בישראל ומנלן שענאו אל דכתיב {דברי הימים א ד-י} ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמור אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך (עמדי ועשה מרעתי) לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל אם ברך תברכני בתורה והרבית את גבולי בתלמידים והיתה ידך עמדי שלא ישתכח תלמודי מלבי ועשה מרעתי שיזדמנו לי ריעים כמותי לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה''ר מלשנות אם אתה עושה כן מוטב ואם לאו הריני הולך לנסיסי לשאול מיד ויבא אלהים את אשר. שאל כיוצא בדבר אתה אומר {משלי כט-יג} רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה' ואם לאו {משלי כב-ב} עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טיפש טיפש לזה עושה אותו חכם זו משנת ר' נתן ר' יהודה הנשיא אומר אם ברך תברכני בפריה ורביה והרבית את גבולי בבנים ובבנות והיתה ידך עמדי במשא ובמתן ועשית מרעתי שלא יהא בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה''ר מלשנות אם אתה עושה כן מוטב ואם לאו הריני הולך בנסיסי לשאול ויבא לו אלהים את אשר שאל כיוצא בדבר אתה אומר רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואמר פרנסני אם מפרנסו מוטב ואם לאו עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' מי שעשאו עשיר לזה עושה אותו עני עני לזה עושה אותו עשיר: אר''ש מה מצינו כו': ת''ר רבי שמעון אומר חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שכפרו בעליה וחטאת שעיברה שנתה אי אתה יכול לומר ולד חטאת בציבור לפי שאין חטאת נקבה בציבור ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בציבור לפי שאין ציבור עושין תמורה ואי אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בציבור לפי שאין הציבור מתים שכיפרו בעליה ושעיברה שנתה לא מצינו יכול יהו נוהגות בין ביחיד בין בציבור אמרת ילמד (אדם) סתום ממפורש מה מפורש ביחיד ולא בצבור אף בשכיפרו בעליה ושעיברה שנתה ביחיד דברים אמורים ולא בציבור

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

ומתרצינן: אמר רב יוסף: אין הכוונה שהיו בהם דופי של חטא, אלא דופי של סמיכה, קתני. שעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בהלכות סמיכה, כמו שיבואר, ולא בשום דבר הלכה, כיון שהלב עדיין לא נתמעט. ^[102]

"סמיכה" היינו, שנחלקו חכמים אם סומכין על שלמי חגיגה ביום טוב, כמבואר במסכת חגיגה [טז א]. והיא היתה המחלוקת הראשונה שנחלקו בה חכמים מעולם. ^[103] ומחלוקת זו התחילה אחר ימי יוסף בן יועזר, ונמשכה הרבה דורות, והיא היתה "דופי של מחלוקת".

ותמהינן: וכי רק אחר תקופת יוסף בן יועזר התחיל "דופי של סמיכה?! והא יוסף בן יועזר גופיה, בהיותו בחיים, מיפלג פליג בסמיכה, נחלק בהלכה זו של סמיכה על יוסף בן יוחנן איש ירושלים, כמבואר שם במסכת חגיגה?

ומתרצינן: כי איפלג בה, מתי נחלקו בסמיכה - בסוף שניה, בסוף שנותיו של יוסי בן יועזר, דבצר ליבא, שנתמעט הלב ונשכחה הלכות סמיכה ביום טוב ^[104].

גופא, הגמרא מביאה את מאמרו של רבי יהודה אמר שמואל בשלימותו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו, ישראל, ליהושע: שאל מן השמים, ^[105] ויודיעוך את ההלכות ששכחת.

אמר להם יהושע: לא בשמים היא! [דברים ל]. כלומר, משמת משה לא ניתן לשאול ספיקות בתורה מן השמים ^[106] בדורות הבאים.

אמרו לו ישראל, לשמואל: שאל! ^[107]

אמר להם שמואל: אמרה תורה [ויקרא כז] "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל". מלמד הכתוב שאין הנביא רשאי לחדש דבר, מעתה. והיינו, משמת משה, לא ניתן לשום נביא לחדש שום דבר הלכה מן השמים. ^[108]

אמר רבי יצחק נפחא: אף ^[109] ההלכה של "חטאת שמתו [גירסא אחרת: שנתכפרו] בעליה", אם מתה או רועה, גם היא נשתכחה בימי אבלו של משה. ^[110] אמרו ישראל לפנחס: שאל!

אמר להם: ^[111] לא בשמים היא!

אמרו לו לאלעזר, שאל! אמר להם, "אלה המצות", שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ^[112]

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך!

אמר לו יהושע: רבי! כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר?! וכי לא כך כתבת בי [שמות לג] "ומשרתו, יהושע בן נון נער, לא ימיש מתוך האהל"?!

מיד תשש כחו של משה, ^[113] ונצטער על שיהושע השתבח בעצמו שהוא גדול כמותו. וכיון שגרם להחליש דעתו של משה ^[114], לכן נשתכחו ממנו, מיהושע, שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות. ועמדו כל ישראל להרגו, עד שיאמר להם ההלכות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליהושע: לומר לך - אי אפשר, כמבואר לעיל, מפני ש"לא בשמים היא". אלא, לך וטורדן במלחמה. שנאמר [יהושע א] "ויהי אחרי מות משה עבד ה', ויאמר ה' אל יהושע: ועתה קום עבור את הירדן".

ויהושע ^[115] צוה את שוטרי העם [שם] "עברו בקרב המחנה, וצוו את העם לאמר: הכינו לכם צדה, כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן".

במתניתא ^[116] תנא, בברייתא שנינו: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, מדרשי "קל וחומר", וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים, ^[117] נשתכחו בימי אבלו של משה! נאמר בספר יהושע בעת חלוקת הארץ [פרק טו] וכן נאמר בספר שופטים [א, בשינויים מועטים]: "ולכלב בן יפונה נתן [יהושע] חלק בתוך בני יהודה אל פי ה' ליהושע, את קרית ארבע אבי הענק, היא חברון. ויורש משם כלב את שלשה בני הענק. את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק. ויעל [כלב] משם אל יושבי דביר, ושם דביר לפנים קרית ספר. ויאמר כלב: אשר יכה את קרית ספר, ולכדה - ונתתי לו את עכסה בתי לאשה! וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ויתן לו את עכסה בתו לאשה. ויהי בבואה, ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה, ותצנח מעל החמור. ויאמר לה כלב: מה לך? ותאמר: תנה לי ברכה! כי ארץ הנגב נתתני?! ונתתה לי גולות מים! ויתן לה את גולות עליות ואת גולות תחתיות".

ופשט הכתובים הוא, שכלב לא הסתפק בחברון נחלתו, ורצה ללכוד גם את העיר דביר, ששמה היה מלפנים "קרית ספר", ולא הצליח, ונתן את עכסה בתו לאחיו עתניאל עבור לכידתו את העיר. והיות ודביר [קרית ספר] היתה מקום יבש, ביקשה את עתניאל שיבקש מאביה שדה, כלומר, נחלה מבורכת במים, ולא ביקש, ופעלה בעצמה שיתן לה אביה גולות מים.

אבל ^[118] חז"ל דרשו פסוק זה לענין ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. ולפי דרשה זו, "דביר" הוא כינוי ל"דברי תורה", והיינו עיר מושב חכמים לדון על אלו ההלכות. ו"קרית ספר" הן מספרי ההלכות שספרום הסופרים. ^[119] ו"לפנים" הוא ההלכות שהיו ידועות בימי משה, ונשתכחו. כלומר, שעתה מתווכחים בהן ולפנים הן היו ידועות, ועתניאל בן קנז "לכדה", שהחזיר אותן בפלפולו.

אלא, שעכסה לא התרצתה מכך שעתניאל אינו עשיר, וביקשה מאביה עשירות, וענה לה אביה שודאי לא יצטרך למזונות, כמו שיבואר.

אמר רבי אבהו: אף על פי כן, שנשכחו ההלכות בימי אבלו של משה, החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר "וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב".

עוד נאמר שם "ויתן לו את עכסה בתו לאשה". ולמה נקרא שמה "עכסה"?

אמר רבי יוחנן, ^[120] מפני שכל הרואה אותה, "כועס" על אשתו, מתוך יפיה. ^[121] נאמר שם עוד, "ויהי בבואה, ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה. ותצנח מעל החמור", ודרשינן, מאי פירוש "ותצנח"? אמר רבא אמר רבי יצחק: מלשון "צווחה". ^[122] שצעקה אל אביה ואמרה לו: מה חמור זה ["מעל החמור"] כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק - כך אשה, כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה, מיד צועקת, כמו שנאמר שם "ויאמר לה אביה: מה לך? ותאמר: תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני [נתת לי] ", ודרשינן "נגב" מלשון "יבש", כלומר, בית שמנוגב מכל טובה נתת לי?! ועוד אמרה "ונתתה לי גולות מים", ואין "מים" אלא תורה", ו"גולות מים" היינו אדם שהתורה גלויה לו. וכי אדם שאין בו אלא תורה בלבד, נתת לי?!

ומה השיב לה? נאמר שם "ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות", ודרשינן: כך אמר לה: מי ^[123] שכל רזי עליונים ותחתונים גלוים לו ^[124] - יבקש ממני מזונות?! הלא ודאי לא יצטרך למזונות, דכתיב בתורה [משלי לא] "היתה כאניות סוחר" ^[125].

וכיון שקראו לאחי כלב "בן קנז", משמע שגם כלב היה בן קנז, על כן תמהינן:

וכי כלב, בן קנז הוא? ! והלא כלב, בן יפונה, הוא! ^[126]

ומתרצינן: לעולם כלב, בן קנז הוא, ומאי, ולמה נקרא שמו "בן יפונה", לפי שפנה מעצת מרגלים!

ואכתי, ועדיין קשה: וכי כלב "בן קנז" הוא? והלא בן חצרון הוא, דכתיב [דברי הימים א ב] "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה". ^[127]

ומתרצינן: אמר רבא: אכן, כלב בן חצרון היה, אלא שמת חצרון ואמו נישאה לקנז, ונולד עתניאל, וכלב, חורגיה בנו החורג דקנז הוא.

דיקא ^[128] נמי, יש לדייק שכלב אינו בן קנז, דכתיב [יהושע יד] "כלב בן יפונה הקניזי" ולא כתיב "בן קנז", שאז היה המובן שקנז ילדו, אלא "הקניזי", שקנז גידלו כבנו החורג.

ומסקינן: אכן, שמע מינה!

הגמרא ממשיכה לדרוש את המקראות בענין עתניאל בן קנז, השופט הראשון ששפט את העם אחרי מיתת יהושע.

עתניאל נקרא בעוד שמות: "יעבץ" ^[129] ו"יהודה אחי שמעון" ^[130].

תנא, הוא עתניאל - הוא יעבץ. ומה שמו? יהודה אחי שמעון, שמו. ולמה נקרא שמו עתניאל? לפי שענאו [ענה לתפלתו] אל, כמבואר לקמן.

ולמה נקרא שמו יעבץ? לפי שיעץ וריבץ תורה בישראל, ^[131] והחזיר בפלפולו את ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה.

ומנלן שענהו אל? דכתיב [דברי הימים א ד] "ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר: אם ברך תברכני, והרבית את גבולי, והיתה ידך עמי, ועשית מרעה לבלתי עצבי". ומיד נאמר, "ויבא אלהים את אשר שאל".

והברייתא מבארת את תפילת יעבץ:

"אם ברך תברכני" - בתורה. "והרבית את גבולי" - בתלמידים. "והיתה ידך עמי" - שלא ישתכח תלמודי מלבי. "ועשית מרעה" - שיזדמנו לי ריעים כמותי. "לבלתי" ^[132] - שלא ישגבני [יתגבר עלי] יצר הרע מלשנות, מלימוד התורה.

"עצבי", כך אמר בלשון עצב: אם אתה עושה כן, שאתה נענה לכל בקשותי הללו, מוטב! ואם לאו - הריני הולך בנסיסי ^[133] [בעצבי, בצער ויגון] לשאול, לקבר. כלומר, הריני מת בעצבוני!

וכשהתפלל כך - מיד, ענה ה' לתפילתו, כמו שמסיים המקרא, "ויבא אלהים את אשר שאל".

ולא רק עתניאל הוא יעבץ נתמלאו משאלותיו, אלא כל המוסר עצמו לחזר אחר דברי תורה באופן שכזה, ממלאין לו מן השמים את משאלותיו. ועל כן ממשיכה הברייתא:

כיוצא בדבר אתה אומר: נאמר בספר משלי [כט] "רש ואיש תככים נפגשו - מאיר עיני שניהם ה"' [ה' מאיר עיני שניהם]. ודרשינן: "רש" - הוא התלמיד שאינו יודע דבר, ואילו "איש תככים" [מלשון "תוך" - בינוני] הוא רב היודע רק שני סדרי משנה או שלשה, ועדיין צריך ללמוד. וכשהוא מלמד את ה"רש", מלמדו הקדוש ברוך הוא מה שעדיין לא הספיק ללמוד, וכל שכן שה"רש" מתלמד. נמצא שה' מאיר עיני שניהם.

ואומרת הברייתא: בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו, ומוסר עצמו לחזר אחר דברי תורה אף על פי שאינו רב מובהק, ואומר לו "למדני תורה", אם הרב מלמדו, ומוסר עצמו על הרבצת התורה - מאיר עיני שניהם ה' -

ואם לאו! על זה נאמר מקרא אחר בספר משלי [כג] "עשיר ורש נפגשו - עושה כולם ה"'. ודרשינן, "עשיר" הוא רב מובהק הבקי בכל התורה כולה, ו"רש" הוא התלמיד הבא ללמוד, ואם אינו מלמדו - נענש החכם, והקדוש ברוך הוא, מי שעשאו חכם לזה הרב - עושה אותו טיפש! והקדוש ברוך הוא שעשאו טיפש לזה התלמיד - עושה אותו חכם, בשכר שמסר עצמו על דברי תורה. ועל זה נאמר "עושה כולם ה'", דהיינו, ה' עושה כולם לבריאה חדשה.

זו משנת רבי נתן. ואילו רבי יהודה הנשיא דורש את תפילת יעבץ:

רבי יהודה הנשיא אומר: "אם ברך תברכני" - בפריה ורביה. "והרבית את גבולי" - בבנים ובבנות. "והיתה ידך עמי" - במשא ומתן. "ועשית מרעה" - שלא יהא בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים. "לבלתי" - שלא ישגבני יצר הרע מלשנות. "עצבי" - אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך בנסיסי לשאול. מיד - "ויבא אלהים את אשר שאל"!

ולא רק יעבץ, אלא כל המבקש על מזונותיו ועל צרכיו - נזקקין לו מן השמים למלא משאלותיו.

כיוצא בדבר אתה אומר: נאמר בספר משלי "רשואישתככים נפגשו - מאירעיני שניהם ה"'. בשעה שעני הולך אצל בעל הבית, שאינו עשיר, ואמר "פרנסני"! אם מפרנסו - מוטב, וה' מאיר גם עיניו ויזכה לעשירות. ואם לאו, ואינו מפרנסו, על זה נאמר "עשיר ורש נפגשו - עושה כולם ה"', מי שעשאו עשיר לזה - עושה אותו עני, ומי שעשאו עני לזה - עושה אותו עשיר.

שנינו במשנתנו: אמר רבי שמעון מה מצינו, וכולהו.

הגמרא מביאה ברייתא שבה נאמרו דברי רבי שמעון במלואן.

תנו רבנן: רבי שמעון אומר: חמש חטאות מתות, ואלו הן: ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שנתכפרו ^[134] בעליה, וחטאת שעברה שנתה.

ואי ^[135] אתה יכול לומר ולד חטאת בציבור, לפי שאין חטאת נקבה בציבור.

ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בציבור, לפי שאין ציבור עושין תמורה.

ואי אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בציבור, לפי שאין הציבור מתים, כמבואר לעיל.

אבל, חטאת שנתכפרו בעליה, ושעברה שנתה, שחטאות אלו יתכנו גם בחטאת ציבור, לא למדנו ^[136] הלכה אם נוהגות בציבור ומתות, או שאינן נוהגות, וירעו עד שיפול בהן מום.

מעתה, שלא למדנו הלכה, יכול יהו נוהגות בין ביחיד בין בציבור? אמרת, ילמד סתום, חטאת שנתכפרו בעליה וחטאת שעברה שנתה, שדינן לא ידוע לנו, מן המפורש. ^[137] מולד חטאת, ומתמורת חטאת, ומחטאת שמתו בעליה, שמפורש לנו שאינן מתות בציבור: מה מפורש, רק ביחיד הדברים אמורים, ולא בציבור. אף בחטאת שכיפרו בעליה ובחטאת שעברה שנתה, רק ביחיד הדברים אמורים, ולא בציבור.

הערות

^[102] כלומר, אף על פי שנחלקו אחרי פטירת משה באותן ההלכות שנשתכחו, כמבואר לעיל, מכל מקום, לא נשארו במחלוקתם, ובאו לידי הסכמה, אם רבו המטמאין - טמאו, ואם רבו המטהרין - טהרו. ואילו מימות יוסף בן יועזר לא הגיעו לידי הסכמה, והרבה דורות נחלקו בענין הסמיכה ובשאר הלכות. הגהות הגר"א.

^[103] כלומר, ולא הגיעו לידי הסכמה, כמבואר בהערה הקודמת.

^[104] ומה שאמרו "עד שמת יוסף בן יועזר", היינו "ולא עד בכלל". הגהות הגר"א. ועוד, שנחלקו רק בהלכה אחת, ואילו אחרי מיתתו נחלקו בהרבה הלכות. שיטה מקובצת.

^[105] ומפרש הצאן קדשים, שאמרו לו לישאל באורים ותומים. והשיב להם, שגם באורים ותומים אין נשאלין דבר הלכה, כמבואר במסכת עירובין [מה א]. וכתב הגרי"ז, שודאי אין הכוונה לשאול בנבואה, שהרי כתב הרמב"ם [פרק ז מהלכות יסודי התורה הלכה ו]: כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו. משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ וכולהו, עיין שם.

^[106] אבל ניתן להכריע ספיקותיה על פי דרשות הכתובים והמידות שהתורה נדרשת בהם ובהכרעת הרוב.

^[107] הקשה החק נתן: בשלמא יהושע, אלעזר ופנחס, היו קודם לעתניאל בן קנז, לכן לא ידעו להשיב. אבל שמואל, שהיה כמה וכמה דורות אחרי עתניאל, למה לא ידע להשיב, הרי כבר החזירם עתניאל בפלפולו, כמבואר לקמן? ועיין שם עוד כמה קושיות בסוגיא. ומתרץ, שעתניאל לא החזיר אלא האלף ושבע מאות קלים וחמורים ודקדוקי סופרים האמורים בברייתא לקמן, אבל שלשת אלפים ההלכות שנתשתכחו בימי אבלו של משה לא החזירם אפילו עתניאל, ועל אותן ההלכות אמרו לשמואל שישאל מן השמים. ועיין שם עוד. וכדבריו כתב הגרי"ז.

^[108] מבואר על פי המהרש"א. ומבאר, שתשובת שמואל היא אותה תשובה שהשיב יהושע. ועוד מבאר, שיהושע לא השיב מ"אלה המצות", כיון שיהושע שמע מפי משה אותן ההלכות אלא ששכחן, הלכך אינו שואל שילמדו אותו מן השמים דבר חדש. אלא שיזכרוהו שמועותיו. שמועות אלו אינן בכלל "אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה" הואיל ואינן חדשות אצלו. ובכל זאת השיב להם "לא בשמים היא", שאפילו שמועות ישנות ובירורי הלכות אין שואלין מן השמים, והתורה איננה בשמים. ועוד כתב המהרש"א שעל פי הגמרא כאן יבואר מאמר חז"ל [בבא בתרא יב א] "חכם עדיף מנביא", דהיינו חכם בהכרעותיו על פי כללי הכרעת ההלכה, מכריע יותר מנביא, שאינו יכול לחדש כלום ואף לא לברר ספיקותיו על פי נבואה. ועיין בצאן קדשים.

^[109] כלומר, עד עתה אמר רבי יהודה אמר שמואל שביקשו מיהושע ושמואל לשאול מן השמים את כל ההלכות שנשתכחו. ועתה אומר רבי יצחק נפחא שביקשו מפנחס ואלעזר לשאול הלכה מסויימת זו של חטאת שמתה בעליה. מובן מתוך דברי הצאן קדשים והגר"א. ומוסיף העולת שלמה, שאת פנחס ואלעזר שאלו בעניני קרבנות, הואיל והיו כהנים גדולים.

^[110] ובסוגיא הבאה יבואר מה נשתכח בהלכות חמש חטאות המתות.

^[111] גירסת השיטה מקובצת.

^[112] בגירסאות אחרות מונחות כאן "סימנים" [ומטרתם לסדר גירסת הגמרא המוקדם והמאוחר], ויש בהן כמה גירסאות, ונבארם בקצרה על פי הצאן קדשים. סימן הראשון: ישפ"א [או ישפ"ז], והוא סימן על סדר השואלים, על כל ההלכות שאלו את יהושע ושמואל, ועל חטאת שאלו את פנחס ואלעזר [או: אלעזר]. סימן השני: יאפ"ש, והוא סימן על סדר הדורות של הנשאלין, יהושע אלעזר פנחס שמואל. סימן השלישי: יפא"ש, והוא סימן על סדר תוכן התשובות, יהושע ופנחס השיבו "לא בשמים היא", ואילו אלעזר ושמואל השיבו "אלה המצות". ועיין ברש"י גירסא אחרת, ועיין בהגר"א.

^[113] גירסת הילקוט שמעוני והשיטה מקובצת וכן משמע מרש"י.

^[114] ועוד, כיון שהתגאה לומר שיודע הכל. מהרש"א. ומוסיף, שלכן רצו להורגו, כיון שסברו שיש בכך משום פשיעה והיה לו לשאול ספיקותיו ממשה, מה שאין כן את שמואל, אלעזר ופנחס, לא רצו להרוג, כיון שאנוסים הם, דשכחה הוי אונס.

^[115] שיטה מקובצת והב"ח.

^[116] הגהות הב"ח.

^[117] סופרים - מלשון "ספירה", כלומר סיכומי הלכות על פי מספרם וסוכמו כדי שלא יושכחו. כגון חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן [יבמות ב א], וכגון שלש עשרה דברים נאמרו בנבלת עוף [טהרות א א], וכגון חמשה לא יתרומו [תרומות א א]. והנה, סיכומים אלו ודוגמתם נשארו בידינו ולא נשתכחו, ואילו סיכומים אחרים נשתכחו בימי אבלו של משה.

^[118] על פי המהרש"א. ומבאר, שדרשו כן חז"ל משום שכל הענין כפול בספר יהושע ובספר שופטים. ועוד, הרי כבר ירש את חברון ומה לו לקרית ספר? לכן דרשוהו על ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה.

^[119] עיין בהערה לעיל.

^[120] גירסת השיטה מקובצת והב"ח.

^[121] כן כתב רש"י. אבל התוס' [תענית ד א] כתבו: מרוב צניעותה!

^[122] כן פירש רש"י. אבל הגר"א מפרש לפי פשוטו, מלשון שהטתה עצמה מן הגמל. והגמרא שואלת: מאי ותצנח, למה עשתה כן? ומתרצת שרצתה לרמז לו על מצבה שהאדם דומה לחמור וכולהו.

^[123] גירסת השיטה מקובצת והב"ח והגר"א.

^[124] דרש לשון "גולות עליות וגולות תחתיות".

^[125] כן פירש רש"י. וכוונתו על מה שמסופר במסכת בבא מציעא [פד ב].

^[126] ואין לומר שהיה זה כלב אחר ולא כלב בן יפונה, שהרי כלב בן יפונה הקניזי ירש את חברון ולכד קרית ספר, כמבואר היטב בספר יהושע [יד-טו], הרי שהוא אותו כלב ולא אחר. רש"י על פי הגהת הגר"א. והב"ח ושאר מפרשים התייגעו על דבריו.

^[127] והוא כלב מן המרגלים ואינו אחר, כמפורש במסכת סוטה [יב א] "עזובה" זו "מרים", שהיתה עזובה מחמת מחלה, ונשאה כלב לשם שמים, וכיון שכך, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה. רש"י. ועיין בהגהות הגר"א על פי הגמרא שם.

^[128] גירסת רש"י.

^[129] המהרש"א מבאר: נאמר בספר דברי הימים [א-ב כד] "ואשת חצרון אביה ותלד לו את אשחור אבי תקוע" ודרשו חכמים [סוטה יב א] שהוא כלב, ושם מבואר למה נקרא כן. ועוד נאמר בספר דברי הימים [א ד] "ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים:. ויהי יעבץ נכבד מאחיו". לכן דרשו חז"ל שיעבץ הוא עתניאל בן קנז והיה נכבד מאחיו כלב הנקרא "אשחור אבי תקוע". ועיין בהגהות הגר"א.

^[130] שנאמר בתחילת ספר שופטים "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה' לאמר: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו? ויאמר ה' יהודה יעלה הנה נתתי את הארץ בידו. ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי:. ויעל יהודה ויתן ה' את הכנעני והפריזי בידם". מי הוא אותו הנקרא "יהודה" ולא "שבט יהודה"? דרשו חז"ל [עיין שם בפירוש רש"י] שהוא עתניאל בן קנז שעליו נאמר שם [פסוק יג] שכבש את קרית ספר, והוא היה השופט הראשון אחרי יהושע כמו שנאמר [שם ג ט] "ויתן ה' מושיע לבני ישראל ויושיעם, את עתניאל בן קנז אחי כלב הקטן ממנו, ותהי עליו רוח ה' וישפוט את ישראל ויצא למלחמה:. ותשקוט הארץ ארבעים שנה.

^[131] כמו שנאמר [דברי הימים א ב] "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שכותים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב". ועיין מה שדרשו במסכת סוטה [יא א] וברש"י שם.

^[132] גירסת רש"י.

^[133] גירסת הב"ח.

^[134] גירסת השיטה מקובצת.

^[135] גירסת הב"ח.

^[136] גירסת השיטה מקובצת.

^[137] גירסת השיטה מקובצת.

אמר רב יוסף בתשובה לשאלה זו: מה שאמרו שבדורות שלאחר יוסף בן יועזר איש צרידה היה בהם מקצת דופי, אין הכוונה לדופי שבחטא, אלא רק על דופי שבעניינה של המחלוקת על הסמיכה על שלמי חגיגה ביום טוב קתני [שנינו]. שעד למחלוקת זו שבענין סמיכה לא נחלקו כלל. ודופי זה הכרוך במחלוקת החל רק לאחר שמת יוסף בן יועזר.

ושואלים: והא [והרי] אף יוסף בן יועזר גופיה מיפליג פליג [עצמו חולק] בסמיכה על יוסף בן יוחנן איש ירושלים, ומדוע מציינים כי רק לאחריו החל דופי זה של המחלוקת? ומשיבים: כי איפליג [כאשר חלק] בה יוסף בן יועזר — היה זה בסוף שניה [שנותיו], דבצר ליבא [שכבר התמעט הלב], ונחשב הדבר כלאחר זמנו של יוסף בן יועזר.

א גופא [לגופם] של הדברים שנשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רב יהודה, אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו עם ישראל שבאותו הדור לממלא מקומו יהושע בן נון: שאל מן השמים שיורוך אותן הלכות שנשתכחו! אמר להם: "לא בשמים היא התורה" (על פי דברים ל, יב), שלאחר שניתנה התורה בסיני הריהי מסורה בידי החכמים שבכל דור לדון בה, ואין היא עוד בשמים להוסיף וללמוד בה בדרך נבואה.

ולאחר שנים אמרו לו עם ישראל לשמואל הנביא: שאל מן השמים ויורוך הלכות אלה שנשתכחו! אמר להם: אין לעשות כן, שהרי נאמר בתורה, בפסוק האחרון שבספר ויקרא "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כז, לד), והרי לשון הדגשה זו "אלה" — באה להורות: דווקא אלה הן המצוות, ואין זולתן, שאין הנביא בכוח נבואתו רשאי לחדש דבר מצוה מעתה, מעת שהסתלק משה רבינו. אמר ר' יצחק נפחא: אף הלכה זו של החטאת שמתו בעליה כיצד לנהוג בה, אם ברעייה או בהמתה, נשתכחה בימי אבלו של משה.

ועוד קודם לכן אמרו ישראל לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן: שאל מן השמים שיורוך הלכות אלה שנשתכחו! אמר ליה [לו, להם]: אין לעשות כן, כי לא בשמים היא התורה. ועוד אמרו לו לאלעזר בן אהרן הכהן: שאל! אמר להם: אין לעשות כן, שהרי נאמר בתורה "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" — ללמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.

ב ועוד בענין לימוד תורה שלאחר פטירת משה רבינו. אמר רב יהודה, אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע משרתו: שאל ממני כל ספיקות שיש לך, ואפתור לך אותם! אמר לו יהושע: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? וכי לא כך כתבת בי בתורה "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא)?! ואילו היו לי ספקות, הייתי שואלם. ונמסר כי מיד שאמר כן, תשש כחו של יהושע, על שהשתבח בעצמו, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו עליו כל ישראל להרגו אלא אם כן ילמדם אותן הלכות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: לומר לך אותן הלכות — אי אפשר, ואשר לעם ישראל הדורשים ממך לגלותן — לך וטורדן (העסק אותם) במלחמה, ויניחו לך. שכן נאמר בתחילת ספר יהושע: "ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר. משה עבדי מת ועתה קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נותן להם לבני ישראל" (יהושע א, א—ב). שמיד בסמוך לפטירת משה, נערכו למלחמה.

ג במתניתין תנא [במשנה שנה החכם]: אלף ושבע מאות קלין וחמורין (הלכות שנלמדו במידת קל וחומר), וגזירות שוות (הלכות שנלמדו במידת גזירה שווה), ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה.

אמר ר' אבהו: אף על פי כן החזירן לכל אותן הלכות עתניאל בן קנז מתוך פלפולו בתורה, שכן נאמר: "ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה. וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן לו את עכסה בתו לאשה" (יהושע טו, טז—יז). ונדרש הדבר על חלק התורה ("קרית ספר") שלא היה בידיהם אחר שנשתכח והשיבו עתניאל בפלפולו ("וילכדה"). ד כיון שהובאו דברים בעניינו של עתניאל, דורשים עוד בכתובים אלה. ולמה נקרא שמה של אשתו "עכסה"? — שכל הרואה אותה כועס על אשתו שאין היא נאה כמותה.

עוד מסופר שם אודות עכסה, כי "ויהי בבואה ותסיתהו לשאל מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור" (יהושע טו, יח), ושואלים: מאי [מה עניינו] של כתוב זה "ותצנח" שמשמעו בלשונם — צווחה, צעקה רמה, ומה ראתה לעשות זאת מעל גבי החמור? אמר רבא, אמר ר' יצחק, שכך אמרה לו עכסה לכלב: מה חמור זה, כך היא דרכו, כיון שאין לו מאכל באבוסו — מיד הוא צועק. כך אשה, כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה — מיד היא צועקת.

עוד נאמר שם בענין עכסה: "ותאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ונתתה לי גולות מים ויתן לה את גולות עליות ואת גולות תחתיות" (יהושע טו יט). ודורשים: "ארץ הנגב נתתני" — שאמרה לו: נתתני בבית שמנוגב (יבש, חרב) מכל טובה. ואף על פי כן "ונתתה לי גלת מים" — אדם שאין בו אלא תורה (המכונה "מים") בלבד שרק היא גלויה ("גולות") לו, ואולם אינו יכול לפרנס אותי, ומנין לי מזונות? ולכן אני מבקשת: "תנה לי ברכה" — אדם שחוץ מלימוד התורה יעסוק אף בפרנסה. ומסופר: "ויתן לה כלב את גלת עליות ואת גלת תחתיות", ונדרש הדבר כך: שאמר לה: מי שחכם הוא בתורה, שדר בעליונים ובתחתונים, יבקש ממנו מזונות?! שאין הוא נזקק לכך, שוודאי אלה יימצאו לו בזכות עיסוקו בתורה.

ושואלים: האם כלב, בן קנז הוא? והלא כלב בן יפונה הוא! ומסבירים: מאי [מה פירוש] "יפונה"? — הרי זה כינוי שניתן לו על שפנה מעצת מרגלים, שלא היה עימם בהוצאת דיבת הארץ.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] האם בן קנז הוא? והלא בן חצרון הוא, דכתיב [שכן נאמר]: "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה" (דברי הימים א' ב, יח)! אמר רבא: כלב אמנם היה בנו של חצרון, ואולם לאחר שמת אביו חצרון נישאה אמו לקנז, ונמצא איפוא שכלב חורגיה [בנו חורגו] של קנז הוא ועתניאל היה אחיו מן האם.

ה ועוד בעניינו של עתניאל. תנא [שנה] החכם בברייתא: הוא עתניאל, הוא יעבץ, שאין אלה אלא כינויים, ומה שמו המקורי? — יהודה אחי שמעון שמו. ולפשרם של כינויים אלה: "עתניאל" — על שם שענאו אל לתפילתו. "יעבץ" — על שם שיעץ וריבץ תורה בישראל.

ומנלן [ומנין לנו] שענאו אל לתפילתו? — דכתיב [שכן נאמר]: "ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמדי ועשה מרעתי לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל" (דברי הימים א ד, י).

ומסבירים את תפילתו זו: "אם ברך תברכני" — בלימוד התורה, "והרבית את גבולי" — בתלמידים שילמדו לפניי, "והיתה ידך עמדי" — שלא ישתכח תלמודי מלבי, "ועשה מרעתי" — שיזדמנו לי ריעים כמותי, "לבלתי עצבי" — שלא ישגבני (יתעצם עלי) יצר הרע לבטלני מלשנות בתורה. אם אתה עושה כן — מוטב, ואם לאו [לא] — הריני הולך לנסיסי [בעצב] לשאול (לקבר). מיד, "ויבא אלהים את אשר שאל".

כיוצא בדבר אתה אומר שכל המוסר נפשו על לימוד התורה — ה' נענה לו, וכפי שנאמר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'"(משלי כט, יג), ופירשו פסוק זה: בשעה שהתלמיד ("רש" שאינו יודע כלום) הולך אצל רבו ("איש תככים" — המצוי בתווך, שיודע די כדי ללמד לזה שאינו יודע כלום, אבל הוא עצמו צריך עדיין ללמוד), ואומר לו: למדני תורה! אם מלמדו — מתקיים בשניהם הכתוב "מאיר עיני שניהם ה'"(שהן התלמיד והן הרב גדלים בתורה). ואם לאו [לא], שאין הרב נענה לתלמיד ללמדו תורה — מתקיים בהם הכתוב "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'"(משלי כב, ב), ללמד: כי מי שעשאו חכם לזה, הרב שסירב ללמד תורה — עושה אותו עתה לטיפש, ומי שעשאו טיפש לזה, התלמיד המבקש ללמוד תורה — עושה אותו עתה לחכם. זו משנת ר' נתן.

ר' יהודה הנשיא אומר פירוש אחר בתפילת יעבץ: "אם ברך תברכני" — בפריה ורביה, "והרבית את גבולי" — בבנים ובבנות, "והיתה ידך עמדי" — במשא ובמתן, "ועשית מרעתי" — שלא יהא בי מיחוש (כאב) ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים, "לבלתי עצבי" — שלא ישגבני (יתחזק עלי) יצר הרע לבטלני מלשנות בתורה. אם אתה עושה כן — מוטב, ואם לאו [לא] — הריני הולך בנסיסי [בעצב] לשאול (לקבר). מיד, "ויבא לו אלהים את אשר שאל" — שנענה לתפילתו.

כיוצא בדבר אתה אומר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'"— בשעה שעני הולך אצל בעל הבית, ואמר לו: פרנסני! אם העשיר אכן מפרנסו — מוטב, ואם לאו [לא] — מתקיים בשניהם "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'", מי שעשאו עשיר לזה — הריהו עושה אותו עתה לעני, ומי שעשאו עני לזה — הריהו עושה אותו עתה לעשיר.

ו שנינו במשנתנו שאמר ר' שמעון מה מצינו בשלוש מבין חמש חטאות המתות (ולד החטאת, תמורה החטאת, וחטאת שמתו בעליה) שאין הן מתקיימות אלא בחטאת היחיד ולא בחטאת הציבור, אף השתים האחרות, החטאת שהתכפרו בעליה והחטאת שעברה שנתה, אינן אלא בחטאת יחיד ולא בחטאת ציבור.

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים], ר' שמעון אומר: חמש חטאות מתות, ואלו הן: ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שכפרו בעליה, וחטאת שעיברה שנתה.

אי (אין) אתה יכול לומר בולד חטאת שמדובר בחטאת ציבור — לפי שאין חטאת נקבה בציבור. ואי אתה יכול לומר בתמורת חטאת שמדובר בחטאת ציבור — לפי שאין ציבור עושין תמורה. ואי אתה יכול לומר בחטאת שמתו בעליה שמדובר בחטאת ציבור — לפי שאין הציבור מתים.

ואילו ביחס לחטאת שכיפרו (שהתכפרו כבר) בעליה בחטאת אחרת אחר שאבדה זו ואחר הכפרה נמצאה, וחטאת ציבור שעיברה (עברה) שנתה — לא מצינו [מצאנו] במפורש מה דינן, יכול יהו נוהגות בדין זהה בין בחטאת יחיד בין בחטאת ציבור?

— אמרת: ילמד אדם דינו של הסתום (זה שלא נתפרש דינו, שתי חטאות אלה של ציבור) מזה שמפורש דינו (שאר שלש החטאות של ציבור). ומעתה נאמר: מה מפורש — נוהג דווקא ביחיד ולא בצבור, אף בחטאת שכיפרו בעליה וחטאת שעיברה שנתה — דווקא בחטאת יחיד הדברים אמורים ולא בחטאת ציבור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Yosef said in response: The baraita is not referring to a flaw due to some sin; rather, it is teaching about the flaw of the early dispute over the halakha of placing hands on the head of an animal brought as a Festival peace offering, as taught in tractate Ḥagiga (16a).

The Gemara raises a difficulty: But Yosef ben Yo’ezer himself disputed the halakha of placing hands on the head of an offering. The first Sages to dispute this issue were Yosef ben Yo’ezer and Yosef ben Yoḥanan. The Gemara answers: When they disputed it, that was at the end of the years of Yosef ben Yo’ezer’s life, when the understanding of his heart was limited, due to old age. Therefore, the dispute is considered as though it occurred after his lifetime.

The Gemara returns to the matter itself. Rav Yehuda says that Shmuel says: Three thousand halakhot were forgotten during the days of mourning for Moses. The Jewish people said to Joshua: Ask for guidance from Heaven so that you can reacquire the forgotten halakhot. Joshua said to them: “It is not in heaven” (Deuteronomy 30:12). Once the Torah was given on Sinai, the Sages of each generation must determine the halakha. No new halakhot may be added or subtracted by heavenly instruction or through prophecy.

Many years later the Jewish people again said to Samuel: Ask for halakhic guidance from Heaven. He said to them: This is not possible, as the Torah states: “These are the commandments that the Lord commanded Moses to tell the children of Israel at Mount Sinai” (Leviticus 27:34). The word “these” indicates that from now on a prophet is not permitted to introduce any new element related to the Torah and its mitzvot through prophecy. With regard to the topic of the chapter, Rabbi Yitzḥak Nappaḥa says: Also, the halakha of a sin offering whose owner has died was one of those forgotten during the days of mourning for Moses.

At the time of Moses’ death, the people said to Pinehas: Ask for halakhic guidance from Heaven so that you can relearn the forgotten halakhot. Pinehas said to them: “It is not in heaven” (Deuteronomy 30:12). The people said to Elazar: Ask for halakhic guidance from God. He said to them that the verse states: “These are the commandments,” to teach that a prophet is not permitted to introduce any new element from now on.

§ Rav Yehuda says that Rav says: Just before the time when Moses, our teacher, left this world and went to the Garden of Eden, he said to Joshua: Ask from me all the cases of uncertainty in matters of halakha that you have, so that I can clarify them for you. Joshua said to him: My teacher, did I ever leave you for even one moment and go to another place? Didn’t you write this about me in the Torah: “But his minister, Joshua, son of Nun, a young man, did not depart out of the tent” (Exodus 33:11)? If I would have had any case of uncertainty I would have asked you earlier. Immediately after he said this, Joshua’s strength weakened, and three hundred halakhot were forgotten by him, and seven hundred cases of uncertainty emerged before him, and the entire Jewish people arose to kill him, as he was unable to teach them the forgotten halakhot.

The Holy One, Blessed be He, said to Joshua: It is impossible to tell you these halakhot, as the Torah is not in Heaven. But to save yourself from the Jewish people who want to kill you, go and exhaust them in war, so that they will leave you alone. As it is stated: “Now it came to pass after the death of Moses, the servant of the Lord, that the Lord spoke to Joshua, son of Nun, Moses’ minister, saying: Moses My servant is dead, now therefore arise, go over this Jordan” (Joshua 1:1–2). This shows that immediately after the death of Moses, God commanded Joshua to lead the nation into battle.

§ It is taught in a baraita: One thousand and seven hundred a fortiori inferences, and verbal analogies, and minutiae of the scribes were forgotten during the days of mourning for Moses.

Rabbi Abbahu says: Even so, Othniel, son of Kenaz, restored them through his sharp mind [pilpulo], as it is stated: “And Caleb said: To he who smites Kiriath Sefer, and takes it, to him will I give Achsah my daughter as a wife. And Othniel, son of Kenaz, the brother of Caleb, took it; and he gave him Achsah his daughter as a wife” (Joshua 15:16–17).The name “Kiriath Sefer,” which literally means the village of the book, is homiletically interpreted as a reference to those parts of the Torah that were forgotten, while the phrase “took it” is referring to Othniel’s acumen and learning. The baraita adds: And why is she called Achsah? The reason is that anyone who sees her became angry [ko’es] about his own wife, who was not as beautiful as Achsah.

The Gemara relates another incident involving Achsah. The verse states: “And it came to pass, when she came to him, that she persuaded him to ask of her father a field; and she alighted from off her donkey; and Caleb said to her: What do you want?” (Joshua 15:18). The Gemara asks: What is the meaning of: “And she alighted [vatitznaḥ],” which can also be understood as crying out? Rava says that Rabbi Yitzḥak says: Achsah said to Caleb: Just as in the case of this donkey, when it has no food in its trough it immediately cries out, so too in the case of a woman, when she has no produce in her house she immediately cries out.

The Gemara cites yet another verse involving Achsah: “And she said: Give me a blessing; for that you have set me in the land of the South [negev], and you have given me springs of water. And he gave her the upper springs and the lower springs” (Joshua 15:19). She said to her father: You have given me a home dried [menugav] of all goodness. “And you have given me springs of water”; this is referring to a man who has nothing other than Torah, which is metaphorically called water. But as he is unable to provide me with food, how can I live? “And gave her the upper springs and the lower springs.” Caleb said to her: Does someone learned in Torah, who dwells in the upper worlds and the lower worlds, require that sustenance be requested for him? He certainly does not need it, as God will provide for him in merit of his Torah studies.

The Gemara asks: And Caleb, was he the son of Kenaz? Wasn’t he Caleb, son of Jephunneh (Joshua 15:13)? The Gemara explains that Jephunneh was not the name of his father, but a description of Caleb. What does the word Jephunneh mean? It means that he turned [sheppana] from the advice of the spies and did not join with them in their negative report about Eretz Yisrael.

The Gemara further asks: But still, was he the son of Kenaz? He was the son of Hezron, as it is written: “And Caleb, son of Hezron, begot children of Azubah his wife, and of Jerioth, and these were her sons: Jesher, and Shobab, and Ardon” (I Chronicles 2:18). Rava said: Caleb was actually the son of Hezron, but after his father passed away his mother remarried Kenaz, and consequently he was the stepson of Kenaz. Othniel, son of Kenaz, was therefore his maternal half brother.

A tanna taught in a baraita: The same person is known as Othniel and he is also known as Jabez. And what is his actual name? Judah, brother of Simeon, is his name. He was known as Othniel, as God answered [ana’o El] his prayer. He was also known as Jabez [yabetz] because he advised and spread [ya’atz veribetz] Torah among the Jewish people.

The Gemara asks: And from where do we derive that God answered him? As it is written: “And Jabez called on the God of Israel, saying: If You will bless me indeed, and enlarge my border, and that Your hand may be with me, and that You will work deliverance from evil, that it may not pain me! And God granted him that which he requested” (I Chronicles 4:10).

The Gemara interprets this verse. The phrase: “If You will bless me indeed,” means that he prayed for a blessing with regard to Torah. “And enlarge my border,” means that he prayed for a blessing with regard to students. “And that Your hand be with me,” that my studies not be forgotten from my heart. “And that You will work deliverance from evil [mera’ati],” that I will find friends [re’im] like me. “That it may not pain me,” that the evil inclination should not grow stronger and prevent me from studying Torah. Othniel further prayed: If You do so, good; and if not, I will go depressed [linsisi] to my grave and the netherworld. Immediately, God answered him, as the verse states: “And God granted him that which he requested.”

On a similar note, you say likewise with regard to the following verse: “The poor man and the oppressor [tekhakhim] meet together; the Lord gives light to the eyes of both of them” (Proverbs 29:13). When the student, who is poor in his knowledge, goes to his teacher, i.e., one who knows enough to teach but requires further enlightenment himself, as he is a man between [tokh] the levels of a Sage and a commoner, and says to him: Teach me Torah, if the teacher agrees to teach him, then the Lord gives light to the eyes of both of them, as they both become greater as a result. But if the teacher will not teach the student, then “the rich and the poor meet together; the Lord is the maker of them all” (Proverbs 22:2). This verse teaches that He Who made this one wise now makes him foolish, and He Who made that one foolish now makes him wise. This is the exposition of Rabbi Natan.

Rabbi Yehuda HaNasi says an alternative interpretation of the prayer of Jabez: “If You will bless me indeed” means with procreation. “And enlarge my border” refers to blessing with sons and with daughters. “And that Your hand may be with me,” indicates in business. “And that You will work deliverance from evil,” so that I will not have a headache or an earache or an eye ache. “That it may not pain me,” that the evil inclination will not grow strong against me and prevent me from studying Torah. Jabez then said to God: If you do so, good; and if not, I will go depressed to my grave and the netherworld. Immediately, God answered him: And God granted him that which he requested.

On a similar note, you say an interpretation with regard to the verse: “The poor man and the oppressor meet together; the Lord gives light to the eyes of both of them” (Proverbs 29:13). When a poor person goes to a homeowner and says: Provide for me, if he provides for him, that is good. But if not, then it is stated: “The rich and the poor meet together; the Lord is the maker of them all” (Proverbs 22:2). This verse indicates that He Who made this one wealthy now makes him poor, and He Who made that one poor now makes him wealthy.

§ The mishna taught that Rabbi Shimon says: Just as we found with regard to the offspring of a sin offering, and the substitute for a sin offering, and a sin offering whose owner died, that these matters apply to an individual sin offering but not to a communal sin offering, so too, with regard to a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering, and a sin offering whose year has passed, these matters are stated with regard to an individual sin offering but not with regard to a communal sin offering.

The Sages taught in a baraita that Rabbi Shimon says: Five types of sin offerings are left to die, and one may not sacrifice them, and they are: An offspring born to a sin offering, i.e., if a female animal that was consecrated as a sin offering gave birth, its offspring is sacred but cannot be brought as an offering itself; and the substitution of a sin offering, if one substituted another animal for a sin offering, the same sanctity applies to it, but it cannot be sacrificed; and a sin offering whose owner has died; and a sin offering whose owner achieved atonement by sacrificing another offering; and a sin offering whose first year has passed, as a sin offering must be within its first year.

Rabbi Shimon continues: You cannot say that there could be an offspring of a sin offering in the case of a community, because there are no female sin offerings separated by the community. And likewise you cannot say that there could be a substitution for a sin offering in the case of a community, because a community cannot render a non-sacred animal that is exchanged for its consecrated one as a substitute. And furthermore, you cannot say that there could be a sin offering whose owners have died in the case of a community, because a community cannot die.

With regard to communal offerings whose owners already achieved atonement and a communal offering whose first year has passed, we have not found a similarly clear indication of the halakha. Therefore, one might have thought that these two cases are in effect both for the offering of an individual and a communal offering.

But you must say: A person can learn with regard to a case in which certain details are not specified from a similar case where these details are specified. Just as with regard to those offerings whose details are specified, i.e., an offspring of a sin offering, a substitution for a sin offering, and a sin offering whose owner has died, the halakha that it dies applies only to an offering of an individual and not to a communal offering, so too, with regard to a sin offering whose owner achieved atonement, and a sin offering whose first year has passed, these matters are said with regard to the offering of an individual, but not with regard to a communal offering.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר יוסף האי דקאמר מכאן ואילך היה בהו דופי. דופי (דחלוקה) [מחלקות] קאמר דלא שמשו כל צרכן והיו חולקין זה על דברי זה ל"א דופי של סמיכה שחלקו על סמיכה כמו שמאי אומר (שלא) לסמוך הלל אומר שלא לסמוך:

[כי איפליג יוסי בן יועזר] בסוף שניה. דבציר ליבא מרוב (הצרות) [הזקנה]:

א"ל ליהושע שאל. ברוה"ק שיפרשם לך:

א"ל לא בשמים היא [התורה] שכבר ניתנה לנו כולה (סימן ישפ"א וא"ד יפא"ש במתני' תנא יפל"ל) [סימן. ישפ"ז. יהושע שמואל פנחס אלעזר. איכא דאמרי יפא"ש יהושע פנחס אלעזר שמואל יפל"ל יהושע פנחס אלעזר שמואל]:

כלום הנחתיך. כלומר אין לי ספיקה. א"ל הקב"ה לומר לך אי אפשר. דלא בשמים היא:

ושל דקדוקי סופרים [חשבון דברים] כגון חמש עשרה נשים פוטרות. י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור. והיינו קרית ספר:

כועס על אשתו. שנדמית לו אשתו כעורה [כנגדה. אחוה דכלב מן אימיה הוה עתניאל בן קנז וכלב הוה חורגיה דקנז ונקרא על שמו מפני שגידלו]:

ותצנח הוי (כמו ותצעק) [כגון ותצווח]:

אדם שמנוגב מכל טובה מממון:

גולות מים. אדם יש בו דברי תורה שנמשלו כמים:

אמר לה. כלב נתתי ליך אדם מי שרזי עליוני' ותחתונים גלוים לו [מרוב חכמתו] ולא די ליך ועוד מבקשת את [ממנו] מזונות. [בנסיסי] (בר סיסי) לשאול. זעף [לשאול] לקבר [כמו] והנם זועפים ומתרגמינן נסיסין:

[מיד ויבא ה' לו אשר שאל] כיוצא בדבר רש ואיש תככים. רש זה שהוא רש מן התורה:

ואיש תככים זה בינוני בתורה כגון שיודע ב' סדרים ובשעה שאמר לו רש לאיש תככים למדני חייב ללמדו ולעשות רצונו ללמדו כמו שעשה לו הקב"ה רצונו לעתניאל [דענהו] (דפנאו) דכתב ויבא אלהים את אשר שאל היינו כיוצא בדבר:

ור' יהודה הנשיא. מפרש רש ואיש תככים לענין ממון וחייב לפרנסו ולעשות רצונו כמו שעשה הקב"ה לעתניאל:

ואם עשה כן מאיר עיני שניהם ה'. יתעשרו שניהם:

[כיפרו בעלים ושעיברה שנתה. לא למדנו שלא יהא יכול לקיימן בצבור יכול נאמר דבצבור הן ולא ימותו למד סתום הללו שכיפרו בעלים ושעיברה שנתה דלא ידעינן אי בצבור הן אי ביחיד הן ממפורש מוולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה מה הללו ביחיד ולא בצבור אף הללו]:

א"ל ליהושע שאל א"ל לא בשמים כו' ר"ל שאל מן השמים ויודיעך ההלכות ששכחת והשיב לא בשמים היא דמשמת משה לא נתנה התורה לשאול ספיקתיה מן השמים דלכך נקראת תורת משה אבל נתנה להכריע בספקות ע"פ הרוב כדין תורת משה דקאמר לעיל והוא הענין בעצמו שהשיבו שמואל ופנחס דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה דהיינו משמת משה לא ניתן לשום נביא לחדש מן השמים אלא ניתנה לחכמים אם לטמא אם לטהר ע"פ הרוב והא דלא נקט נמי גבי יהושע מה"ט דאין נביא רשאי כו' דמקרא יליף לה ברפ"ק דמגילה מדכתיב אלה המצות גו' י"ל משום דיהושע גופיה שמען כבר מפי משה אלא ששכחן ולא הוה חידוש דבר כ"כ דבכלל אלה המצות גו' הוא וקאמר דמ"מ מן השמים לא נתנה להכריע ע"פ נביא ומה"ט אמרינן בעלמא דהחכם עדיף מנביא ודו"ק:

שם א"ל ליהושע שאל ממני כו' מיד תשש כחו של יהושע כו' פירש"י בעון שגרם להחליש דעתו של משה כו' ע"ש וי"ל עוד על שנתגאה יהושע לומר כן שיודע הכל והכא קאמר דבאו להורגו משום שפשע כיון שמשה היה עדיין חי והיה לו ממי לשאול משא"כ הנך דשכחן בימי אבלו של משה דלא פשע כלום דשכחה אונס מקרי וא"ל הקב"ה לומר לך א"א כו' כדקאמר לעיל דלאו בשמים היא אלא לך וטרדן במלחמות דכתיב ויהי אחרי מות משה גו' משה עבדי מת קום עבור גו' דהיינו שהתחיל לדבר עמו במלחמות כיבוש א"י ולא התחיל לומר לו הא דכתיב בתר הכי רק חזק ואמץ לשמור ולעשות ככל התורה גו' וק"ל:

שם החזירן עתניאל כו' שנאמר וילכדה עתניאל גו' נראה משום דכל ענין נאמר ב' פעמים א' בספר יהושע ע"ש שכלב עלה שם ובספר שופטים ע"ש שבט יהודה ובשניהם כתיב ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה גו' מה לו לקרית ספר שהרי לא ניתן לו לנחלה רק חברון כדמוכח מקראי וע"כ דרשו חד מהנך קראי לענין הלכות שנשתכחו שאמר ויעל משם כלב אל יושבי דביר דהיינו למקום מושב חכמים בדברי תורה לבא על הנך הלכות ושם דביר דהיינו דברים שנתווכחו עתה בהם לפנים קודם שנשתכחו היו כמו קרית ספר תורה שלא היה בהם ספק ואמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה שתהיה בידו כמו לפנים אתן לו את בתי עכסה גו' ומאי רבותיה וע"כ אמרו לדרוש שמה: (ע"ש שכל הרואה כו'). ואמר מאי ותצנח מאי אשמועינן שתצנח מעל החמור וקאמר דאינו אלא משל שנתן לה איש בעל תורה שלא יוכל לפרנס את אשתו כמו החמור שצועק על מזונותיו כך האשה צועקת על מזונותיה וע"כ אמרה תנה לי ברכה גו' שיוכל לפרנס אותי והשיב לה כי נתתי לך גולות עליות גו' כדאמרינן בברכות בעושין תורתן קבע ומלאכתן עראי שמלאכתן מתברכת מלמעלה וק"ל:

שם מאי יפונה שפנה מעצת כו' מפורש במסכת סוטה פ"ק:

שם תנא הוא עתניאל כו' ומה שמו יהודה אחי שמעון כו' פי' זה למדתי מפירש"י בפ' שופטים הא דכתיב שם יהודה יעלה גו' ויאמר לשמעון אחיו גו' משמע דלאו שבט יהודה ושבט שמעון קאמר אלא יהודה ושמעון אחיו ממש קאמר והוא עתניאל שהיה שמו יהודה ואחיו שמו שמעון וז"ש שם וילך יהודה גו' וילך משם אל יושבי דביר גו' דהיינו עתניאל שהוא לכדה כמפורש שם וק"ל:

שם הוא עתניאל הוא יעבץ כו' מהאי קרא דמייתי כתיב לעיל מיניה ולאשחור אבי תקוע גו' וכתיב ויהי יעבץ נכבד מאחיו ואמו גו' ובפ"ק דסוטה דרשינן ולאשחור אבי תקוע כו' הוא כלב וקאמר דהיה יעבץ נכבד בתורה מאחיו כלב כדלעיל וקראו יעבץ שיעץ וריבץ תורה כו' כדמפורש בקרא ומשפחת סופרים יושבי יעבץ תרעתים גו' כמפורש פ"ק דסוטה וקראו עתניאל ע"ש שענאו אל דכתיב ויקרא יעבץ גו' אם ברך תברכני בתורה כו' כמו שבקשה עכסה תנה לי ברכה דהיינו פרנסה ע"י שתברכני בתורה תהיה מלאכתי מתברכת וע"כ כפל לומר ברך תברכני וכל הענין נדרש לענין והרבית את גבולי בתלמידים ולא כמו שנאמר באלישע ויאמרו בני הנביאים גו' הנה המקום גו' צר ממנו ולפי שביטל תורה יש לה כמה סיבות ע"כ ביקש עליהן והיתה ידך עמי שלא ישתכח כי השכחה היא סיבה גדולה לביטול שיאמר מה לי ללמדה כיון שהיא משתכחת ממני וכן שיזדמנו לו ריעים כמותי שלא יבטלו אותי מתורתי וכן ביצה"ר שלא יבטלני ואמר ואם לאו הריני הולך בנסיסי כו' זה אינו מפורש בקרא אבל מכלל הן אתה שומע לאו מכלל לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר אתה שומע עצבי אם ישגבני יצה"ר ואמר כיוצא בדבר כו' ר"ל כיוצא בו שדרש לעיל קרא לענין תורה דריש ליה נמי הכא כן דכתיב רש ואיש תככים גו' בהאי קרא מקרי ליה לרב איש תככים אינו מופלג בחכמה כ"כ עד שמלמדו ואז מאיר ה' עיני שניהם כי גם הרב מקבל מתלמידו כמ"ש ויותר מתלמידי אבל אם אינו מלמדו קאמר באידך קרא עשיר ורש נפגשו ואין הרב שהוא העשיר רוצה ללמוד עם תלמיד שהוא הרש עושה כלם ה' שהקב"ה עושה דעת שניהם שזה הרב בדעתו הוא שלא יקבל כלום מתלמידו אבל התלמיד דעתו ללמוד לקבל הקב"ה עושה דעת שניהם שהרב נעשה טיפש כי' וכה"ג דריש ליה ר"י לענין צדקה רש ואיש תככים גו' מאיר עיני שניהם ה' כי בנתינתו לרש גם הנותן זוכה להתעשר כדאמרינן גבי צדקה וקרא דאם ברך תברכני גו' לא דריש כולה לענין תורה אם ברך תברכני בפ"ו שמצינו בו ברכה לאדם ולנח והרבית את גבולי בבנים ובבנות היינו שלא יהיה להם מקום צר והיתה ידך עמי במשא ומתן כמ"ש לעיל מי שדר בעליונים כו' ועשית מרעה שלא יהא מיחוש ראש ומיחוש כו' שאלו אברים הם אשר מהם באים חושים הרוחנים וק"ל:

הדרן עלך מסכת תמורה

גמרא וילכדה עתניאל בן קנז כו'. מצויין בטעות וצ"ל שם ט"ו. וכן בשופטים א' ושם איתא הקטן ממנו לכן בחנם נמחק בדפוסים:

שם רש ואיש תככים כו'. מצויין בטעות וצ"ל משלי כ"ט:

רש"י ד"ה עושה שניהם. צ"ל עושה כולם:

גמ' א"ל הקדוש ברוך הוא וכו' לך וטרדם וכו' "במתניתא" תנא כצ"ל:

שם ויתן לה (כלב) את. תיבת כלב נמחק:

שם והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה כצ"ל:

שם והרבית את גבולי בתלמידים והיתה ידך עמי וכו' ועשית מרעה כצ"ל:

שם והרבית את וכו' והיתה ידך עמי ועשית מרעה כצ"ל:

שם ויבא לו אלהים. נמחק תיבת לו:

מיד תשש כחו של משה ונשתכחו ממנו ש' הלכות ונולדו ת"ש ספקות וכו'. אפשר לרמוז כי הוא היה סיבה אשר תשש כחו של משה לכך לקה תשש תש ספקות ש' הלכות שנשתכחו. ובמ"ש בסמוך דנשתכחו ג' אלפים הלכות כתב הרב עיון יעקב דמ"ש כל השונה הלכות בכל יום הוא ק' הלכות ביום ושלשים יום בימי אבלו של משה נשתכח בכל יום ק' הלכות הם ג' אלפים הלכות ובזה ישב ודרש מה שתקן דוד הע"ה ק' ברכות עש"ב והגם דאין משיבין על הדרש. מ"מ במטו מיניה דמר עמו הסליחה דמיעט בזכות ישראל דהעיקר הוא כפשטו שונה שתי הלכות בכל יום וכן כתב רבינו בעל המנהיג דהוא חד מרבוותא קמאי דקמאי דכל הלומד שתי הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העה"ב והביאו הרב מהר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובותיו סימן נ"ב והסכים עמו וכתב דכשילמוד שני דינים מהרמב"ם סגי. ועוד אמרו בתנחומא פרשת בשלח שונה שתי הלכות שחרית ושתי הלכות ערבית מעלין עליו כאלו קיים כל התורה וקיים והגית בו יומם ולילה. והגם דקאמר שתים בשחרית ושתים בערבית זהו למעלה אחרת כאלו קיים כל התורה אמנם מהא שמעינן דכל השונה הלכות היינו כפשטו שלא כמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל דהפירוש הוי כפשטו שתי הלכות בכל יום ובזה מובטח שהוא בן העה"ב. ואפשר לומר כי יען תורה לשמה פירש רבינו האר"י ז"ל שהוא לבנות פרצוף לאה. ותורה שבע"פ היא כנגד מ' והלכה הוא ה' כלה לכן שתי הלכות כנגד לאה ורחל ליחדם ודוק כי קצרתי ויען כי הוא מכוין ליחדם והיחוד הוא להמשיך מאו"א בסוד אחותי בת אבי ולהמשיך ללאה מיסוד אבא והכל על ידי אימא שהוא בחינת עה"ב לכן מדה כנגד מדה מובטח לו שהוא בן העה"ב וא"ש ההי"ב:

אם ברך תברכני בתורה וכו'. אפשר לומר שאני אתחיל ואתעורר ללמוד בתורה ואתה תגמור בעדי דכך היא המדה וז"ש אם ברך שאני אתחיל להשתדל להתברך ועי"כ תברכני בתורה והרבית גבולי בתלמידים שגם זה אני אתחיל ליקח תלמידים ואתה בטובך תרבה גבולי. והיתה ידך שלא אשכח תלמודי ידך גימטריא שם בוכ"ו היוצא מפסוק בכל ובידך כח וגבורה והוא פנים דאהיה. לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות שהיצה"ר מצד סט"א פ' שהיא מקור העצבות ויללה וז"ש לבלתי עצבי שלא ישלוט העצבות שהוא היצה"ר בי שלא יבטלני מללמוד ואהיה עניו ובמקום עצבי אהיה עקב גימטריא עצבי וכתיב עקב ענוה יראת ה' שאהיה מרכבה לשכינה:

ועשית לי מרעה. שלא יהיה בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים. אפשר לרמוז מרע"ה הוא ר"ת מיחוש ראש עינים האזן:

מיד ויבא אלהים את אשר שאל. פירוש שאף מדת הדין שרומז שם אלהים הסכים לתת שאלתו כהוגן. ומ"מ קראו שמו עתניאל שענהו אל כמו שאמרו לעיל והוא מענותנותו לומר שענהו אל מדת חסד ורחמים ולא מן הדין:

בשעה שעני הולך אצל בעל הבית וכו'. הראשונים פירשו פלוני זה עני ורש נפגשו עושה כולם ה' במ"ש רבינו האר"י זצ"ל שיכוין בצדקה ליחד השם הקדוש הויה כי זרוע העשיר כנגד ו' וה' אצבעותיו נגד ה' והפרוטה נגד יו"ד וה' אצבעות העני המקבל נגד ה' וז"ש והיה מעשה הצדקה שלום עכ"ד ואפשר לרמוז כי מ' נקרא צדקה וז"ש הצדקה שלום הוא יסוד לחבר יסוד ומ'. ואפשר ר"ת והיה מעשה הצדקה ש' גימטריא שן עם הכולל כי הצדקה מכפרת כמשז"ל ובזה הלך חט שיש בשטן נחש הלך ח"ט שנתכפר ונשאר שן שן ובזכות והיה מעשה הצדקה שלום דר"ת גימטריא שן נשבר שן הנזכר וזה רמז פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד רשע סט"א יראה וכעס שאין עבירה מכבה צדקה ונתכפר חט משטן נחש. והנשאר שן שן שיניו יחרוק ונמס שיני"ו דיקא שנשברו בכח והיה מעשה הצדקה שלום גימטריא שן תאות רשעים שהי"ל כמה חטאים והיו סוברים ליפרע ממנו תאבד כי הצדקה מכפרת אפילו על המזיד כמו שאמרו רז"ל בפירוש וא"ש ההי"ב. נחזור לקראין עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' ר"ל כשהעשיר והעני נפגשו שהעשיר נותן ועני מקבל אז ביניהם מתיחד שם הויה כמ"ש בשם רבינו האר"י ז"ל וז"ש עושה כלם ה' עכ"ד הראשונים ז"ל ואפשר לרמוז עשיר ורש נפגשו ר"ת עון דהצדקה מכפרת עון אפילו מזיד כמו שכתבנו מרז"ל. ועוד רמז ענו בר"ת שהעשיר יתן לו בענוה. וידע שהוא כמקריב קרבן כי ס"ת שור וכמ"ש זבחו זבחי צדק שהצדקה כקרבן. עושה כלם ה' ר"ת גימטריא ק' שיכוין ליחד המ' בעשר ספירות כל א' כלולה מי' גימטריא ק'. וס"ת עושה כלם ה' גימטריא ן' להמשיך מן' ש"ב. וס"ת עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' גימטריא תקנו רמז לעשירים שיקנו עה"ז ועה"ב בצדקה כי מלח ממון חסר ואמרי לה חסד וחסד ה' יעזרנו לעסוק בתורתו תורת חיים:

א"ל ליהושע שאל א"ל לא בשמים היא. מכאן אפשר להביא ראיה למש"כ הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ט דנביא שאמר כה אמר ד' שהלכה כפלוני יהרג אעפ"י שהענין אמת שכך הלכה דלא בשמים היא דהרי הכא דהיו רוצים לידע האמת מהלכות אלו אמר להם יהושע דלא אפשר משום דלא בשמים היא. והיינו כשיטת מרן בכסף משנה לדעת הרמב"ם והגם דקצת רבנן בתראי חלקו על מרן וכתבו דדעת הרמב"ם כשלא כיוין אל האמת. נעלם מהם דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה דשם מבואר בדברי הרמב"ם כדעת מרן דאפילו הנביא יאמר האמת יהרג. ומשמעתין נראה ראיה לדעת הרמב"ם כדאמרן. ויש לדחות:
ומאי דנקט יהושע לא בשמים היא ושמואל נקט אלה המצוות אפשר דרך דרש לתת טעם להני שינויי שיש בשמעתין דכל חד מהנשאלים משיב באופן אחר ואין תשובת כלן שוה דמר משיב לא בשמים ומר משיב אלה המצות ואפשר דבימי יהושע לא עבר זמן שידעום כי אבלו של משה גרם וכששאלו ישראל מיהושע היו ימים מועטים שנשתכחו ואם היה יהושע מחזירם בנבואה לא היו נראים חדשים כי להיות דבתוך ימים מועטים היו יודעים להם עתה אתי' זכיר' ולכן לא אמר שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה דכמעט לא שמיה חידוש. אך שמואל דעבר זמן רב מפטירת משה רבינו ע"ה שנשתכחו אלו ההלכות באבל משה אם היה מחזירם היו חדשות מעתה. דרוב הדור שהכירו למשה רבינו ע"ה שידעו ההלכות בחיי משה רבינו ע"ה כבר מתו. ושמואל בדורו דור אחרון לגבי דור המדבר ודאי היו חדשים לכך אמר אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה דהני הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. ומה שהחזיר עתניאל היינו דוקא הק"ו וג"ש שנשתכחו גם כן:
ומ"ש בסמוך דשאלו לפנחס ואמר לא בשמים ושאלו לאלעזר ואמר אלה המצות. נראה דשאלתם לפנחס ואלעזר היה על חטאת שמתו בעליה לחוד. ואח"ך בדור אחר שאלו לשמואל על ג' אלפים שנשתכחו באבל משה רבינו ע"ה ולכך בשכחת הג' אלפים הש"ס מייתי דשאלו ליהושע ושמואל. והדר גבי חטאת הש"ס מייתי דשאלו לפנחס ואלעזר. ואפשר דהגם דיהושע השיבם לא בשמים חזרו ושאלו על חטאת לפנחס ואלעזר דסברי אולי משום דיהושע גרם שתשש כחו של משה רבינו ע"ה והיה זה סבה ששכחו ישראל ויהושע שכחם ועמדו עליו להרגו. ומשו"ה הגם דמחמת צערן נשתכחו עוד ג' אלפים הלכות בימי אבל משה רבינו ע"ה. לא היה עת רצון ליהושע לזכרם. אלא דבחטאת שמ"ב התחילו לנסות בפרט זה ושאלו מפנחס ואלעזר וסגר עליהם המדב"ר. ואכתי אסתפק להו דילמא משום יקריה דיהושע לא רצו להשיב פנחס ואלעזר ותמנ"ע היתה:
פש גבן לתת טעם דפנחס אמר לא בשמים ואלעזר אמר אלה המצות. ותו לפי נסחתנו אמאי שאלו הלא מראש לפנחס קודם אביו. ואולי כיון דפנחס נתעברו בו נשמות נדב ואביהו כמ"ש בזהר הקדוש והיו גדולים יותר מאלעזר לכך שאלו מפנחס. ואמטו להכי אמר לא בשמים היא דנדב ואביהו פרחה נשמתם לשמים ורצה לרמוז דאם מה ששאלתם בתחילה ממני קודם אבי היינו לכבוד נדב ואביהוא אשר בקרבי שעלו לשמים הם אמרו לא בשמים היא וחשו אולי לא רצה פנחס לומר משום כבוד אביו לזה שאלו מאלעזר והשיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש כלומר דמטעם זה בני לא השיב ולא דחש ליקרי וגם אני כמוהו אומר אלה המצות שאין נביא וכו' ודוק:

מי שכל רזי עולם עליונים ותחתונים שלו יבקש ממנו מזונות. אפשר במ"ש פרק הבא על יבמתו דהשרוי בלא אשה שרוי בלא תורה וכתבנו בעניותנו בדרושים שהטעם דתורה שבכתב ותורה שבע"פ רומזים לאותיות ו"ה שבשם שהם ז"ון. וכשלא נשא ח"ו גורם פרוד ותרחק ממנו תורה שבע"פ הרומזת לשכינה וממילא גם תורה שבכתב אין לה פתרון ומשו"ה שרוי בלא תורה. כל קבל דנא האוהב לאשתו ומכבדה לכבוד השכינה אז בעבור האשה הנקראת לחם כמש"ה קראן לו ויאכל לחם זוכה לתורה הנקראת לחם. ואיש ואשה שזכו י"ה ביניהם ואיש ואשה סוד ו"ה וממשיך מוחין דאו"א לזו"ן ולכן זוכה לתורה ומוציא לאור חלקו בתורה שהיה אבוד. וז"ש מצא אשה מצא טוב אין טוב אלא תורה מצא דייקא שחלק תורתו היה אבוד וע"י האשה מצאו. וכתב הרא"ש בתשובה דמ"ש קטלגית לא תנשא ה"ד אשה דוקא דלרוע מזלה שלא יהיה לה מזונות ימות בעלה ע"ש. והשתא אפשר דזה כיונה עכסה ושאלה אשה הבה לי ברכה כלומר דיאמר בעלה שאין לה מזל שיתברך בעלה בפרנסה כי אין הברכה מצויה אלא בשביל אשתו כמ"ש פרק הזהב והשתא דחסרה יאמר שאיני כדאית לכן למלאת חסרוני הבה לי ברכה ותמה אביה דהלא בעבור אשתו זוכה האדם לתורה ולפרנסה והוא שזכה לתורה שכל רזי עולם גלויים לו וכל רז לא אנס ליה יבקש מזונות. והנה קודם שלקח עכסה החזיר מה שנשכח ע"י פלפולו ומדהא איתא ודאי ממרחק תביא לחמה. וכשם דאחר שנשאת לו תורתו איתא גם פרנסה לא יחסר דאם רע מזלה גם בתורה אירע בו דבר אלא ודאי מזלה טוב ועכ"ז נתן לה ברכה:

אם ברך תברכני בתורה והרבית את גבולי בתלמידים וכו'. אפשר דשאל כהוגן דאם נשמתו קבלה תורה הרבה שעתה יזכה אליה וז"ש אם ברך לשעבר במעמד הר סיני תברכני עתה שאזכה להוציא לאור כל מה שקבלתי. והוא בכלל מש"ה יהב חכמתא לחכימין כלומר לחכימין שקבלה נשמתם בהר סיני עתה בהשתדלותם יהיב חכמתא שקבלו. וז"ש ויבא אלהים את אשר שאל כלומר שתורתו כבר קבלה מהר סיני ועתה ישנו בהבאה ויבאה אל האדם ככל אשר שאל:
ודרך דרש אפשר לומר דכתיב דאמו קראתו יעבץ לאמר כי ילדתי בעצב אלמא דאמו כיונה בשם יעבץ מלשון עצבות והוא נתירא מזה שלא יתגבר עליו יצר הרע ויהיה עצב לעה"ב ויתקיים שם יעבץ לפי כונת אמו מלשון עצב. כל קבל דנא שאל מה' שירבה גבולו בתלמידים ויהיה נדרש יעבץ יעץ ורבץ תורה בישראל כמו שדרשו בסמוך ויתבטל כונת אמו לשון עצבות וז"ש לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות ודוק:

דופי של סמיכה. דעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר שעדיין לא נתמעט הלב ולהכי נקט סמיכה דהיא היתה מחלוקת ראשונה שנחלקו בו חכמים מעולם ומיוסף בן יועזר ואילך היה בהן דופי של סמיכה שנחלקו בסמיכת שלמים ביום טוב כדאמרי' בחגיגה (דף טז.) שמאי אומר לסמוך והלל אומר שלא לסמוך: והא יוסף גופיה. איפליג ביה במסכת חגיגה (שם): דבצר ליבא. שנתמעט הלב בסוף שנותיו נשתכחו: נשתכחה בימי אבלו של משה. אם מתה אם רועה והיא מאותם הלכות (יאפ''ש) יהושע שאלו תחלה ואחריו שמואל ואחריו פנחס ואחריו אלעזר יאפ''ש יהושע אלעזר פנחס שמואל יפל''ל יהושע פנחס אלעזר שמואל: ונשתכחו ממנו. מיהושע בעון שגרם להחליש דעתו של משה שנצטער משה על יהושע בעצמו שהיה גדול כמותו: להרגו. עד שיאמר להם: קלין וחמורין. מדרשי ק''ו: דקדוקי סופרים. מפרש בשקלים (דף ח.) שעשו התורה ספירות ספירות כגון ט''ו נשים פוטרות צרותיהן י''ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור חמשה לא יתרומו שצירפו הדברים ומנאום יחד שלא ישתכחו ומאותן דקדוקין שעדיין לא צירפום נשתכחו בימי אבלו של משה: וילכדה עתניאל. לקרית ספר ומאי קרית ספר הלכות: כועס על אשתו. מתוך יופיה: ותצנח. לשון צווחה צועקת: [אלא תורה בלבד. שהתורה נקראת מים] ועתניאל לא היה עשיר אלא חכם: מנוגב. חרב ויבש מכל טוב: גולות מים. התורה כלומר אדם שהתורה גלויה לו: יבקש ממנו מזונות. דהאי ודאי לא יצטרך דכתיב בה (משלי לא) היתה כאניות סוחר וגו': בן קנז. דכתיב לעיל עתניאל בן קנז אחי כלב אלמא כלב בן קנז היה דכתיב בדוכתא אחריתי (יהושע יד) כלב בן יפונה הקניזי ולא כתיב בן קנז: הוליד את עזובה אשה. מפרש בפ''ק דסוטה (דף יב.) שנשא את מרים שהיתה עזובה מחמת חולי וכיון שנשאה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה: חורגיה דקנז. ועתניאל אחיו מן האם: דיקא נמי. דכלב לאו בן קנז הוא דכתיב בדוכתא אחריתי כלב בן יפונה הקנזי ולא כתיב בן קנז אלמא גידלו קנז ולא ילדו: ועשית לי מרעה לבלתי. כלומר לבלתי ישגבני יצר הרע מלשנות שלא ישגבני יצר הרע לבטל מתלמוד תורה: עצבי. משמע לשון עצב והכי אמר לפניו אם אתה עושה לי כך מוטב ואם לאו הריני הולך בנסיסי לשאול הריני מת בעצבוני כדמתרגמינן (בראשית לד) ויתעצבו ואיתנסיסו: כיוצא בדבר אתה אומר. שכל המוסר עצמו לחזר אחר תורה ממלאין לו שאלותיו: ואיש תככים. בינוני שיודע שני סדרים או שלשה שמוסמך בינוני: מאיר עיני שניהם. שאף הרב צריך עדיין לימוד ומלמדו הקב''ה: עושה שניהם. עכשיו הוא מתחיל לעשותם חדשים לזה חכם ולזה טיפש: כיוצא בדבר כו'. שהמבקש על מזונותיו ועל צרכיו שנזקקין לו מן השמים למלא שאלותיו: סתום. שכיפרו בעליה ושעיברה שנתה: מפורש. ולד ותמורתו ושמתו בעליה שמפורש לנו דאינן בצבור:

אין פירוש לקטע זה

תמורה טז ע"א - טקסט הדף

דף טז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד