תמורה טז ע"ב

וכי דנין אפשר משאי אפשר (ר' שמעון בחד מקום גמיר להו) אמר ר''ל ארבעה נתנו להן והעמידום על חמש ואי ס''ד בצבור הנך מי איתנהו בצבור אלא על כרחיך ילמד סתום ממפורש ר' נתן אומר אחת נתנה להן והעמידוה על חמש וליחזי בהי סידרא גמירי להו אי ביחיד אי בצבור שתי שכחיות שכחו וקשיא להו ואי ס''ד בצבור הנך מי איתנהו בצבור אלא ש''מ ילמד סתום ממפורש מה מפורש ביחיד ולא בצבור אף סתום ביחיד ולא בצבור:
מתני' חומר בקדשים מבתמורה וחומר בתמורה מבקדשים חומר בקדשים מבתמורה שהקדשים עושין תמורה ואין תמורה עושה תמורה הצבור והשותפין מקדישין אבל לא ממירין ומקדישין עוברין ואברים אבל לא ממירין חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חלה על בעלת מום קבוע ואין יוצא לחולין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

ודנה הגמרא בדברי רבי שמעון: וכי דנין אפשר משאר אפשר?! הרי זה ששלש חטאות אלו אינן נוהגות בחטאת ציבור, אין זו "הלכה", אלא זה שהן אינן נוהגות בציבור זה מחמת ש"אי אפשר" להן להיות בציבור, לא לענין מיתה, ואף לא לענין הקרבה. ואם כן, כיצד לומד מהן רבי שמעון לשתים האחרות, ש"אפשר" שתהיינה בציבור?

דאמר ריש לקיש: ארבע חטאות מתות ניתנו להן בהלכה אחת למשה מסיני, ועל החמישית ניתנה להם הלכה נוספת, שתרעה. ונשתכח מהם איזו היא החמישית שתרעה. ולכן, מספק, העמידון על חמש, שנהגו בכל החמש לחומרא, וכולן מתות.

וכיון שכל ארבע החטאות המתות נאמרו בהלכה אחת, הרי פשוט הדבר שהן נאמרו באופן אחד, או בחטאות ציבור או בחטאות יחד,

והגמרא מתרצת את השאלה בשני אופנים, באופן אחד מתרץ ריש לקיש ובאופן השני מתרץ רבי נתן, ועיקר דבריהם הוא תירוץ אחד, שלא נמסרה ההלכה אחת אחת, דהיינו, הלכה אחת בולד חטאת, והלכה אחרת בתמורת חטאת, וכן בשאר החטאות, וחכמים הם שמנאו יחד עד שספרו אותן לסכום של חמש חטאות. אלא, ההלכה ניתנה לכולן, כמו שיבואר, במקשה אחת, וכן היתה לשון ההלכה: חטאות אלו ואלו - דינן למיתה [כדברי ריש לקיש, או לרעיה כדברי רבי נתן].

וכיון שכן, והואיל וכמה מהן אינן שייכות בציבור, מובן שההלכה הכללית הזאת ניתנה בחטאת יחיד בלבד!

נמצא, שאין כאן לימוד דבר מדבר, "אפשר" מ"שאי אפשר", אלא רק גילוי מילתא שהלכה זו, הכוללת כל החטאות, איננה כי אם בחטאות יחיד. ומעתה, ילמד סתום שבתוך ההלכה, מן המפורש שבתוכה.

והסיקו מכך החכמים בדורו של יהושע, ואמרו: אי סלקא דעתך שארבעתן נוהגות גם בציבור, איך יתכן לומר כן? והרי הנך, ארבע אלו, מי איתנהו בצבור!? הלא ברור שביניהן יש שלש שאינן בציבור! ואף אם נאמר שהאחת ההולכת לרעייה היא מאותן שלש שלא שייכות בציבור, והן: ולד, תמורה, ומתו בעליה, מכל מקום, שתים האחרות, שאינן שייכות בציבור, הן בתוך הארבע שדינן למיתה. אלא, על כרחך, כיון שבתוך הארבע יש שלש או שתים שאינן שייכות בציבור, הרי שהלכה זו נמסרה רק לגבי חטאות יחיד. ומעתה, ילמד סתום, גם ההלכה שאחת מתה, מן המפורש, מן האחת או מן השתים בתוך הארבע שיש להן שייכות בציבור, ובכל זאת, נמסרה ההלכה "מפורשת" שאינה כי אם ביחיד.

ובקיצור: אין ארבע חטאות בציבור, ובודאי נמסרה ההלכה בחטאת יחיד! ו"מפורש" נאמרה ההלכה שאפילו השייכת בציבור איננה כי אם ביחיד.

אלו הם דברי ריש לקיש בטעמו של רבי שמעון. ואילו רבי נתן אומר בדרך אחרת ^[138]

רבי נתן אומר: אחת מתוך החמש, נתנה להן למיתה, בהלכה אחת! ובהלכה שניה ניתנה ארבע האחרות לרעייה! ונשתכח מהם איזו למיתה ואילו לרעייה, והעמידוה על חמש, ומחמת הספק העמידו אותן חכמים והחמירו על כל החמש שדינן למות.

וטרם שרבי נתן מסיים תירוצו על פי דרכו, מקשה הגמרא:

למה העמידו והחמירו על כל החמש משום אחת מהן?

הרי חמש החטאות מחולקות לפי שתי "סדרות", סידרה אחת היא נתכפרו בעליה ועברה שנתה, השייכות ביחיד ובציבור, וסידרה שניה היא ולד חטאת, תמורת חטאת, ומתו בעליה, שאינן שייכות כי אם ביחיד -

ועתה, אף על פי שנשתכח מהן איזו היא ההולכת למיתה, על כל פנים, וליחזי, הרי אפשר לבדוק, זו החמישית שנמסרה עליה ההלכה שתמות, בהי סידרא גמירי להו, לאיזה "סידרה" היא שייכת, אי ביחיד, אם היא שייכת ל"סידרה" של השלש שאינן שייכות כי אם ביחיד, אי בציבור, או לסידרה של השתים השייכות גם בציבור -

ואם היה זכור להם שאותה המתה היא מן הסידרה של השייכות ביחיד ובציבור, אחת משתיהן, יגזרו מיתה רק על השניה באותה סידרה, ואילו השלש שבסידרה האחרת תשארנה בהלכתן שהן רועות ולא מתות [אפילו ביחיד!]. ואם היה זכור להם שהיא מן הסידרה של השייכות רק ביחיד, אחת משלשתן - יגזרו מיתה רק על שתים האחרות באותה סידרה, ואילו השתים שבסידרה האחרת תשארנה בהלכתן שהן רועות ולא מתות. ולמה גזרו מיתה על כל החמש?

ומתרצינן: שתי שכחות שכחו! שכחו מאיזו "סידרה" היא, וגם שכחו איזו היא! ולכן גזרו מיתה על כל החמש.

ועתה מסיימת הגמרא דברי רבי נתן:

וכיון ששכחו הכל, הלכך: קשיא להו, אותם חכמים שהיו בימי יהושע התקשו בכך, אם ההלכה נאמרה גם בציבור, והחליטו הדבר על פי סברא זו: אי סלקא דעתך, שההלכה שארבע מהן רועות נאמרה גם בציבור, איך יתכן לומר כן? הנך מי איתנהו בצבור? וכי כל הארבע יתכנו בצבור, הלא שלש מהן אינן בציבור, ולכל הפחות שתים מהן אינן בציבור, כמבואר.

אלא, שמע מינה: ילמד סתום מן המפורש, מה המפורש ביחיד דוקא ולא בציבור, אף על פי שיש ביניהן אחת או שתים השייכות בציבור.

אף סתום - ביחיד ולא בציבור.

זהו טעמו של רבי שמעון. ואילו רבי יהודה חולק עליו בסברא זו, וסובר שאף על פי שיש בתוך הארבע מקצתן שאינן שייכות בציבור, מכל מקום, לא נמסרו כמקשה אחת או ביחיד או ביחיד ובציבור, ומי מהן היכולה להיות בציבור, תמות, אף על פי שיש מהן שאינן שייכות בציבור.

מתניתין:

אחרי שהתבאר ההבדל בין קרבן יחיד לקרבן ציבור, מבארת המשנה ההבדל בין תמורה ובין קדשים רגילים, דהיינו, בהמה שנתקדשה בתחילת הקדושה.

חומר בקדשים מבתמורה, וחומר בתמורה מבקדשים.

ומבארת המשנה: חומר בקדשים מבתמ ורה:

א. שהקדשים עושין תמורה, ואין תמורה עושה תמורה, כמבואר לעיל במשנה [יב א] ובגמרא [יג א], משום שנאמר [ויקרא כז] "ותמורתו" ודרשינן: ולא תמורת תמורתו.

ב. הצבור והשותפין מקדישין, אבל לא ממירין, כמבואר לעיל במשנה [יג א]

ג. ומקדישין איברין ועוברין, ^[139] אבל לא ממירין, כמבואר לעיל [י ב] שאי אפשר להתפיס תמורה על איבר של חולין, ולומר שאבר זה הוא תמורת הבהמה, וזו היא שיטת רבי יהודה, וכן אי אפשר להתפיס עובר של חולין בהקדש. ^[140]

המקדיש בהמה תמימה ואחר כך נפל בה מום, קדושתה חמורה שאפילו אם יפדוה אין לה אלא היתר אכילה, ואסור לגוזזה ולעבוד בה. אבל המקדיש בהמה בעלת מום, ש"קדם מומן להקדשן", קדושתה קלה, והיא יוצאת לחולין על ידי פדייה, ומותרת בגיזה ועבודה.

מה שאין כן הממיר בהמת חולין בעלת מום בבהמה תמימה של קודש, שקדושתה חמורה כמקדיש בהמה תמימה, ואינה יוצאה לחולין לגיזה ועבודה, ואין קדושתה קלה כמקדיש בעלת מום.

חומר בתמורה מבקדשים:

א. שהקדושה, כלומר, קדושת תמורה ^[141] חלה על בעלת מום קבוע.

ב. ואינה יוצאה לחולין להגזז ולהעבד. לפי שגילתה התורה גבי תמורה שאפילו אם קדם מומן להקדשן נתפסת עליהן קדושת תמורה, שנאמר [שם] "טוב ברע ורע בטוב", ו"רע" היינו בהמה בעלת מום, כמבואר לעיל [ט א].

הערות

^[138] רש"י כתב שרבי נתן מבאר דברי רבי שמעון. והקשה השיטה מקובצת: אם כן, למה הקדימה הגמרא דברי ריש לקיש האמורא לרבי נתן התנא? ומבאר, שריש לקיש מבאר את דברי רבי שמעון, לכן הקדימה הגמרא להביא את דבריו כביאור על הברייתא, ודברי רבי נתן הם שיטה עצמאית החולקת על רבי שמעון.

^[139] גירסת המשנה ורש"י.

^[140] עיין רש"י ותוס' יום טוב וקול הרמ"ז ותפארת ישראל, ועוד מפרשים. וכבר נשנו הדברים בסוגיא שם.

^[141] גירסת המשנה, והשיטה מקובצת גורס: שהתמורה.

ומבררים את דברי ר' שמעון אלה: וכי דנין (למדים) דינו של דבר שהוא בגדר אפשר (כגון שתי חטאות אלו, שהתכפרו בעליה ושעבר שנתה, שאפשר שתתקיימנה בציבור) מדינו של זה שהוא בגדר אי אפשר (כגון בשלש החטאות הללו, ולד חטאת, תמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, שאין אפשרות שתתקיימנה בציבור)? ומשיבים: ר' שמעון בחד מקום גמיר להו [במקום אחד, כהלכה אחת, למד אותן], את דינן של כל החטאות הללו, ואין לחלק ביניהם בדין.

אמר ריש לקיש בהסבר הדברים: מעיקרה של ההלכה למשה בסיני, ארבעה חטאות בלבד הן שנתנו להן לישראל שדינן כחטאות המתות, ועוד נאמרה להם הלכה נוספת בחטאת חמישית, שדינה לרעייה. ואולם כיון שלא ידעו מיהי אותה חטאת חמישית, העמידום חכמים את דין ההמתה על כל חמש החטאות. וכיון שכל ארבע החטאות נאמרו כהלכה אחת, אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שמדובר בהלכה זו בחטאות צבור, יש לתמוה: וכי הנך מי איתנהו [הללו, ארבע חטאות, האם כולן ישנן, נוהגות] בצבור? הלא, כאמור, רק שתים מהן שייכות בציבור! אלא על כרחיך יש לומר שנאמרה ההלכה רק בחטאת יחיד. ומעתה, ילמד גם הסתום (דינה של החטאת החמישית, שנתעלמה מיהי) מהדין המפורש שאין המתה אלא בחטאות יחיד.

ואילו ר' נתן אומר בהסבר הדברים באופן אחר: רק דינה של אחת מתוך חמש החטאות הללו היא שנתנה להן לישראל כחטאת המתה, ואילו שאר הארבע דינן מעיקרו היה לרעייה, ומן הספק איזו מהן היא המתה העמידוה חכמים להלכה זו של המתה על כל חמש החטאות.

ושואלים על דברי ר' נתן אלו: מדוע העמידו חכמים בגלל הספק את דין כל חמש החטאות הללו למיתה, והרי שתי סדרות (קבוצות) חטאות הן: האחת — ולד חטאת, תמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה — שכולן אפשריות רק ביחיד, והשנית — שהתכפרו בעליה, ושעברה שנתה — שאפשריות ביחיד ובציבור. ומעתה, ליחזי בהי סידרא גמירי להו [שיראו, שיבדקו תחילה, באיזו סדרה למדו אותה, את החטאת המתה], אי [אם] בין החטאות הנוהגות רק ביחיד אי [אם] בין החטאות הנוהגות גם בצבור? ושמא דין המתה נאמר בסדרה אחת של החטאות, ורק בהן יתקיים דין המתה, ואילו בסדרה האחרת תישארנה החטאות בדין רעייה!

ומשיבים: שתיי שכחיות שכחו, שבתחילה נשכח מהם איזו היא החטאת שדינה למיתה, ולאחר מכן נשכח מהם אף באיזו סדרת חטאות היא נכללת. וכיון שנשכחו שני אלה, לפיכך קשיא להו [היה קשה להם] מה דינן של החטאות הללו.

ואמרו מן הסברה: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי הלכה זו של המתה נאמרה גם בחטאות צבור — יש לתמוה: וכי כל הנך מי איתנהו [אלה, הארבע חטאות הנוספות, האם כולן ישנן, נוהגות] בצבור? והלא רק שתים מהן שייכות בציבור, כאמור לעיל. אלא על כרחך שמע מינה [שמע, למד, מכאן] שנאמרה ההלכה רק בחטאת יחיד. ומעתה, ילמד גם הסתום (דינן של ארבע החטאות שנתעלמו מיהן) מהדין המפורש, מה במפורש אין המתה בחטאות, אלא בחטאות יחיד ולא בצבור, אף הסתום — דווקא בחטאות יחיד ולא בחטאות צבור.

א משנה יש צדדים של חומר (חומרה) בקדשים (בהמה שהוקדשה לקרבן) יותר מאשר בתמורה (בהמה שהוקדשה בדרך המרה), ויש צדדים של חומר (חומרה) בתמורה יותר מאשר בקדשים. ומפרטים: חומר בקדשים יותר מבתמורה: שהקדשים עושין תמורה, שהממיר בהמת הקדש על בהמת חולין — חלה התמורה ובהמת החולין קדושה, ולוקה על כך. ואין בהמת תמורה עושה תמורה, שהממיר בהמה שקדושתה באה לה מהיותה תמורה לבהמת קרבן, על בהמת חולין — לא חלה התמורה. ועוד חומרה: שהצבור והשותפין מקדישין בהמה לקרבן, אבל לא ממירין. וחומרה נוספת: מקדישין אף עוברין במעי אמם ואברים של בהמה, אבל לא ממירין אברים ועוברים.

ומן הצד האחר, יש חומר בתמורה יותר מבקדשים: שאם המיר בהמת קודש שאין בה מום קבוע (שאינו עובר) על בהמת חולין שיש בה מום קבוע — הקדושה חלה אף על בהמת חולין זו שהיא בעלת מום קבוע, מה שאין כן בהקדש שאינו חל על בהמה בעלת מום קבוע. וחומרה נוספת שיש בתמורה ואין בקדשים, שאף אם יפדו את התמורה בדמים — אין היא יוצא (יוצאת) לחולין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But can one derive the possible from the impossible? Those other cases include offerings that by definition do not apply to a community; how can one learn from them with regard to cases where they are possible? The Gemara answers: Rabbi Shimon learns this tradition as one unit, i.e., all the cases of sin offerings left to die are given as one halakha, and therefore there is no difference in their application.

Reish Lakish says in explanation of this matter: When Moses received this tradition at Sinai, the halakhot of four sin offerings that must be left to die were given to the Jewish people, whereas the fifth sin offering is left to graze until it develops a blemish. But as they did not know which of the sin offerings was the one that should be left to graze, they established these halakhot with regard to all five sin offerings, that they are all left to die. However, given that the four sin offerings were said together, either all four are communal sin offerings, or all four are sin offerings of the individual. And if it enters your mind that the four cases of sin offerings that must be left to die, as stated to Moses, referred to communal offerings, are all of these four sin offerings possible as communal offerings? Rather, the tradition is with regard to sin offerings of the individual. Rather, perforce one must derive the cases that are unspecified in terms of their halakhot from those cases that are specified.

Rabbi Natan says: Only one case of a sin offering that must be left to die was given to them at Sinai, while the other four sin offerings are left to graze until they develop a blemish. But as they did not know which was the sin offering that must be left to die, the Jewish people established it as applying to all five kinds of sin offering.

The Gemara interrupts Rabbi Natan’s statement to raise a difficulty with regard to his explanation: But why didn’t the Jewish people first see with regard to which category they learned that a sin offering must be left to die, whether in reference to one of the three cases that are found only in the offering of an individual, or to one of the two cases that are also found in the offering of a community? If they knew which group of sin offerings must be left to die, they could have kept the other group in accordance with its original halakha, that it is left to graze.

The Gemara answers: They forgot two matters. They did not remember which of the five sin offerings must be left to die, and they also forgot to which category it applied, whether to a communal offering or an offering of an individual. And for this reason it was difficult for them, and they were forced to rule that all of these sin offerings must be left to die.

The Gemara returns to its citation of the statement of Rabbi Natan, who proceeds to explain Rabbi Shimon’s opinion in the mishna in a similar manner to Reish Lakish: And if it enters your mind that the four cases of sin offerings that are left to graze, which were stated to Moses as one unit, involved communal offerings, are all of these five sin offerings applicable in the case of communal offerings? Rather, conclude from it that one learns the cases that are unspecified from those cases that are specified: Just as the specified cases apply only to an offering of an individual and not to a communal offering, so too, the cases that are not specified apply only to an offering of an individual, but not to a communal offering.

MISHNA: There is greater stringency with regard to sacrificial animals than there is with regard to a substitute, and greater stringency with regard to a substitute than there is with regard to sacrificial animals. The Mishna explains: There is greater stringency with regard to sacrificial animals than there is with regard to a substitute, as sacrificial animals render a non-sacred animal exchanged for them a substitute, but a substitute does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute. Furthermore, the community and the partners consecrate animals as offerings, but they do not substitute non-sacred animals for their offerings. And one consecrates fetuses in utero and one can consecrate an animal’s limbs, but one cannot substitute non-sacred animals for them.

There is greater stringency with regard to a substitute than there is with regard to sacrificial animals, as, if one substituted a non-sacred blemished animal for an unblemished sacrificial animal, then the animal with a permanent blemish is imbued with inherent sanctity, which is not the case with regard to consecration. And in addition, those blemished animals consecrated through substitution do not emerge from their consecrated status to assume non-sacred status by means of redemption,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכי דנין אפשר משאפשר. דהללו שנים אפשר לקיימן בין ביחיד בין בצבור:

אמר ריש לקיש. להכי דנין אפשר משאי אפשר דארבע חטאות מתות נתנו להן בהר סיני ולא ידעי איזהו והעמידום על חמש מספיקה ואי סלקא דעתא דבצבור הן הנך (ב' כלל) [כלומר] ד' מהנך חמש אי אפשר למיהוי בצבור כדאמרן אלא [ודאי] ע"כ ילמד סתום ממפורש:

ר' נתן אומר אחת ניתנה להן. דמתה ושכחו אי זו היא המתה והעמידו על ה' מספיקה:

וניחזי אותה אחת [בהדין] (נהירין) סידרא גמירי להם כלומר אי בסדר אותן שלש דביחיד הן ואינן יודעין אי זו לימא שלש חטאות מתות ותו לא ואם באותן שנים דאיתנהו בצבור לימא שתי חטאות מתות בלבד:

אלא שתי שכחות שכחו. שכחו דלא ידעו אי זו היא. שכחו [ולא ידעו באיזה] (דלא מאי) זה סדר הילכך העמידום על חמש:

וקשיא להו אי ס"ד דבצבור הוה. ההיא הנך אחריני מי איתיה בצבור אלא על כרחיך. ילמד סתום ממפורש וכולן ביחיד אמורות:

ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד בקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו דחייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד:

רש"י ד"ה ארבעה ניתנו להם כו'. ארבעה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שתי שכחות. ובמק"א פירשה רבי כו' ול"מ ארבעה אלא ביחיד כו'. כצ"ל:

בא"ד רנ"א כו' לתרוצי נמי אתא אחת כו'. כצ"ל:

בא"ד הילכך ע"כ כו' אלא ביחיד וגמרי' לה' דמתה מדרעייה. כצ"ל:

תד"ה וכי. מעתה אותה שנגמרה להיות רועה כו' אע"ג דאפשר להיות בציבור כו'. לכאורה תמוה דמאי איכפת לן אם בציבור נאמרה הלא באמת ס"ל לר"ש ביומא (נ) דבציבור רועה. אבל לפמש"כ התוס' לעיל (טו ב) בד"ה וקא קרבה ע"ש א"ש בפשיטות:

תד"ה רנ"א. וגם שכחו אם היא מן השנים או מן השלשה. כצ"ל:

רש"י (במשנה) שאם המיר בע"מ בתמימה כו'. עמש"כ לעיל (ז) בד"ה שמא:

גמ' וקשיא להו "אי" ס"ד וכו' כצ"ל:

שם (בסוף העמוד) ואינה יוצאה לחולין כצ"ל:

תד"ה רבי נתן וכו' והשלישית ירעו. צ"ל תרעה:

בא"ד וגם שכחו אם היא מן השנים או (מן) השלישית. נמחק תיבת מן:

וכי דנין אפשר משאי אפשר. הא דלא איתנהו להנך שלשה בצבור למיתה משום דלא משכחת להו בצבור לא לענין מיתה ולא לענין הקרבה דהא לא מיתרמו בצבור לעולם: ארבעה ניתנו להם. כולם ארבעה חטאות ניתנו להם מסיני דמתות ולא חמש (או ביחיד או בצבור ושכחו באיזו נאמר להו מתה) והחמישית נאמר להם רועה ובימי אבלו של משה שכחו איזו היתה רועה והלכו לחומרא ואמרו כולן מתות הלכך אי ס''ד בצבור נאמר להם מי משכחת להו בצבור הא לא מיתרמו בצבור אלא שתים מהם אלא ודאי לא הוי אלא ביחיד: אחת ניתנה להן. למיתה וארבעה לרעייה והעמידוה על חמשה ששכחו איזו המתה ור' נתן לפרושי טעמיה דרבי שמעון דמתני' אתא אלא מקמי דמסיק למילתיה קפריך ליה הש''ס ומתרץ לפירוכיה והדר מסיק למילתיה: וליחזי בהי סדרא גמירי. אמאי העמידוה על חמשה משום ספיקא דחדא ליחזי בהי סדרא גמירי לה לההיא חדא אם היו זכורים שאותה המתה שנאמרה להם היתה יכולה להיות ביחיד ובצבור למדו דחטאת שכיפרו בעליה ושעברה שנתה מתה מספיקא אבל הנך שלשה ליכא לספוקי דלא הוו בצבור דלא דמו לההיא ואם היו זכורים שאותה המתה לא היתה יכולה להיות אלא ביחיד לימא דהנך שלשה מתות אבל (הכא) ליכא לספוקא דהא לא דמי לה: שתי שכחות שכחו. מהי סדרא ואי זו היא והלכך מדשכחו הכל קשיא להו לאותן שבימי יהושע אי סלקא דעתך דצבור הויא ההיא דמתה ד' דרעייה היכי משכחת להו בצבור הא לא מיתרמו לעולם אלא ודאי מדאדכר חמשה בין מיתה ורעייה ביחיד איתמר דמשכחת להו כולהו ביה והיינו טעמיה דרבי שמעון ורבנן אית להו ארבעה ניתנו להן כל היכא דמשכחינן להו דאיתיה ביחיד ובצבור איתיה דליתיה בצבור ליתיה ובמקום אחר פירשה רבי הכי אמר רשב''ל לאו דינא הויא אלא גמרא הוא דארבעה ניתנו להן למיתה בחדא מימרא וכיון דכי הדדי בחדא גמרא אגמרינהו ודאי בחדא דוכתא אגמרינהו לארבעה ולא משכחת ארבעה אלא ביחיד והעמידום על ה' חמישית ניתנה להן לרעייה גזרו עליה מיתה לחומרא מספק ששכחו איזו היא ובימי אבלו של משה נשתכחה וקשיא להו כו' לאותן שבימי יהושע אי סלקא דעתך בצבור אגמרן מכדי חדא דוכתא הואי מדאגמרי לרביעית בחדא גמרא ובציבור מי משכחת ארבעה הלכך מתה ביחיד נאמר ולא בצבור וכל היכא דמיתרמא בצבור רועה דמתה דחטאות פשיטא לן דבצבור לא הוי והאי דנקט ד' ניתנו להן כו' משום דמעשה שהיה כך היה דודאי הלכה זו נשתכחה בימי אבלו של משה ולא משום תירוצא דר' שמעון נקיט לה הכי דכל שכן אי כולן ניתנו למיתה מיתרצא מילתיה דרבי שמעון שפיר טפי רבי נתן אומר כו' לתרוצי נמי אהא אחת ניתנה להן למיתה וארבע לרעייה ושכחו איזו המתה והעמידום כולן למיתה וכיון דד' דרעייה בחדא גמרא ובחדא זימנא גמור ודאי בחדא דוכתא איגמור אי כולהו ביחיד אי כולהו בין ביחיד בין בצבור הלכך על כרחיך בחדא דוכתא לא משכחת לה אלא ביחיד דגמרינן לה מדרעייה ולאו משאי אפשר הוא דהא בהנהו ארבעה דרעייה על כרחיך איכא חדא דמצי לאיתרמויי בציבור ואפי' הכי ביחיד הוא דגמרוה דהא בחדא מילתא איתמר הלכך ה' דמתה גמרינן מינה מה זו אפשר להיות ביחיד ובצבור לא נאמרה (מיתתה) אלא ביחיד אף זו אפי' היא מאותן שאפשר להיות בצבור לא נאמרה מיתתה אלא ביחיד הלכך אפשר משאי אפשר גמרינן ומוקמינן מיתה ביחיד ולא בצבור והיכי דמי אפשר משאי אפשר דלא גמרינן כגון אי הוו גמירי תלתא בחדא גמרא לרעייה ותרתי בחדא גמרא למיתה ובעו למילף הני מהני מה תלתא דרעייה לא נאמרו אלא ביחיד דבצבור לא משתכחי שלשה אף תרי דמיתה לא נאמרו אלא ביחיד התם איכא למיפרך וכי דנין אפשר משאי אפשר דלמא הנך שלשה דלא מתרמו בצבור אוקי לרעייה והנך תרי דמיתרמו הכא והכא אוקי למיתה כל היכא דמיתרמו וכי נמי אתו לקמן מהנך שלשה דליתנהו אלא ביחיד איכא לספוקי דלמא מיתה ביחיד נאמרה ובתרי מהנך שלשה והרעייה בשלשה האחרות שהרי כולן מצויות ביחיד וליחזי בהי סידרא גמירי אמאי העמידום על חמשה בשביל אחת ליחזי אותה אחת מאיזה סדר היתה אם מסדר הנמצאות ביחיד ובצבור המתה מהנהו תרתי חטאות שכיפרו בעליה ושעברה שנתה איכא לספוקא אבל ולד חטאת ותמורה ושמתו בעליה ליכא לספוקא דהא פשיטא לן דאותה של מיתה מאותן הראויות להמצא בצבור היתה אם מהשלשה היתה שאינן נמצאות בצבור אותן שלשה יעמידו כולן למיתה אבל שכיפרו ושעיברה שנתה אמאי העמידו הא פשיטא להו שהמתה לא היתה יכולה להמצא בצבור: ב' שכחיות שכחו. מאיזה סדר היתה ואיזו היא לפיכך העמידו כולן למיתה וקשה להו השתא הדר לתירוצא קמא ומסיים רבי נתן למילתיה לתרוצי מילתיה דר''ש ועד השתא מפסקה הש''ס דפרכה למילתיה אמאי דאמר העמידום על ה': מתני' ומקדישין אברין ועוברין אבל לא ממירין. רבי יהודה הוא דדריש בהמה בבהמה בפרק קמא (לעיל דף י.): על בעלת מום קבוע. שאם המיר בעלת מום בתמימה של הקדש חלה עליה קדושה חמורה כ''כ שאם יפדה לא תצא לחולין:

וכי דנין אפשר משאי אפשר. בהוריות (דף ו:) משני כולהו בחדא גמרא גמירי כלומר כל החמש חטאות נשנו בחדא שיטה וכיון דאיכא בהו דלא אפשר להיות בציבור כולהו נמי הכי נשנו דאינן בציבור והכא הכי גרסי' אמר רשב''ל ארבעה נתנו להן והעמידו על חמש פירוש בסיני נתנו להם ד' מתות וחדא רועה ושכחו בימי אבל משה הי מינייהו וגזרו על כולן שימותו ואי ס''ד בציבור הנך מי איתנהו בציבור אלא ע''כ ילמוד סתום מן המפורש ולא מיבעיא אם נגמרה להן בכולן שימותו פשיטא דבחד גמרא הוו גמירי וכיון דאיכא בהו דליכא בצבור כולהו נמי ליתנהו בציבור אלא אפילו השתא נמי דגמרו דאיכא בהו דהויא רועה אמרי' דכולהו ליתנהו בצבור ולא מיבעיא אם אותה שרועה היא מאותן דליתנהו בצבור וא''כ כל הד' שנגמרו למות נגמרו בחד גמרא וכולהו ליתנהו בצבור דלכל הפחות ב' מהם נגמרו שלא בצבור כמו כן נמי הב' האחרים נגמרו שלא בצבור אלא אפי' את''ל דכפרו בעליה או עברו שנתה דחד מינייהו הוה אותה שנגמרה להיות רועה מיהו אידך נגמרה למות עם שלשה דליתנהו בצבור הרביעית נמי ליתא בצבור ומעתה אותה שנגמרה להיות רועה ושכחוה וגזרו עליה מיתה אע''ג דאפשר להיות בצבור מיהו ילפינן אפשר משאי אפשר וכיון דנגמרו הארבעה למות ביחיד ולא בצבור משום דבחדא גמרא גמירי אידך נמי שנגמרה להיות רועה וגזרנו עליה מיתה מפני שהושכחה ביחיד דוקא נגזור עליה מיתה ולא בצבור דילפינן אפשר משאי אפשר: רבי נתן אמר אחת ניתנה והעמידוה על חמש. פירוש . בסיני נתנה להם אחת מתה וארבעה רועות ונשתכחה בימי אבל משה הי נינהו מתות והי נינהו רועות לפיכך גזרו על כולן שימותו וסמיך אהא דמסיק מה מפורש ביחיד כו' אלא פריך על דבריו מקמי דאסיקנא והדר אסיקנא למילתיה דרבי נתן ופריך וליחזי בהי סדרא גמירי אי בצבור אי ביחיד פירוש למה גזרו על כולן למות הרי איכא בהו ג' דביחיד איתנהו ולא בצבור וב' דאיתנהו בצבור וליחזי אם אותה שנגמרה למות היא מן השלשה לגזור מיתה על השלישית והשנים ירעו ואם היא מן השנים לא היה להם לגזור מיתה רק על הב' והשלישית ירעו ומשני שתי שכחות שכחו הי נגמרה למיתה וגם שכחו אם היא מן השנים או מן השלישית לפיכך גזרו מיתה על כולהו והשתא אסיק למילתיה וקשיא להו אי ס''ד כו' אלא ש''מ ילמד סתום מן המפורש מה מפורש כו' (פירוש חד שנגמר להיות רועות וגמרו בחד גמרא וילמד סתום מן המפורש) פירוש הד' שנגמרו להיות רועות נגמרו בחד גמרא וילמד סתום מן המפורש הכל כדפירשנו גבי מילתא דרבי שמעון בן לקיש: