תמורה יז ע"א

לענין זה שיהיה מותר לגזוז את צמרה, וליעבד (לעשות עבודה בה). ר' יוסי בר' יהודה אומר: חומרה נוספת שיש בתמורה על פני הקדשים: שעשה דין השוגג כדין מזיד בתמורה, שאף הממיר בשוגג — הרי זו תמורה, ולוקה עליה, כדין הממיר במזיד. ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין, שאם הקדיש בשוגג — אין זה הקדש, ואם הקדיש בשוגג בעל מום — אינו לוקה על כך.

ר' אלעזר אומר: הכלאים (הנולד מהכלאה של שני בעלי חיים ממינים שונים, כגון מזיווגם של תיש ורחל), והטרפה (העומדת למות תוך שנים עשר חודש, וכגון שנטרפה על ידי חיה), והיוצא דופן (שנולד שלא כדרך הרגילה אלא בניתוח, שנחתך דופן הרחם כדי שיצא משם), וטומטום (שאין בו מסימני המין, ואין ידוע אם זכר הוא או נקיבה היא) ואנדרוגינוס (שיש בו מסימני הזכר ומסימני הנקיבה גם יחד) — כל אלה לא קדושין (אין הם עצמם מתקדשים בקדושת הגוף, בכל דרך הקדשה שהיא), ואם התקדשו (כגון שהקדיש בהמה ואחר כך נטרפה) — לא מקדישין אחרים, שאם המיר בהמת חולין עליהם — אין היא קדושה.

א גמרא על דברי ר' יוסי בר' יהודה שדין התמורה נוהג בשוגג כבמזיד, שואלים: מאי טעמא [מה טעם, מה מקור] שיטתו זו של ר' יוסי בר' יהודה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בפרשת התמורה "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כז, י), והמלה "יהיה" לכאורה מיותרת, אלא הרי זה בא לרבות את הממיר בשוגג שיהיה דינו כממיר במזיד.

ומבררים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? באיזה אופן של תמורה יהיה דין השוגג כדין המזיד? אמר חזקיה: כמקרה זה של האדם הסבור שהוא מותר להמיר. שבכגון זה גבי [אצל, בענין] התמורה — חלה קדושה על בהמת החולין, וממילא הריהו לקי [לוקה] על שעבר על איסור תורה, אף ששגג בדבר, ונלמד הדבר מגזירת הכתוב ("יהיה"). ואילו גבי [אצל, בענין] קדשים, אם שגג והקדיש את שאינו ראוי, וכגון בעל מום — לא לקי [אינו לוקה], שאין לוקה אלא העובר במזיד ושהתרו בו.

לישנא אחרינא [לשון אחרת]: גבי [אצל] תמורה — בהמת החולין קדיש [מתקדשת] בכך, אף שהיה הדבר בשוגג. ואילו גבי [אצל] קדשים — בהמה בעלת מום שהוקדשה בשוגג לא קדיש [אינה מתקדשת] בכך.

ריש לקיש ור' יוחנן אמרי [אומרים] הסבר אחר בדברי ר' יוסי בר' יהודה: דרך השגגה היתה כמקרה זה של האדם שהיה סבור לומר "בהמה זו תהא תמורת עולה שיש לי", ובמקום זה שגג ואמר "בהמה זו תהא תמורת שלמים שיש לי". לישנא אחרינא [לשון אחרת] נאמרה ביחס לאופן בו יש הבדל בין דין השוגג בתמורה ובין דין השוגג בקדשים: גבי [אצל] תמורת שלמים, אם המיר בשוגג בהמת שלמים בבהמת חולין — הרי בהמת החולין קדיש [מתקדשת] בכך, אף שהיה הדבר בשוגג. ואילו גבי [אצל] קדשים אם הקדיש בעלת מום לשלמים — הבהמה לא קדיש [אינה מתקדשת] בכך.

לישנא אחרינא [לשון אחר] באופן השגגה בה דיבר ר' יוסי בר' יהודה: כמקרה זה של אדם שהיה סבור לומר "שור שחור שיצא מביתי תחילה יהיה תמורה תחת בהמת קדשים זו", ובמקום זה אמר "שור לבן שיצא מביתי תחילה יהיה תמורה תחת בהמת קדשים זו", ואכן יצא מביתו שור לבן. ובכך נבדלים דין התמורה מדין הקדשים, שכן גבי [אצל] תמורה — הריהו קדוש, והממיר לקי [לוקה] על כך, ואילו גבי [אצל] קדשים אם רצה לומר "שור בעל מום שחור שיצא מביתי תחילה יהיה קרבן", ובמקום זה אמר "שור בעל מום לבן שיצא תחילה מביתי יהיה קרבן" ואכן יצא מביתו שור לבן בעל מום — אינו קדוש, ולכך המקדיש לא לקי [אינו לוקה] על כך.

ר' יוחנן אמר אופן אחר של השגגה: מדובר באדם האומר "תצא מקדושתה לחולין בהמת הקדש זו, ותיכנס מחולין לקדושה תחתיה בהמת חולין זו", שהממיר סבור היה בטעות, כי בהמרתו יוצאת בהמת ההקדש מכלל קדושתה ונעשית חולין. ואילו גבי [אצל] קדשים מדובר באדם שהיתה לו בהמת ההקדש ונפל בה מום, ואמר לעצמו, בטעות שקדשים שנולד (שנפל) בהם מום הריהם יוצאים בכך מידי קדושתם, ומעתה הם נאכלין בלא פדיון, ואכן אכלם בלא פדיון. ובשגגות מעין אלה נבדל דין הקדשים מדין התמורה, שבקדשים — לא לקי [אינו לוקה] על כך, ואילו גבי [אצל] תמורה — לקי [לוקה] על כך.

רב ששת אמר אופן אחר של השגגה: באדם האומר לעצמו "אלך ואכנס לבית זה ובהיותי שם אקדיש בהמה מדעתי", כלומר, בהכרה שלמה. או שאמר "אלך ואכנס לבית זה ובהיותי שם אמיר מדעתי". ואכן הלך ונכנס לאותו בית, ואולם בהיותו שם המיר או הקדיש שלא מדעתו (שלא מתוך מודעות והכרה למעשיו). ובזה נבדל דין התמורה מדין הקדשים, שכן גבי [אצל] תמורה — הועילו דבריו ולכן הריהו לקי [לוקה] על כך, ואילו גבי [אצל] קדשים — לא הועילו דבריו ולכן לא לקי [אינו לוקה] על כך.

ב שנינו במשנתנו שר' אלעזר אומר שהכלאים והטרפה והיוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס הריהם לא קדושים ולא מקדישים. ואמר שמואל בהסבר הדברים: לא קדושין — הכוונה היא בתמורה, שאם אמר על בהמה אחת מכל אלה, שתהיה תמורת בהמת הקדש, אין היא מתקדשת בכך. ולא מקדישין — הכוונה היא לעשות תמורה, שאם היתה אחת מכל אלה קדושה, והמירו עליה בהמת חולין, אין בהמת החולין מתקדשת על ידה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' מאיר: ומאחר שאין כל אלה (הכלאים, והטריפה ושאר המנויים במשנתנו) קדושין, מהיכן יעלה על הדעת לומר שהם מקדישין אחרים? אלא יש לומר כי אי (אין) אתה מוצא אופן בו מתקיימים דברי המשנה הללו אלא במקדיש בהמה הכשרה להקרבה, ואחר כך נטרפה. ביוצא דופן — במקרה של המקדיש ולד, שחלה עליו קדושה, ויצא [דרך] דופן. שעל אלה שייך לומר שאף שהם קדושים — אינם מקדישים. אבל בכלאים ובטומטום ובאנדרוגינוס, אי (אין) אתה מוצא אופן שבו הם קדושים אלא בולדי קדשים, שנולדו לבהמת קדשים, וחלה עליהם קדושה ממילא, ונצרך לומר שאין הם מקדישים אליבא [לשיטת] ר' יהודה שאמר כי הולד עושה תמורה, וללמדנו שאין ולדות אלה עושים תמורה.

ג ובהסבר שיטתו זו של ר' אלעזר, אמר רב פפא [רבא]: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר [אלעזר]? — סבור הוא שדינם של אלה הריהו כדין בהמה טמאה. ומעתה נאמר, מה בהמה טמאה — לא קרבה על המזבח, ולא נחתא לה [חלה עליה] קדושת הגוף, אף הנך [אלו] — לא קרבי ולא נחתא להו [אינם קרבים, ואין חלה עליהם] קדושת הגוף.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא בדחיית הסבר זה: והרי בעל מום יוכיח, דלא קריב [שכן אינו קרב] על המזבח, ובכל זאת נחתא ליה [יורדת, חלה עליו] קדושת הגוף, שהרי אם המירו בהמת הקדש על בהמת חולין בעלת מום — חלה עליה קדושה! אמר ליה [לו] רבא בתשובה: אין להוכיח כן מבעל מום, שכן אף שבעל מום אינו קרב, מכל מקום קרב במינו (סוג זה של בעלי חיים קרב), ואילו הכלאים והטומטום והאנדרוגינוס הריהם סוג שאינו קרב כלל. ושואלים על הסבר זה: אי הכי [אם כך] שחלות הקדושה תלויה בסוגו של בעל החיים, אם הוא קרב, טרפה נמי קא [גם כן הריהי] קרבה במינה, ומדוע איפוא לא חלה קדושה עליה, אם המירו עליה, ואינה עושה תמורה?

אלא אמר רבא: טעמו של ר' אלעזר, שסבור הוא אכן שדינם של אלה הריהו כדין בהמה טמאה, ואולם למד הוא זאת בדרך אחרת: מה בהמה טמאה — הרי זה פסול הגוף, ואינה קדושה ואינה מקדישה, אף כל אלה — שפסול הגוף הוא, אינם קדושים ואינם מקדישים. ובאה השוואה זו לאפוקי [להוציא] את בעל המום — שאין זה פסול הגוף, אלא פסול חסרון (של אבר בגופו) נינהו [הם].

אמר ליה [לו] רב אדא לרבא בקושיה: והאם פסול בעל מום הריהו תמיד מפני חסרון אבר בגוף הבהמה, והלא אף שרוע (שאחד מאברי הבהמה גדול מחבירו) וקלוט (שפרסותיו אינן שסועות) כתיב [נאמר] בפרשה המונה את בעלי המומים הפסולים להקרבה (ויקרא כב, כג), והא הני [והרי אלו] פסול הגוף נינהו [הם]!

אלא אמר רבא: טעמו של ר' אלעזר כדרך שנאמר מקודם, הריהו כדין בהמה [טמאה], אלא שכך היא ההשוואה בין דינם של אלו לדין בהמה טמאה: מה בהמה טמאה — הריהי זו דליכא [שאין] במינה בהמה הכשרה להקרבה, ואינה קדושה ואינה מקדישה, אף כל אלה, דליכא [שאין] במינה הכשר להקרבה, ובא לימוד זה לאפוקי [להוציא] בעל מום — דהא איכא [שהרי יש] במינה הכשרה להקרבה.

מאי [מה] אמרת בדחיית טעם זה: טרפה תוכיח שאינו כן, שהרי איכא [יש] במינה הכשרה להקרבה ואינה קדושה ואינה מקדישה — לא דמיא [אינה דומה] לבעל מום, אלא לבהמה טמאה. שכן בהמה טמאה אסורה באכילה, ואף טרפה אסורה באכילה, לאפוקי [להוציא] בעל מום — שמותר באכילה.

ד ועוד בענין הטריפה אמר שמואל: המקדיש את הטריפה — התקדשה בכך, וצריכה שיפול בה מום קבוע כדי שאפשר יהיה לפדות עליו. ומקשים על דברים אלה: הרי אין בהמה זו מותרת לאכילת אדם על ידי פדייתה, שהרי טריפה היא, ובפדייתה היא מותרת רק לאכילת כלבים, ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, כנגד ההלכה המקובלת בידינו!

אלא אימא [אמור] כך את דברי שמואל: המקדיש את הטריפה — הרי זה עושה קדושה (למיתה. כסבור מותר להקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, גבי תמורה — קדיש, גבי קדשים — לא קדיש. ראה גרסות) למות, שנקברת הטריפה במותה בקדושתה, ואין היא נפדית ויוצאת לחולין. ואילו ר' אושעיא חולק על שמואל ואומר כי המקדיש את הטריפה — לא אמר כלום, ואינה אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, שאינם מתקדשים בקדושת הגוף אלא לבדק הבית, ונפדים אף שייאכלו על ידי כלבים.

ומקשים על דברי שמואל אלו: תנן [שנינו במשנה במסכתנו], כל בהמות הקדשים שנעשו טרפה — אין פודין אותן, להוציאן בכך לחולין, ולקנות בדמיהם קרבנות אחרים, וטעם הדבר: לפי שאין פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים, אלא ימותו וייקברו בקדושתם. ויש לדייק בדברים: טעמא [טעם, דווקא] שאין פודים אותם הריהו בקדשים שנעשו טריפה, הא [הרי] מכאן שאם היו טריפה מעיקרא [מתחילה], קודם שהקדישם — אינם קדושים כלל בקדושת הגוף אלא כבדק הבית, ופודין אותן! ודוחים: דלמא האי תנא סבר [שמא תנא זה סבור] כשיטת ר' אלעזר שכל היכא דלא חזי [מקום שאינו ראויה] הבהמה לגופה [להיות מוקרבת בעצמה] — אף לא נחתא [חלה] לה קדושת הגוף.

ומביאים עוד ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו, ר' אלעזר אומר: הכלאים, ויוצא דופן, וטריפה, וטומטום ואנדרוגינוס — לא קדושין ולא מקדישין. ואמר על כך שמואל בהסבר הדברים: לא קדושין — בתמורה, ולא מקדישין — לעשות תמורה.

ותניא [ושנויה ברייתא] שאמר ר' מאיר בשיטת הדברים הללו: וכי מאחר שאין קדושין, מהיכן מקדישין? אלא אי (אין) אתה מוצא אפשרות שיהיו קדושים (הטרפה) ויהיו מקדישים אלא במקדיש בהמה ואחר כך נטרפה. ונדייק מכאן: זה הדין כשהקדיש את הבהמה כשלא היתה טריפה, ואחר כך נטרפה, הא [הרי] נלמד מכאן שאם היתה טרפה מעיקרא [מתחילה], קודם שהקדישה — לא נחתא ליה [חלה לה] קדושת הגוף כלל, ושלא כדברי שמואל!

in terms of it being permitted to shear its wool and to perform labor with it. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says that there is an additional stringency that applies to substitution but not to consecration: The Torah rendered the status of one who acts unwittingly like that of one who acts intentionally with regard to substitution, as in both cases the substitute is consecrated. But it did not render the status of one who acts unwittingly like that of one who acts intentionally with regard to consecrated items, since unwitting consecration is ineffective.

Rabbi Elazar says: An animal crossbred from diverse kinds, and a tereifa, and an animal born by caesarean section, and a tumtum animal, and a hermaphrodite animal are not sacred through consecration, and if they were sacred beforehand, e.g., one consecrated an animal and it subsequently became a tereifa, they do not sanctify non-sacred animals by means of substitution.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, that substitution applies whether one substitutes unwittingly or intentionally? The Gemara answers that the verse states: “He shall not alter it, nor substitute it, a good for a bad, or a bad for a good; and if he shall substitute his animal for an animal, then both it and that for which it is changed shall be holy” (Leviticus 27:10). The apparently superfluous term “shall be” serves to include the case of one who acts unwittingly like that of one who acts intentionally, with regard to substitution.

The Gemara asks: What are the circumstances in which one who acts unwittingly is considered like one who acts intentionally with regard to substitution? Ḥizkiyya said: The circumstances are of one who thinks that it is permitted to substitute one animal for another. With regard to a substitute, the animal becomes consecrated, and the individual is liable to receive lashes for transgressing the Torah’s prohibition, due to the inclusion of “shall be,” despite the fact that he acted unwittingly. But in the equivalent case, where one unwittingly sanctified an animal that was unfit to be an offering, he is not liable to receive lashes, as in this case one is liable to receive lashes only if he acted intentionally and with prior warning.

The Gemara cites an alternative version of Ḥizkiyya’s statement: With regard to a non-sacred animal that was declared a substitute, the animal becomes consecrated, despite the fact that one acted unwittingly. But with regard to sacrificial animals, if it was consecrated unwittingly it is not consecrated.

Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan both state a different example of the ruling discussed by Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. They say that the case is of one who thinks to say: This animal shall be a substitute for a burnt offering that I own, but he unwittingly said: This animal shall be a substitute for a peace offering that I own. In such a case involving substitution he is liable to receive lashes, but if he erred in this manner with regard to consecration, he is exempt from lashes. The Gemara cites an alternative version: With regard to a substitute of a peace offering, if one unwittingly declared it a substitute, it is consecrated. With regard to sacrificial animals, if the animal was unwittingly consecrated, it is not consecrated.

The Gemara cites another alternative version of the difference between substitution and consecration of an animal: The case is of one who thinks to say: The first black animal that comes out of my house will be a substitute, but he unwittingly said: The first white animal that comes out of my house will be a substitute. With regard to a substitute, the white animal is consecrated, and the individual therefore is liable to receive lashes for transgressing the Torah’s prohibition, despite the fact that he acted unwittingly. Conversely, in a similar case of sacrificial animals, e.g., one meant to say: The first blemished black animal that comes out of my house shall be consecrated, but he unwittingly said: The first blemished white animal shall be consecrated, if a white animal came out of his house, the animal is not consecrated, and therefore he is not liable to receive lashes.

Rabbi Yoḥanan says another case of unwitting substitution of an animal. This is referring to a case of one who says: Let this animal emerge from its sanctity and become non-sacred, and let that animal enter in its place and become consecrated. This person acted unwittingly, because he mistakenly thought that in this manner the consecrated animal would no longer be sacred. With regard to a similar case involving sacrificial animals, where he has a sacrificial animal that developed a blemish and he incorrectly says: Any animals that have developed a blemish may be eaten without redemption, and he proceeded to eat the animal without first redeeming it, he is not liable to receive lashes. But with regard to a substitute, if he did this he would be liable to receive lashes, as stated above.

Rav Sheshet says yet another example of unwittingly performing substitution: It is referring to a case of one who says: I will enter this house and consecrate an animal intentionally, or: I will enter this house and substitute an animal intentionally, and he entered and substituted or consecrated unintentionally, i.e., he acted absentmindedly. For his transgression with regard to substitution he is liable to receive lashes, and for his transgression with regard to sacrificial animals he is not liable to receive lashes.

§ The mishna taught that Rabbi Elazar says: An animal crossbred from diverse kinds, and a tereifa, and an animal born by caesarean section, and a tumtum animal, and a hermaphrodite animal, are neither sacred through consecration nor do they sanctify non-sacred animals by means of substitution. Shmuel says in explanation: They are not sanctified by substitution, i.e., if one said that an animal in any of these categories should be a substitute for a sacrificial animal, it does not become sanctified. And the clause that they do not sanctify non-sacred animals means that if one of these types of animal was sanctified and one attempted to render a non-sacred animal a substitute for it, that non-sacred animal does not become sanctified.

It is taught in a baraita that Rabbi Meir said: But since these animals do not become sanctified, how can it even be suggested that they could sanctify another non-sacred animal? Rather, you find that the ruling of Rabbi Elazar applies only when one sanctifies an animal and afterward it became a tereifa, or when one sanctifies a fetus and it emerged from the womb by caesarean section. But with regard to an animal crossbred from diverse kinds, and a tumtum, and a hermaphrodite, you can find this ruling only in a case of the offspring of consecrated female animals, which have sanctity without an act of consecration. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that the offspring of a consecrated animal renders a non-sacred animal that is exchanged for it consecrated as a substitute.

Rav Pappa said: What is the reason for the opinion of Rabbi Elazar? He holds that the halakhot of these categories of animal is like that of a non-kosher domesticated animal: Just as a non-kosher domesticated animal is not sacrificed as an offering and inherent sanctity does not rest upon it, so too, these animals in the categories of a tereifa, an animal born by caesarean section, a tumtum, or a hermaphrodite may not be sacrificed as offerings and inherent sanctity does not rest upon them.

Rav Pappa said to Rava: But why aren’t animals in these categories compared to a blemished animal, which may not be sacrificed as an offering but nevertheless inherent sanctity does rest upon it? Rava said to Rav Pappa in response: Although a blemished animal is not sacrificed on the altar, another animal of its same type, i.e., an unblemished animal, is sacrificed as an offering. By contrast, an animal born by caesarean section, a tumtum, and a hermaphrodite may never be sacrificed. Rav Pappa said to Rava: If so, what will you say about a tereifa, as other animals of its type are sacrificed. According to your explanation, why doesn’t inherent sanctity rest upon a tereifa?

Rather, Rava retracts his previous answer and instead says: The halakhot of animals in these categories are like those of a non-kosher domesticated animal, in the following manner: Just as the category of a non-kosher domesticated animal is an inherent disqualification, and such an animal cannot be sanctified or render another animal sanctified, so too the same applies to any other category of animal that is an inherent disqualification, such as a tereifa, an animal born by caesarean section, a tumtum animal, and a hermaphrodite. This serves to exclude blemished animals, which are disqualified only because they lack certain limbs.

Rav Adda raised a difficulty with regard to this answer and said to Rava: Is the disqualification of a blemished animal always because it is lacking a limb? But isn’t the phrase: Too long or closed hooves, written in the passage of the Torah addressing blemishes that disqualify an animal; and these are inherent disqualifications. The verse states: “Either a bull or a lamb that has any limb too long or closed hooves, you may offer for a voluntary offering; but for a vow it shall not be accepted” (Leviticus 22:23).

Rather, Rava again retracted his previous answer and said: The explanation of Rabbi Elazar’s opinion is as I explained initially. The halakhot of animals in these categories are like those of a non-kosher domesticated animal: Just as a non-kosher domesticated animal is not sacrificed on the altar and neither are any animals of its type, so too these halakhot apply to any animal that is not sacrificed on the altar and neither are any animals of its type. This serves to exclude a blemished animal, because other animals of its type are sacrificed on the altar.

What did you say to challenge this explanation? You said that in the case of a tereifa, there are other animals of its type that are sacrificed, and if so, why doesn’t inherent sanctity rest upon a tereifa? The answer is that a tereifa is not similar to a blemished animal, as a non-kosher animal is forbidden for consumption, and a tereifa is forbidden for consumption. This serves to exclude a blemished animal, which is permitted for consumption.

§ With regard to a tereifa, Shmuel says: One who consecrates an animal that is a tereifa is required to wait until it develops a permanent blemish, on account of which he may redeem it. The Gemara raises a difficulty with regard to this statement of Shmuel. Since the meat of a tereifa is unfit for consumption and may only be fed to the dogs, why does it require redemption? Should one learn from this that one redeems sacrificial animals in order to feed them to the dogs? But this is contrary to the accepted halakha (see 31a).

Rather, say that the statement of Shmuel was as follows: If one consecrates an animal that is a tereifa, it becomes sanctified until it is time for the animal to die, so that even after its death it must be buried and may not be redeemed. And Rabbi Oshaya says: If one consecrates an animal that is a tereifa, this is like nothing other than one who consecrates mere wood and stones, which cannot become sanctified with inherent sanctity but only for their value, and which therefore can be redeemed. Consequently, a consecrated tereifa animal may be redeemed even if it is going to be fed to the dogs.

The Gemara raises a difficulty against the opinion of Shmuel. We learned in a mishna (31a): With regard to all sacrificial animals that became tereifa, one may not redeem them and render them non-sacred, because their consumption is forbidden; and one does not redeem sacrificial animals to feed them to the dogs. The Gemara analyzes this ruling: The reason that they may not be redeemed is because they became tereifa after they had already been consecrated. Consequently, if they were already tereifa from the outset, when they were consecrated, one may redeem them. The Gemara answers: Perhaps this tanna holds that anywhere that an animal itself is not fit for sacrifice, inherent sanctity does not rest upon it at all.

The Gemara raises another challenge to Shmuel’s opinion from the mishna. Come and hear, as Rabbi Elazar says: An animal crossbred from diverse kinds, and a tereifa, and an animal born by caesarean section, and a tumtum animal, and a hermaphrodite animal are not sacred through consecration and they do not sanctify non-sacred animals by means of substitution. And Shmuel says in explanation: They are not sacred with regard to substitution, i.e., if one said that any of these animals should be a substitute for a sacrificial animal it does not become sanctified; and they do not sanctify non-sacred animals, i.e., if one of these types of animal was sanctified and one attempted to render a non-sacred animal a substitute for it, that non-sacred animal does not become sanctified.

And it is taught in a baraita that Rabbi Meir said: But since they do not become sanctified, how can they sanctify another non-sacred animal? Rather, you find the ruling of Rabbi Elazar applies only when one sanctifies an animal and afterward it becomes a tereifa. The Gemara explains the difficulty: This indicates that if it was a tereifa from the outset, then inherent sanctity does not rest upon it; this ruling contradicts the opinion of Shmuel, who says that such an animal must be buried when it dies.