תמורה יט ע"א

אבל גבי תמורת ולד אשם דליכא שם עולה על אמו מודי רבי אליעזר דבדמיו אין הוא עצמו לא קרב איתיביה אביי וכי בעי רבי אליעזר שם עולה על אמו והא תניא המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח ילדה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח נשתיירה אחר הפסח תרעה עד שיסתאב ויביא בדמיה שלמים ילדה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים ר''א אומר הוא עצמו יקרב בשלמים והא הכא דליכא שם שלמים על אמו ואמר רבי אליעזר יקרב שלמים אמר ליה [רבא] (ר' אלעזר) אחר הפסח קא אמרת שאני אחר הפסח דמותר פסח גופיה קרב שלמים אי הכי ניפלוג נמי ברישא אמר ליה אין ה''נ ופליגי אביי אמר לא פליג מידי דגמירי למקום שהמותר הולך הולד הולך לאחר הפסח דמותר קרב שלמים ולד נמי קרב שלמים אבל לפני הפסח אימיה למאי אקדשה לדמי פסח ולד נמי לדמי פסח מתיב רב עוקבא בר חמא ומי אמרינן מדאימיה לדמי ולד נמי לדמי והתניא המפריש נקבה לפסח היא וולדותיה ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהם פסח ר''א אומר הוא עצמו יקרב פסח והא הכא דאימיה לדמי ואמר רבי אליעזר הוא עצמו קרב פסח ולא מוקמינן ליה באימיה אמר רבינא במפריש בהמה מעוברת עסקינן רבי אליעזר סבר כרבי יוחנן דאמר אם שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו הוא ואמו היא דלא קדשה קדושת הגוף אבל היא קדשה אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא הכי נמי מסתברא דבבהמה מעוברת עסקינן מדקתני היא וולדותיה שמע מיניה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

אבל ולד ^[96] תמורת אשם, דליכא "שם עולה" על אמו.

ועוד, הרי הקדש הראשון שמכחו באה התמורה וגם ולדה, לאשם הופרש ולאשם מקריבו, ואינו עומד לעולה לא הוא ולא דמיו, ולא מצינו תמורת אשם קריבה בתורת עולה, הלכך, מלכתחילה לא ירדה לה להתמורה קדושת הגוף להקרבה אלא קדושת דמים למכירה בלבד.

ולפיכך, בנוגע לולדה, מודה רבי אלעזר דבדמיו - אין, אכן ימכרוהו ויפלו דמיו לעולת יחיד, ואילו הוא עצמו לא יקרב. ^[97]

ובקיצור, מקדיש נקבה לעולה, וילדה, עדיף על ולד תמורת אשם בשני דברים: א. שמצינו "שם עולה" על נקבה ולא מצינו שם אשם על נקבה. ב. שסופה של אמו לימכר ל"שם עולה", ואילו האשם לא הוקדש לעולה. ^[98]

איתביה אביי לרבא: וכי בעי רבי אלעזר "שם עולה" על אמו, כדי ליקרב הוא עצמו?!

והא תניא, הרי שנינו בברייתא לגבי קרבן פסח, ובה הוא סובר שהוא קרב "שלמים" אף על פי שאין אמו שלמים?

שנינו: המפריש נקבה לפסחו, ואין פסח כי אם זכר - תרעה ^[99] עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח. ילדה זכר, לא יקרב הוא עצמו לפסח, אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח, כיון שקדושתו באה מכח קדושת דמים.

וממשיכה הברייתא: נשתיירה אחר הפסח - תרעה ^[100] עד שתסתאב, ויביא בדמיה שלמים. אף על פי שפסח בשאר ימות השנה הוי שלמים [מנחות פג ב], ושלמים הוי גם בנקבה, מכל מקום, כיון שהיא באה מכח קדושה דחוייה, ^[101] שלא היתה ראויה לפסח, נדחית גם משלמים.

ילדה זכר אחר הפסח - ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים. אלו הם דברי חכמים.

רבי אלעזר אומר: הוא עצמו קרב שלמים. ^[102]

ומסיק אביי קושייתו: והא הכא דליכא "שם שלמים" על אמו שהרי הוקדשה לשם פסח, ובכל זאת אמר רבי אלעזר: הוא עצמו יקרב שלמים?

אמר ליה רבא לאביי: וכי אחר הפסח קא אמרת, להביא סתירה על סברתי בדברי רבי אלעזר?! שאני, שונה דין פסח אחר הפסח, משום דמותר פסח גופיה [קרבן פסח שלא הקריבוהו לפסח, ואינו ראוי לשנה הבאה כיון שפסח אינו כי אם בן שנתו] קרב שלמים. הילכך: אמו שניתותרה אחרי פסח - חל עליה "שם שלמים", ופקע ממנה "שם פסח". ואף על גב שאינה יכולה ליקרב היא עצמה לשם שלמים [למרות שהיא שלמים, ושלמים באים נקבה] כיון שהיא באה מכח פסח וקדושתה דחויה היא, מכל מקום, כיון שיש עליה "שם שלמים" - סובר רבי אלעזר שולדה קרב הוא עצמו לשלמים.

אמר ליה אביי לרבא: אי הכי, אם אכן טעמו של רבי אלעזר משום שיש "שם שלמים" על אמו - נפלוג נמי ברישא, למה אין רבי אלעזר חולק גם ברישא, בילדה לפני הפסח, ויסבור ש"הוא עצמו קרב שלמים" ^[103], מאחר וגם קודם הפסח אם שחטו לשם שלמים - הריהו קרבן כשר, כיון שפסח בשאר ימות השנה חוץ מי"ד ניסן שלמים הוא [כמבואר במסכת זבחים ט ב ומנחות פג ב], נמצא שיש "שם שלמים" על אמו?

אמר ליה רבא לאביי: אין הכי נמי דפליג ^[104] גם ברישא. וסובר שהולד עצמו קרב שלמים, הואיל ויש "שם שלמים" על אמו, כשם שסובר כן גבי עולה. ומה שאמרה הברייתא "רבי אלעזר אומר: הוא עצמו יקרב שלמים" - מוסב גם על הרישא.

עד כאן הם דברי רבא בביאור שיטת רבי אלעזר. ותמצית דבריו היא: הולד קרב הוא עצמו - כל אימת שיש "שם" אותו קרבן על אמו. הילכך: מפריש נקבה לעולה וילדה - יקרב הולד לעולה, הואיל ויש על אמו "שם עולה". וכן מפריש נקבה לפסחו וילדה, בין לפני פסח ובין לאחר פסח - יקרב הולד לשלמים הואיל ויש "שם שלמים" על אמו. בניגוד למפריש נקבה לאשם וילדה שאין "שם עולה" על אמו - לא יקרב הולד עצמו לעולה אלא ימכר לצורך עולה.

אביי חולק על רבא, ומבאר ביאור אחר בשיטת רבי אלעזר. והוא: למקום שה"מותר" הולך - הולד הולך. "מותר"

- פירושו: המפריש בהמה שניה לאחריות ונתכפר באחת מהן, או ^[105] אם אבדה ונתכפר באחרת, ואחר כך נמצאת, שהשניה "מיותרת".

וסובר רבי אלעזר שדין ולד כדין "מותר", ולכל מקום שהמותר הולך, אם להקרבת הוא עצמו אם לימכר לדמיו - שם הולך הולד.

הילכך: גבי מפריש נקבה לעולה וילדה, סובר רבי אלעזר במשנתנו שהולד עצמו יקרב עולה, כיון שגם מותר עולה קרב המותר עצמו לעולה, שהרי עולה נדבה היא ויכול להביא כמה שירצה. אבל מותר אשם שאינו יכול להקריבו לאשם, דאין אשם בא בנדבה, ודינו לימכר - גם ולד אשם ימכר, ולא יקרב הוא עצמו.

ולגבי פסח יבואר, שיש חילוק בין הרישא, דהיינו בנולד לפני הפסח, שאז מודה רבי אלעזר שלא יקרב הוא עצמו, לבין הסיפא בנולד אחר הפסח:

אביי אמר: רבי אלעזר לא פליג מידי, אינו חולק כלום ברישא, והוא סובר כחכמים שימכר ולא יקרב הוא עצמו -

דגמירי, רבי אלעזר קיבל מרבותיו כלל זה: "למקום שהמותר הולך - הולד הולך" ^[106].

הילכך, בשלמא בסיפא שמדובר לאחר הפסח, דמותר פסח לאחר הפסח, קרב לכתחילה שלמים - ולד נמי קרב שלמים -

אבל ברישא שמדובר לפני הפסח ^[107], הרי לפני פסח לא יתכן כלל "מותר", שאף על פי שאם שחטו לשם שלמים הרי הוא שלמים כמבואר, מכל מקום, כל זמן שלא שחטו לשלמים אינו שלמים, ואם הפריש קרבן פסח אחר אינו ראוי לכלום לא לשלמים כי אסור לשחטו לשם שלמים, וכן אין לו צורך בשני פסחים, ויקבל שם "מותר" רק לאחר הפסח ליקרב שלמים. אבל לפני פסח אינו אפילו "מותר". ולפיכך, כשם שהמותר אינו ראוי לשום דבר כן הולד -

אלא, שקדושתו היא כקדושת אמו, מכח קדושת אמו. ועתה, אימיה למאי אקדשה המקדיש? וכי לא ידע שאינה ראויה לפסח ^[108]?! וברור שהקדישה לדמי פסח. הלכך סובר רבי אלעזר שולד נמי לדמי פסח ^[109], ומודה ברישא שלא יקרב הוא עצמו.

מתיב רב עוקבא בר חמא: ומי אמרינן: כסברת אביי ^[110]: מדאימיה לאחר הפסח, לדמי - ולד נמי לדמי?!

והתניא, הלא שנינו בברייתא: המפריש נקבה לפסח - היא וגם ולדותיה ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן פסח. אלו הן דברי חכמים. רבי אלעזר אומר: הוא עצמו יקרב פסח.

ומדברי חכמים שאמרו "יביא בדמיהן פסח" מוכח שמדובר בלפני הפסח -

וקשה: הא ^[111] הכא דאימיה לדמי, ובכל זאת אמר רבי אלעזר: הוא עצמו קרב פסח, ולא מוקמינן ליה, ואין רבי אלעזר מעמיד את הולד באותה קדושה של אימיה, שהוקדשה לדמי בלבד?

המקשן סבר שהברייתא מדברת בהפריש נקבה לפסח ונתעברה וילדה לפני הפסח, כמו הברייתא הקודמת. ומתרץ רבינא: לא כדבריך! ואילו כן, היה רבי אלעזר אומר שהולד יקרב שלמים, אלא, ברייתא זו מדברת בהקדיש בהמה מעוברת. וטעמו של רבי אלעזר הוא משום שסובר כי העובר לא שייך לאם, וגוף בפני עצמו הוא, והוקדש בפני עצמו. ואותו העובר, כיון שהוא ראוי לפסח - יקרב הוא עצמו לפסח.

אמר רבינא: הכא ^[112] במפריש בהמה מעוברת עסקינן - רבי אלעזר סבר כרבי יוחנן, דאמר [לעיל י ב]: המקדיש בהמה מעוברת אם שיירו, שייר את העובר לקדושה אחרת - הרי הוא משוייר, לקדושה האחרת, ואינו קדוש באותה קדושה של האם, דעובר לאו ירך אמו הוא, וגוף בפני עצמו הוא. וכמו כן, כאן כשהקדיש את האם והעובר לפסח, ואמו היא דלא קדשה קדושת הגוף לפסח, כיון שאינה ראויה לקרבן פסח, והיא קדושה לדמיה בלבד, אבל הוא ^[113] העובר, הראוי לפסח - קדשי.

הלכך סבר רבי אלעזר: הוא עצמו קרב פסח ^[114].

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: הכי נמי מסתברא דבהמה מעוברת עסקינן -

ממה דקתני "היא וגם ולדותיה", משמע ששניהן היו בשעת ההקדש. ואילו אם היה מדובר בהקדש בהמה ונתעברה אחר כך - היה צריך לשנות כלשון הברייתא הקודמת "המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר".

ומסקינן: שמע מינה!

הערות

^[96] גירסת רש"י.

^[97] המשך לשון ירושלמי בהערה: ורמי דרבי אלעזר אדרבי אלעזר. מי אמר רבי אלעזר אף על גב דאימיה לא קריב גופה, משום דלא חזיא - ולד, מיהא, כיון דחזי קריב גופיה - ורמינהו, שנינו במשנה הבאה: תמורת אשם:. רבי אלעזר אומר: יביא בדמיו עולה. בדמיו הוא דמייתי, אבל ולד גופייהו לא יקרב ? אמר רב [חסדא]: רבי אלעזר, לדבריהם דרבנן קאמר להו. לדידי, אף על גב דאימיה לא קרב גופה לאשם - ולדה קרב, דהא חזי. לדידכון, אודו לי מיהא דולד ימכר הוא עצמו ויביא בדמיו עולות לנדבת יחיד. ורבנן אמרי: יפלו דמיו לנדבה - לנדבת ציבור. רבא אמר: אפילו תימא כדקתני. מפריש נקבה לעולה - איכא שם עולה על אמו, ונחתא קדושה לגופה, הלכך, ולד נמי קדיש לגופיה, אבל תמורת אשם דליכא שם עולה על אימיה ולא קדשיה אלא לדמי - ולד נמי לא קדיש גופיה אלא ימכר. וכפי הנראה, השוני בין הלשונות הוא בלשון בלבד.

^[98] סיכום דברי רבי אלעזר וחכמים בשלשת הדינים: א. ולד תמורת עולה. ב. המפריש נקבה לעולה וילדה. ג. ולד תמורת אשם. רבי אלעזר אליבא דרב חסדא: בשלשתם - יקרב הוא עצמו עולה. רבי אלעזר אליבא דרבא: בשנים הראשונים - יקרב הוא עצמו עולה, ובשלישי ימכר ויפלו דמיו לעולת יחיד. חכמים אליבא דרבה בר בר חנה: בשלשתם - ימכרו לצרכי עולה [עולת ציבור]. חכמים אליבא דרבא: בשנים האחרונים - ימכרו, ואילו בראשון - יקרב הוא עצמו עולה. ועיין תוס' ד"ה אלא.

^[99] גירסת השיטה מקובצת והגר"א.

^[100] כנ"ל.

^[101] על פי השיטה מקובצת. והקרית ספר [הלכות קרבן פסח פרק ד] כתב: משום דתחילה לא הוקדשה ליקרב היא עצמה. ולא תימא ימכרנה כמות שהיא בלא רעייה כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף [כנראה כוונתו: לדעת רבי שמעון בעמוד ב] דכיון דאחר הפסח קרב שלמים - היא עצמה ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך, ולהכי בעינן דתרעה ותמכר. ועיין שם עוד בנוגע לדין דיחוי מחיים. וכדברים אלו כתב הגרי"ז. ועיין שם שמאריך בדין דיחוי.

^[102] גירסת רש"י.

^[103] רש"י, לפי גירסתנו. והתוס' הביאו "לישנא אחרינא" ברש"י, ולפיה מקשה אביי שיקרב לפסח!

^[104] גירסת השיטה מקובצת.

^[105] על פי השיטה מקובצת והרש"ש.

^[106] כתב הר"י ז"ל בגליון [שיטה מקובצת מהדורת ריד"א]: אביי לא אמר "למקום שהאם הולכת - הולד הולך", לפי שאדרבה! האם נלמד ממותר, וכל הטעם שהאם בעולה דינה ליקרב ובאשם לרעיה, תלוי בכך שהיא "מותר". אבל בסיום דברי אביי אמר "אימיה למאי אקדשיה" ולא אמר מפני שהיא מותר? מפני שבאמת לא יתכן מותר בלפני הפסח שאינו ראוי לכלום, כמבואר בפנים.

^[107] דברי השיטה מקובצת [אות כה ויט] הורכבו בתוך דברי רש"י.

^[108] על פי רבינו גרשום.

^[109] לישנא אחרינא מובאת ברבינו גרשום ובשיטה מקובצת בהשמטות בסוף המסכת [ועיין נוסחא אחרת בסוגריים שם ובמהדורת ריד"א, וצריכה עיון]: אמר ליה אביי: מי בעי רבי אלעזר שם קרבן על אמו? והתניא: המפריש נקבה לפסחו:. והא פסח דליכא "שם שלמים" על אמו ולא קדיש גופיה אלא לדמי - ולד קאמר רבי אלעזר דקדיש גופיה לשלמים? אמר ליה: שאני פסח דכי מקדיש פסח בשאר ימות השנה - קרב שלמים. ומקשינן: ואי טעמא דרבי אלעזר: כיון דאיכא "שם עולה" על אמו וקדשה לגופה - ולד נמי קדיש לגופיה, קשה, נפלוג רבי אלעזר ברישא בילדה קודם הפסח דהוא עצמו קרב שלמים דהא איכא שם שלמים על אמו? ומתרצינן: אין הכי נמי! רבי אלעזר חולק. ואמתין לרבנן עד דסיימין מילייהון ובסוף פליג עליהון. אביי אמר: היינו טעמא דרבי אלעזר, דקסבר: למקום שהמותרות הולכות לשם הולד הולך. הילכך מותר עולה דקרב עולה - ולד תמורת עולה [כנראה שהוא טעות סופר, וצריך לומר: המפריש נקבה לעולה וילדה] נמי קרב עולה. מותר אשם דלא קרב אשם אלא ירעה - ולד דתמורת אשם נמי ירעה. וכן מותר פסח אחר הפסח דקרב שלמים - ולד נמי קרב שלמים. אבל לפני הפסח, אימיה למאי אקדשיה? לדמי! ולד נמי לדמי. ולכאורה אין הבדל בין הלשונות.

^[110] רש"י [בשיטה מקובצת] מוסיף "והוא הדין נמי דמצי פריך מהא למאי דאמרו לעיל דטעמא דרבי אלעזר משום דאיכא שם עולה על אמו". פירוש: לפי גירסתנו [עיין תוס' ד"ה אי הכי] ברש"י שקושית אביי היא: אי הכי נפלוג נמי ברישא ויקרב הולד לשלמים, ועל כך מתרץ רבא "אין הכי נמי". כלומר: אכן, רבי אלעזר סובר שהוא עצמו קרב שלמים. אם כן, יכול רב עוקבא להקשות מברייתא זו שנאמר בה שרבי אלעזר סובר שהוא עצמו קרב פסח. ועיין בהגהות הגר"א אות ה. החק נתן [שלא היה לפני דברי רש"י בשיטה מקובצת] הרגיש בכל זה. ומתרץ, שאין כאן קושיה כל כך על רבא, ובקל יכול לתרץ שאם היה יודע מברייתא זו, היה אומר שלרבי אלעזר קרב לפסח. וביתר ביאור: הרי רבא לשיטתו סובר שפסח ושלמים בני ביקתא חדא נינהו, וק"ל. ועיין בחידושי הגרי"ז.

^[111] גירסא אחרת ברבינו גרשום ושיטה מקובצת: והא מותר פסח דשלמים הוא דקרב, ואם לדברי אביי - ולד למה אמר רבי אלעזר דקרב פסח?

^[112] גירסת השיטה מקובצת.

^[113] גירסת השיטה מקובצת.

^[114] ואילו חכמים סוברים "שיירו אינו משוייר ועובר ירך אמו". חק נתן. ועיין שם משא ומתן בפסקי הרמב"ם ובשם אריה ליקוטי הלכות ובגרי"ז בחידושיו על הרמב"ם.

אבל גבי [אצל, בענין] תמורת ולד אשם, כיון דליכא [שאין] שם עולה על אמו — מודי [מודה] ר' אליעזר שבדמיו — אין [כן] יוקרב קרבן עולה, ואולם הוא עצמו, ולד התמורה — לא קרב כעולה.

איתיביה [הקשה עליו, על רבא] אביי: וכי בעי [והאם מצריך] ר' אליעזר שיהיה שם עולה על אמו על מנת שיוקרב הולד כעולה, והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: המפריש נקבה לקרבן פסחו (ואין קרבן הפסח בא אלא מן הזכרים), מה דינו? — ירעה עד שיסתאב (יפול בו מום), ותמכר, ויביא בדמיה קרבן פסח. ואם ילדה בהמה זו זכר — אין הולד קרב כקרבן הפסח אף שהוא זכר, אלא אף דינו שירעה עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו קרבן פסח.

ואם בהמה זו נשתיירה (נשארה ללא מום) עד לאחר הפסח — דינה הוא שתרעה עד שיסתאב, ויביא בדמיה שלמים. ואם ילדה לאחר הפסח זכר — אף הוא דינו שירעה עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו שלמים. ואילו ר' אליעזר חולק על כך ואומר: הוא, הולד עצמו, ולא דמיו, יקרב בשלמים.

ומעתה יש לשאול: והא הכא [והרי כאן, במקרה זה], דליכא [שאין] שם שלמים על אמו, שהרי לא הוקדשה אלא לשם קרבן פסח, ובכל זאת אמר ר' אלעזר שהולד יקרב שלמים! אמר ליה [לו] רבא לאביי בתשובה: וכי מדברי ר' אלעזר בדינו של קרבן זה לאחר הפסח קא אמרת [אתה אומר] לסתור את הסברי?! שאני [שונה, מיוחד] הוא דינו של קרבן הפסח לאחר הפסח — שכן מותר פסח (קרבן הפסח שנותר בלא שהקריבוהו) גופיה [עצמו] קרב שלמים, ואף בהמה נקיבה זו, שם שלמים עליה לאחר הפסח.

חזר ושאל אביי את רבא: אי הכי [אם כך], שטעם הדבר שקרב הולד לשיטת ר' אליעזר משום ששם שלמים על אמו, ניפלוג נמי ברישא [שיחלקו גם כן ר' אליעזר וחכמים בתחילת הברייתא, במקרה שילדה לפני הפסח], שלדעת חכמים דין הולד לרעייה, ולדעת ר' אליעזר הוא עצמו קרב! אמר ליה [לו] רבא לאביי בתשובה: אין הכי נמי, ופליגי [אכן כך גם כן, וחולקים] חכמים ור' אליעזר אף בולד שילדה לפני הפסח.

אביי אמר הסבר אחר, בשיטת ר' אליעזר: במקרה שילדה הבהמה לפני הפסח, לא פליג מידי [אין חולק בדבר], והכל סבורים שאין הולד עצמו קרב, וטעם הדבר: דגמירי [שלמודים, מקובלים במסורת] הלכה זו, כי למקום שהמותר (הקרבן שלא הוקרב בשעתו) הולך — אף הולד הולך. ומעתה נאמר, לאחר הפסח — שמותר הפסח קרב שלמים, ולד נמי [גם כן] — קרב שלמים.

אבל לפני הפסח, שאין זה בכלל "מותר הפסח", חלה על הולד קדושת אמו. אימיה למאי אקדשה [אמו למה הוקדשה]? — לדמי פסח (שתימכר, ויקנו בדמיה קרבן פסח) שהרי היא עצמה אינה יכולה להיקרב פסח, שהרי נקבה היא, ואם כן ולד נמי [גם כן] — הריהו קדוש רק לדמי פסח.

מתיב [מקשה] רב עוקבא בר חמא על הסברו זה של אביי: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] כלל זה בשיטת ר' אליעזר, מדאימיה [מתוך שאמו] לדמי פסח, אף הולד נמי [גם כן] לדמי פסח? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: המפריש נקבה לפסח — היא וולדותיה ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמיהם פסח. ר' אליעזר אומר: הוא עצמו יקרב פסח.

והא הכא [והרי כאן], דאימיה [שאמו] הוקדשה לדמי פסח, ובכל זאת אמר ר' אליעזר שהוא עצמו קרב פסח, והרי שלדעתו לא מוקמינן ליה באימיה [אין אנו מעמידים אותו בקדושת אמו]!

אמר רבינא: אין להקשות מכאן, כיון שבמפריש בהמה מעוברת עסקינן [עוסקים אנו] כאן, ור' אליעזר סבר כר' יוחנן, שאמר: המקדיש בהמה מעוברת לקדושה מסויימת, אם שיירו את העובר שבמעיה לקדושה אחרת — הרי זה משוייר, וקדוש הוא באותה קדושה לה הקדישו משום שלשיטתו עובר לאו [לא] כירך (חלק מגוף) אמו הוא נחשב, אלא הם כשתי בהמות נפרדות. ואף כאן אמו היא זו שלא קדשה [התקדשה] בקדושת הגוף לקרבן פסח, שכן היא נקבה, וקדשה רק לדמיה. אבל היא (הולד) — קדשה [התקדשה].

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שבבהמה מעוברת עסקינן [עוסקים אנו], מדקתני [ממה ששנינו] "היא וולדותיה", הרי זה מורה שהיא וולדותיה היו בשעת ההקדש. ומסכמים: אכן שמע מיניה [למד מכאן] שכך הוא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But with regard to the offspring of the substitute of a guilt offering, where there is no burnt offering status for its mother, as the animal for which it was substituted was a guilt offering, Rabbi Elazar concedes that an animal purchased with its money, received from selling the offspring, yes, it is sacrificed as a burnt offering, but the offspring itself is not sacrificed as a burnt offering.

Abaye raised an objection to Rava: And does Rabbi Elazar require that there be burnt offering status for its mother, in order for the offspring to be sacrificed as a burnt offering? But isn’t it taught in a baraita: In the case of one who designates a female animal for his Paschal offering, which must be a male, the animal is left to graze until it becomes unfit, and it is then sold and he brings a Paschal offering with the money received for its sale. If the female animal gave birth to a male,the offspring may not be sacrificed as a Paschal offering despite the fact that it is a male. Rather, it is left to graze until it becomes unfit, and then it is sold and he brings a Paschal offering with the money received from its sale.

If the animal remained without a blemish until after Passover, it is left to graze until it becomes unfit, and he brings a peace offering with the money received for its sale. If it gave birth to a male after Passover, the offspring too is left to graze until it becomes unfit, and then it is sold, and he brings a peace offering with the money received for its sale. Rabbi Elazar disagrees in the latter case and says: The offspring itself is sacrificed as a peace offering.

Abaye explains his objection: But here, it is a case where there is no peace offering status for its mother, as the mother was consecrated as a Paschal offering, and yet Rabbi Elazar says that the offspring is sacrificed as a peace offering. Rava said to Abaye in response: Do you say that this statement of Rabbi Elazar with regard to a Paschal offering after Passover contradicts my explanation? Not so; the status of a Paschal offering after Passover is different, as a leftover Paschal offering itself is sacrificed as a peace offering. Therefore, a female animal designated as a Paschal offering has the status of a peace offering after Passover.

Abaye asked Rava: If so, that the reason Rabbi Elazar permits the offspring to be sacrificed is that the mother also has the status of a peace offering, let Rabbi Elazar also disagree with the Rabbis in the first clause of the baraita, where the female animal designated as a Paschal offering gave birth before Passover. Rabbi Elazar should state that this offspring itself may be brought as a peace offering, as here too the mother has the status of a peace offering, since a Paschal offering slaughtered before Passover as a peace offering is valid. Rava said to Abaye: Yes, it is indeed so, and they disagree in this case as well.

Abaye suggested another explanation of the opinion of Rabbi Elazar and said: In a case where the female animal designated as a Paschal offering gave birth before Passover, there is nobody who disagrees; rather, they all agree that the offspring may not be sacrificed. As it is learned as a tradition that to the place that the leftover offering goes, the offspring goes as well. Therefore, after Passover, when the leftover Paschal offering is sacrificed as a peace offering, the offspring is also sacrificed as a peace offering.

But before Passover, when the Paschal offering is not yet considered leftover, the offspring is endowed with the same sanctity as the mother. In what way is the mother consecrated? It is consecrated for the value of a Paschal offering, that is, so that it should be sold and a Paschal offering should be purchased with the proceeds, as the female animal itself may not be sacrificed as a Paschal offering. If so, the offspring as well is consecrated only for the value of a Paschal offering.

Rav Ukva bar Ḥama raises an objection to this explanation of Abaye: And do we say that Rabbi Elazar maintains that as its mother is consecrated only for the value of a Paschal offering, the offspring as well is consecrated only for the value of a Paschal offering? But isn’t it taught in a baraita: One who designates a female animal as a Paschal offering, it and its offspring are left to graze until they become unfit, and then they are sold, and he brings a Paschal offering with the money received for their sale. Rabbi Elazar says: The offspring itself is sacrificed as a Paschal offering.

But here it is a case where its mother was consecrated for the value of a Paschal offering, and nevertheless Rabbi Elazar said that the offspring itself is sacrificed as a Paschal offering, and we do not establish the status of the offspring based upon the sanctity of the mother.

Ravina says: One can answer that here we are dealing with a case of one who designates a pregnant animal, and Rabbi Elazar holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said with regard to one who consecrates a pregnant animal for a specific purpose, that if he left it out, i.e., designated the fetus as having a different sanctity, it is left out from the sanctity of the mother and consecrated in accordance with the designated sanctity. The reason is that a fetus is not considered the thigh of its mother, but rather the mother and its offspring are considered two separate animals. Here too, it is only its mother that is not sanctified with the inherent sanctity of a Paschal offering, but only for the value of a Paschal offering, as it is female. But the offspring is consecrated as a Paschal offering.

Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: This, too, stands to reason, that we are dealing with a case where he designated a pregnant animal, from the fact that the baraita teaches: It and its offspring. This indicates that both the mother and its offspring were in existence at the time of the consecration. The Gemara comments: Conclude from here that this explanation is correct.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ויביא בדמיה פסח. זכר:

ילדה קודם הפסח ירעה הולד עד שיסתאב כו':

נשתיירה לאחר הפסח כגון שהביא פסח זכר אחר ונשתיירה זו נקבה לאחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים דמותר פסח קרב שלמים. אבל היא עצמה שהפריש לפסח לא תקרב שלמים משום (דקדושה דחויה היא) [דפסח חובתו הוא] וכי הפריש נקבה לפסח לדמיה הפרישה ילדה לאחר הפסח ירעה כו':

והא הכא דליכא שם שלמים על אמו. שלא הפרישה תחלה לאמו לשם שלמים אלא לשם פסח ועוד שלא הפרישה אלא לדמיה:

א"ל שאני אחר הפסח אמאי יקרב שלמים דמותר פסח גופיה קרב שלמים ודמי [כמאן דאיכא שם שלמים על אמו אי הכי כיון דאמרת דמותר פסח יקרב שלמים גופיה] נפלוג נמי ברישא בולדה קודם הפסח דהא ולד הוי מותר פסח ולימא ר' אליעזר דיקרב הוא גופיה שלמים:

אין הכי נמי. דפליג ברישא:

אביי אמר לא פליג מידי. ברישא אלא בסיפא וטעמא מאי משום דגמירי למקום שהמותר הולך לשם הולד הולך:

וכשנשתיירה שלא נתק לרעיה עד לאחר הפסח (לאחר הפסח) דמותר פסח קרב שלמים כדאמרינן [נשתיירה] (ולד שיירה) לאחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים [וולד] נמי קרב שלמים הוא עצמו אבל ילדה לפני הפסח דאימיה למאי אקדשה אלא לדמי דכיון [דכל כמה דלא אקריב לפסח] (דפסח) חובתו היא דמידע ידע דנקבה לא הויא (פסח) [אלא לדמי] ש"מ כי אקדשה לדמי פסח אקדשה (ותימני) [ומדאימיה] דמי פסח ולד נמי לדמי פסח אקדשיה ודיניה כאמו ולא קרב עצמו שלמים הילכך לא פליג ברישא. ל"א והא פסח נקבה דליכא שם שלמים על אמו שלא הפרישה לשם שלמים אלא לשם פסח (ולא קדיש) [ולהקדש] גופה דנקבה [לא חזי] אלא לדמים כדאמרן ואפילו הכי ולדה קאמר רבי אלעזר דקדיש גופיה לשלמים אע"ג דליכא שם שלמים על אמו:

שאני פסח. דכיון דילדה אחר הפסח דמי כמקדיש פסח בשאר ימות השנה דקרב שלמים אף האי נמי קרב עצמו שלמים (ואי) [והיינו] טעמא דר' אלעזר [גבי עולה] כיון דאיכא שם עולה על אמו שכן מצינו עולה נקבה בעוף הילכך קדשה לגופה ולד נמי קדיש וקרב:

נפלוג נמי ר' אלעזר ברישא. בילדה קודם הפסח דהוא עצמו יקרב שלמים דהא איכא [הכא] שם שלמים על אמו שהרי נקבה ישנה בשלמים:

הכי נמי דפליג.^א)אולי צ"ל אלא ממתין מלמיפלג עד סיפא. אלא אמתין כו':

אביי אמר היינו טעמא דלא פליג. ברישא אלא בסיפא דקסבר למקום שמותר הולך לשם ולד הולך מותר אשם דלא קרב אשם לאחר שנתכפרו בעליו כדאמרינן במתני' אלא ירעה ולד דתמורת אשם נמי ירעה וכן מותר פסח לאחר הפסח [דהוא עצמו קרב שלמים ולד נמי יקרב שלמים] אבל ברישא ילדה לפני הפסח אימיה למאי אקדשה לדמי כו'. כדאמרן בלישנא קמא. רבי אלעזר אומר הוא עצמו הולד זכר יקרב פסח ולא מוקמינן ליה באימיה. כלומר דלא אמרינן מה אמו אינה מקודשת אלא לדמים אף בנה נמי:

ל"א והא מותר פסח כו':

אמר רבינא הכא במאי עסקינן. אמאי קאמר ר' אלעזר הכא הוא עצמו יקרב פסח כגון דאפרשיה נקבה מעוברת לפסחו דאקדיש נמי עובר:

ור' אלעזר סבר לה כר' יוחנן. דאמר אם שיירו משוייר [ועובר לאו ירך אמו הוא] כדאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה מתכפר בה רצה מתכפר בולדה ועובר לאו ירך אמו אלא דמי כמאן דאקדשיה לעובר לחודיה הילכך אע"ג דהוא לא קדש קדושת הגוף אלא לדמים מ"מ הולד קדוש וקרב פסח. אבל הפריש נקבה ואח"כ נתעברה ההוא ירך אמו הוא ולא קרב פסח:

גמרא (ברה"ע) אבל גבי וולד תמורת אשם כו'. כצ"ל:

שם א"ל רבא אחר הפסח קא אמרת כו'. כצ"ל וכ"ה הצ"ק:

רש"י ד"ה אביי אמר. אם היה מפריש ב' בהמות לאחריות או אם אבדה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה אביי. שהרי אם ל"נ מקדושתה במפריש נקבה לעולה דמיה לא ידחו כו'. כצ"ל:

בא"ד דאם הולד דתמורת אשם היה קרב א"כ ידחה אמה כו'. ר"ל אמה דתמורה דהיינו הקדש ראשון עיין לעיל בדבריהם ד"ה אבל. אמנם ק"ל דהא מוכח לעיל דלא פריך אלא דהולד יקרב הוא עצמו עולה. ובזה לא ידחה הקדש ראשון ממה שהופרש לאשם:

גמ' מודי רבי אליעזר. צ"ל אלעזר:

שם המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותמכר כצ"ל:

שם אחר הפסח תרעה עד שתסתאב ויביא וכו' כצ"ל:

שם ואמר רבי אלעזר יקרב כו' א"ל ר' אלעזר כצ"ל:

שם א"ה נפליג נמי וכו' אין ה"נ ופליג כצ"ל:

שם ואמר ר' אלעזר הוא עצמו יקרב כצ"ל:

שם (בסוף הדף) אבל "הוא קדש" א"ל כצ"ל:

רש"י ד"ה אביי אמר וכו' דטעמיה דרבי אלעזר וכו' דרבי אלעזר בכולהו כצ"ל:

תד"ה אלא וכו' ועוד דהא לכשימכרנה דמיה כצ"ל:

בא"ד אי אפשר "להעמידו" כצ"ל:

ד"ה אי הכי וכו' בסה"ד דפסח וכו' קרב שלמים כצ"ל:

ד"ה אביי אמר וכו' אביי "בא" לפרש כצ"ל:

בא"ד א"כ "תדחה אמו" ממה וכו' א"כ "תדחה" אמו כצ"ל:

(יט א) א"ה ניפלוג נמי ברישא א"ל אין ה"נ וכו'.—באמת תני כן בתוספתא פ"ב ה"ג ובתוס' פסח' ספ"ט: ילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח ר"א אומר הוא עצמו יקרב פסח^*בהגהות הגר"א פסחים שם הגיה "שלמים" (במקום "פסח"), ואינו מוכרח.. ועי' כריתות כח א. ומכאן מוכח שמסדר התלמוד לא ראה את התוספתא שלפנינו, וכ"ש ביומא מג ב.

אבל ולד תמורת אשם אין שם עולה על אמו. הקדש ראשון שכולן באו מכחו לאשם הופרש ולאשם הקריבו ולא היה עולה הוא ולא דמיו לשון ירושלמי ולריש שמעתין מהדר וכליל לאשים דברי הכל בתמיה כלומר אמאי לא פליגי רבנן בולדי תמורה כמו בולדי עולה: ור''א היא. אבל לרבנן ימכר וה''ה נמי לולד תמורת עולה ורישא רבי אליעזר היא: תמורת עולה. שניה היא להך קדמייתא דאפריש וקדמייתא דאפריש זכר הוה וקרב הילכך קרב נמי ולד תמורתו כו': איכא שם עולה על אמו. בעולת העוף ועוד דמיה לעולה קיימי הילכך נחתא לה קדושה לגופה הואיל ודוגמתה מצינו בעוף דקריבה משום הכי קרב ולד אבל ולד תמורת אשם ליכא שם עולה על הראשון שהיא אם לכולן שמכחו בא והוא קרב אשם ולא מצינו תמורת אשם קריבה בעולה הילכך לא נחתא קדושה על התמורה אלא לדמי ומשום הכי לא יקרב הולד: נשתיירה אחר הפסח כו'. דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי כדאמרינן במנחות בשילהי פרק התודה (דף פג:) והיא גופה לא קרבה שלמים ואע''ג דשלמים באין נקבה הני הואיל ומחמת קדושה פסולה הויין ולא חזו לפסח אידחו נמי משלמים: ילדה. אחר הפסח: הוא עצמו קרב שלמים. ואע''ג דליכא שם שלמים על אמו דהא לשם פסח אקדשה: שאני אחר הפסח דמותר הפסח. כגון אם הפריש פסח ונתכפר באחר וניתותר זה קרב שלמים הילכך הך דניתותרה לאחר הפסח שם שלמים עלה ואזיל ליה שם פסח מינה וחייל עליה שם שלמים אלא שאינה יכולה ליקרב נקבה הואיל ומכח פסח אתא: אי הכי. דטעמיה דר''א משום דאיכא שם שלמים על אמו לפלוג נמי ברישא ילדה קודם הפסח ונימא רבי אליעזר הוא עצמו יקרב דהולד עצמו יקרב שלמים דקודם פסח נמי אי שחיט לפסח לשם שלמים כשר דפסח בשאר ימות השנה שלא בי''ד בניסן שלמים הוא והילכך שם שלמים על אמו: אביי אמר לא פליג מידי. דטעמיה דר' אליעזר לאו משום דאיכא שם שלמים על אמו אלא טעמיה דרבי אליעזר בכולהו משום דגמירי למקום שהמותר הולך אם היה מפריש ב' בהמות לאחריות אם אבדה והפריש ונתכפר באחרת ונמצאת ראשונה למקום שאותו מותר הולך הולד הולך הילכך גבי מפריש נקבה לעולה כי היכי דאם הפריש עולה ונתכפר באחרת קריבה השניה עולה דהא נדבה נינהו ותרוייהו חזו ולד דעולה נמי אם הפריש נקבה לעולה קרב דומיא דמותר גבי אשם נמי דמותר אשם רועה ולד תמורת אשם נמי רועה וגבי פסח נמי אחר הפסח דמותר הפסח דינו ליקרב לכתחילה שלמים אם נתכפר באחר ולד נמי קרב שלמים קודם הפסח דמותר לא חזי למידי כגון אם הפריש ב' פסחים לאחריות לא חזו לשלמים לכתחילה דסתמייהו לפסח וחד מינייהו דהוי מותר לא חזי לפסח דהא ב' פסחים לא יקריב הילכך ולד פסח נמי לא חזי למידי אלא אזיל בתר אימיה דקדושה לדמי פסח והא נמי קדיש לדמי פסח: אם שיירו משוייר. המקדיש בהמה מעוברת ושייר עוברה לקדושה אחרת משוייר אלמא תרי גופי נינהו והילכך כי לא שייריה נמי לאו גופא דאם הוא ולאו מכחה דאם אתי ועליה דידיה חיילא קדושת פסח: היא וולדותיה. משמע ששניהן היו בשעת הקדש מדלא תני המפריש נקבה לפסחו תרעה ילדה זכר ירעה כדקתני לעיל: דאיכא שם עולה על אמו. בעולת העוף:

אלא בדמפריש נקבה לעולה. דאיכא שם עולה על אמו לשון רש''י דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפילו הכי שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף ועוד דהא דלכשימכרו דמיה עולה דהיינו שם עולה אבל ולד תמורת אשם אין שם עולה עלה דאמו לא היא ולא דמיה עכ''ל ולשון ראשון דשם עולת העוף על אמו אי אפשר להעמידה בסוגיא דלקמן ובמקומו אפרשנה: והא הכא דליכא שם שלמים על אמו. כאן נוכל להעמיד שפיר השתי לשונות שהרי אין שלמים בעופות וגבי תחילת הקדש לא לשם שלמים הופרש: אי הכי ניפלוג נמי ברישא. פרש''י (לשון ראשון) ילדה לפני הפסח נימא רבי אליעזר הוא עצמו יקרב פסח דהא איכא שם פסח על אמו אלא שאינה יכולה ליקרב והכא אין יכולין להעמיד לשון ראשון דרש''י דלעיל דשם עולת העוף על אמו דהא הכא אין פסח בא נקבה דאין פסח בעופות אבל לשון שני ניחא שהרי תחילת הקדש לשם פסח הופרש והוה ליה לומר דהולד יקריב לשם פסח וא''ת לישני ליה דבעינן שם פסח על אמו בשום מקום ולא אשכחן ליה הכא דאין שם פסח על נקבה ליקרב היא עצמה ומשום הכי אין הולד קרב הוא עצמו לשם פסח מכאן אומר הרמ''ר דלעולם לא אמר דמהני שם עולת העוף על אמו להכשיר הוולד עצמו וכל היכא דאשכחנא להאי לישנא נפרשהו בע''ה וברישא פירש יפה: אי הכי. ואם תאמר מאי אי הכי איכא הכא דהכי נמי מצי לפרוכי ממתני' בהדיא מ''ש במפריש נקבה לעולה וילדה אמר רבי אליעזר דבנה עצמו קרב עולה והכא גבי פסח אמר ירעה ויש לומר דה''פ אי אמרת בשלמא בלאו האי שינויא דרבא לא מצי למיפרך ממתניתין דשאני התם דאם הולד קרב עולה אין שם עולה נעקר מן האם דלעולם אדם יכול להקריב עולה בכל יום אבל הכא דאם הולד עצמו קרב פסח נמצא שם פסח נעקר מן האם ממנה ומדמיה שהרי אין בידו להקריב רק פסח אחד לפיכך אין להקריב הולד בפסח לעקור ממה שהופרשה אבל לרבא פריך שפיר מאחר דאית ליה דמשום דמותר פסח קרב שלמים חשיב ליה כאילו הוי שם שלמים על אמו ה''נ הוה ליה למימר מהאי טעם קודם פסח נמי שיהא הולד עצמו קרב פסח ולא כפרש''י שפירש ניפלוג נמי ברישא ונימא הולד עצמו יקרב שלמים קודם פסח דקודם פסח נמי אם שחט פסח לשם שלמים כשר דפסח בשאר ימות השנה (קרבה שלמים) שלא בארבעה עשר בניסן קרב שלמים הילכך שם שלמים על אמו: אביי אומר לא פליג מידי למקום שהמותר הולך שם הולד הולך. אביי לא לפרש כל דבריו של ר''א גבי מפריש נקבה לעולה וילדה וכן מפריש נקבה לפסח ונשתיירה בהני שני מקומות אמר דהולד עצמו קרב שהרי אם לא נעקרה מקדושתה במפריש נקבה לעולה דמיה לא ידחו מהיות עולה וכן מפריש נקבה לפסח ונשתיירה וילדה אם בנה קרב לא ידחה האם משלמים דכיון שעבר הפסח אינה ראויה כ''א לשלמים אבל גבי תמורת אשם וכן הפריש נקבה לפסחו וילדה קודם הפסח דבשניהם אמר ר''א דהולד ירעה היינו משום דאם הולד דתמורת אשם היה קרב א''כ ידחה אמה ממה שהופרשה תחילה דהיינו אשם שהרי אינו יכול להקריב שני אשמות וכן מפריש נקבה לפסחו וילדה קודם הפסח אם יקרב הולד הוא עצמו אם כן ידחה אמו היא ודמיה מפסח דאינו יכול להביא כי אם פסח אחד בשנה כך שמעתי מיהו אין לשון הש''ס ממש מיושב על זה וגם רש''י לא פירש כן:

תמורה יט ע"א - טקסט הדף

דף יט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד