תמורה יט ע"ב

אמר ר' יוסי בר' חנינא ומודה רבי אליעזר במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם פשיטא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר אלא במפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו אבל גבי מפריש נקבה לאשם דליכא שם אשם על אמו אפילו רבי אליעזר מודה דלא קרב אשם אי לאו דאשמעינן הוה אמינא טעמא דרבי אליעזר לאו משום דשם עולה על אמו אלא משום דחזי ולד להקרבה והאי נמי הא חזי להקרבה קמ''ל אי הכי אדמשמע לן דאין בנה קרב אשם נישמעינן דאין בנה קרב עולה והוא הדין לאשם אי אשמעינן עולה הוה אמינא עולה הוא דלא קרבה דלא אקדשה לאמה קדושה עוברה אבל אשם אימא ולד קרב אשם קמ''ל:
מתני' המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמיה אשם ואם קרב אשמו יפלו דמיו לנדבה ר' שמעון אומר תימכר שלא במום:
גמ' ולמה לי תסתאב תימכר כיון דלא חזיא למילתא היינו מומא אמר רב יהודה אמר רב היינו טעם דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף איתמר הקדיש זכר לדמיו רב כהנא אמר קדוש קדושת הגוף רבא אמר אינו קדוש קדושת הגוף והדר ביה רבא לדרב כהנא מדרב יהודה אמר רב: ר''ש אומר תימכר שלא במום: א''ל רב חייא בר אבין לר' יוחנן מיגו דנחתא ליה קדושת דמים תיחות ליה נמי קדושת הגוף א''ל ר' שמעון לטעמיה דאמר כל מידי דלא חזי ליה לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף דתניא אשם בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשירה ולא עלו לבעלים לשם חובה ר' שמעון אומר כל עצמן אינן קדושין והרי מחוסר זמן דלא חזי וא''ר שמעון דקדוש שאני מחוסר זמן דחזי למחר אי הכי אשם בן שתים והביאו בן שנה הא חזי לשנה אלא היינו טעמא דר''ש במחוסר זמן דיליף ליה מבכור כדתניא ר' שמעון בן יהודה אמר משום רבי שמעון מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו ת''ר המקדיש נקבה לעולתו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

עד כאן ביארנו דעת רבי אלעזר, במקדיש נקבה לפסחו ובולד תמורת עולה, ובמפריש נקבה לעולה וילדה, ובולד תמורת אשם.

עתה תבואר דעתו במפריש נקבה לאשם [והאם אינה ראויה לאשם, ותמכר לצורך אשם, כמבואר במשנה הבאה], וילדה - מה דינו של הולד, האם הוא עצמו יקרב אשם או שירעה עד שיפול בו מום וימכר לצורך אשם.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ומודה רבי אלעזר במפריש נקבה לאשם - דאין בנה קרב אשם, ולא חלה עליו קדושת הגוף אלא לדמיו בלבד. והטעם יבואר בהמשך.

ומקשינן: פשיטא! שהרי עד כאן לא קאמר רבי אלעזר שהוא עצמו יקרב - אלא במפריש נקבה לעולה, משום דאיכא "שם עולה" על אמו בעולת העוף, אבל גבי מפריש נקבה לאשם דליכא "שם אשם" על אמו, שלא מצינו אשם נקבה, ואין אשם בעופות, אפילו רבי אלעזר מודה דלא קרב הולד לאשם. ומאי קמשמע לן רבי יוסי ברבי חנינא?

ומתרצינן: אי לאו דאשמעינן, אם רבי יוסי ברבי חנינא לא היה משמיענו זאת - הוה אמינא, היינו אומרים: טעמא דרבי אלעזר במפריש נקבה לעולה וילדה, לאו משום דאיכא ^[115] "שם עולה" על אמו, ואינו תלוי בכך, אלא, טעמו הוא, משום דחזי ולד להקרבה, והילכך, האי נמי, גם ולד זה שאמו הופרשה לאשם, הוא עצמו הא חזי להקרבה -

לפיכך, קמשמע לן רבי יוסי ברבי חנינא, שטעמו של רבי אלעזר בעולה הוא משום שיש "שם עולה" על אמו, מה שאין כן באשם שאין "שם אשם" על אמו, על כן - לא יקרב הוא עצמו.

ומקשינן: אי הכי, ^[116] שרבי יוסי ברבי חנינא בא לשלול שלא נאמר שהוא עצמו יקרב הואיל והוא "חזי להקרבה", קשה: אדמשמע לן, עד שהוא משמיענו זאת באומרו דאין בנה קרב "אשם" - נישמעינן, יותר מכן היה לו להשמיענו חידוש, דאין בנה קרב "עולה" והוא הדין אשם?

כלומר ^[117]: מה ששנינו במשנה הבאה שהמפריש נקבה לאשם תימכר לצורך אשם - היינו דוקא כל זמן שעדיין לא נתכפר באשם אחר. אבל אם כבר התכפר, והרי אין אדם מביא שני אשמות - יפלו דמיה לעולה, לדברי הכל.

ועתה, אם אכן היה סובר רבי אלעזר [אותה סברא שרבי יוסי ברבי חנינא שלל אותה] דהולד יקרב למה שהוא ראוי, היה הדין שאם כבר נתכפר באחר שהולד יקרב לעולה, שהרי אמו מיועדת עתה לדמי עולה -

ואם אכן רצה רבי יוסי ברבי חנינא לשלול סברא זו, וזה עיקר חידושו, היה לו לומר: ומודה רבי אלעזר במפריש נקבה לאשם שאין בנה קרב "לעולה". וכל שכן שהיינו יודעים שלא יקרב לאשם, שהרי אמו אינה מיועדת לאשם לא היא ולא דמיה, ולמה לא אמר כן רבי יוסי ברבי חנינא? ומתרצינן: לא היה לו לומר כן, משום דאי אשמעינן ולד לא יקרב "עולה", הוה אמינא, אכן, עולה הוא דלא קרב ^[118] משום דלא אקדשה לאמיה ^[119] קדושת עולה כלל [אלא, כיון שנתכפר באחר, נופלים דמיה לעולה]. אבל אשם, כיון דאקדשיה לאמיה לאשם, אימא ולד קרב אשם, קמשמע לן ^[120] רבי יוסי ברבי חנינא שאינו קרב אפילו לאשם.

ולדעתו, זה הוי חידוש יותר גדול. ומכל מקום, עיקר חידושו הוא, כמבואר, שלא נאמר שרבי אלעזר סובר שהולד יקרב לכל מאי דחזי.

מתניתין:

במשנה הקודמת שנינו לגבי המפריש נקבה לעולה, וילדה, מה דינו של הולד. במשנתנו יבואר דין המפריש נקבה לאשם, שגם הוא אינו בא אלא זכר, מה דינה של אותה נקבה שהקדישה לאשם. ^[121]

המפריש נקבה לאשם - תרעה עד שתסתאב, ותימכר, ויביא בעליה בדמיה אשם, אם עדיין לא נתכפר באשם אחר.

ואם כבר קרב אשמו - יפלו דמיו לנדבה, לעולת ציבור.

רבי שמעון אומר: אינה צריכה לרעות עד שיפול בה מום, אלא תימכר שלא במום, כי מאחר ונקיבה אינה ראויה לאשם, מום גמור הוא, ^[122] ולא קדשה קדושת הגוף, אלא קדשה רק קדושת דמים למכירה, ומדמיה יביא אשם. ^[123]

גמרא:

דנה הגמרא בדברי תנא קמא, הסובר שלא תימכר אלא משיפול בה מום.

ולמה לי "תסתאב"? מדוע לא תימכר בלא מום, שהרי כיון דלא חזיא למילתיה, ^[124] שאינה ראויה לדבר שהוקדשה לו, דהיינו, לאשם, היינו מומא! דבר זה מום גמור הוא, ובודאי שלא קדשה כי אם לדמיה. ^[125]

ומסקינן: אמר רב יהודה אמר רב: ^[126] היינו טעמא, ^[127] דאמרינן "מיגו דנחתא לה [מתוך שירדה לה] קדושת דמים - נחתא לה נמי קדושת הגוף", ולא שתהא ראויה להקרבה, אלא שלא תימכר בלא מום.

אמר רבה: ^[128] זאת אומרת, הקדיש זכר לדמיו - קדוש קדושת הגוף. ^[129]

דהיינו, מדברים אלו למד רבה שהמקדיש זכר לדמיו, שאמר בשעת הקדשו "הרי זה קדוש על מנת שימכר, ובדמיו אביא עולה או אשם" ^[130] - אינו יכול למכרו, אלא הוא עצמו יקרב. כי כשם שהמקדיש נקבה חלה עליה קדושת הגוף לכל מה שאפשר לחול, ועל כל פנים שלא תימכר בלא מום, כך המקדיש זכר לדמיו חלה עליו קדושת הגוף לכל מה שאפשר לחול, מיגו דחלה עליו קדושת דמים. וכיון שאפשר לקדושת הגוף להקרבה ממש לחול עליו, הרי זה לא יצא מידי מזבח לעולם.

איתמר, הקדיש זכר לדמיו -

רב כהנא אמר, קדוש קדושת הגוף. רבא אמר, אינו קדוש קדושת הגוף, שהרי לא הקדישו אלא לדמיו.

ומסקינן: והדר ביה רבא, חזר בו לגבי דרב כהנא, ^[131] וקיבל את דבריו, מדרב יהודה אמר רב, שפירש כן את משנתנו לגבי המקדיש נקבה, שטעמו של התנא קמא הוא משום "מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף".

שנינו במשנתנו: רבי שמעון אומר תימכר שלא במום.

ודנה הגמרא בטעמו של רבי שמעון.

אמר ליה רב חייא בר אבין לרבי יוחנן: נימא, ^[132] למה אין רבי שמעון סובר, מיגו דנחתא לה קדושת דמים, תיחות לה [תרד אליה] נמי קדושת הגוף?

אמר ליה רבי יוחנן: רבי שמעון לטעמיה, סובר כפי שיטתו, דאמר רבי שמעון: כל מידי דלא חזי ליה לגופיה, ^[133] לקדושת מזבח להקרבה, לא נחתא ליה קדושת הגוף.

הלכך תימכר בלא מום. ^[134]

דתניא, כמו ששנינו בברייתא: אשם, שהוא כשר רק בן שנה, כמו אשם נזיר או אשם מצורע שנאמר בהם "כבש" [במדבר ו ויקרא יד], וכבש אינו קרוי בשם זה אלא תוך שנתו הראשונה מעת לידתו עד יום האחרון משנתו הראשונה. ואף על פי שאינו כשר אלא תוך שנה, הביאו, שחטו בעזרה בהיותו בן שתים.

או אשם בן שתים, כמו אשם גזילות, אשם מעילות, או אשם שפחה חרופה, שנאמר בהם "איל" [ויקרא ה], ואיל הוא משיהיה לו שנה ול"א יום עד היום האחרון מהשנה שניה שלו, והביאו בן שנה -

כשרים, ^[135] ואינם יוצאים מידי מזבח, ואולם, לא עלו לבעלים לשם חובה, וצריכים להביא אשם אחר לחובתן. אלו הם דברי חכמים.

רבי שמעון אומר: כל עצמן אינן קדושין, אינם קדושין כלל. משום שרבי שמעון לטעמיה, שכל מידי דלא חזי גופיה להקרבה, לא נחתא ליה קדושת הגוף, והוי כמביא חולין בעזרה.

ומקשה הגמרא סתירה בין שיטת רבי שמעון כאן, ובין שיטת רבי שמעון ב"מחוסר זמן".

והרי מחוסר זמן, דלא חזי, ואמר רבי שמעון דקדיש! ^[136]

"מחוסר זמן" הוא דבר שאין בו מום או פסול, אלא שעדיין אינו ראוי להקרבה מחמת הזמן, וכמו כבש שנולד עתה, שעד יום השמיני ללידתו הוא אינו ראוי להקרבה, או תורים שלא הגיע זמן גדלותם, או אותו ואת בנו, שאסור לשחוט ביום אחד. ומצינו שרבי שמעון סובר [חולין פא א] שהשוחט מחוסר זמן מחוץ לעזרה, חייב עליו משום "שחוטי חוץ", והוא האיסור לשחוט חוץ לעזרה קדשים הראויים לבא אל פתח אוהל מועד.

ומוכח שאם הקדיש "מחוסר זמן" הרי הוא קדוש בקדושת הגוף. כי אם אינו קדוש קדושת הגוף, לא יתחייב עליו כרת אם שחטו בחוץ, שהרי קדושתו אינה ראויה למזבח. וקשה, איך נתקדש בהיותו מחוסר זמן בקדושת הגוף, והרי אינו חזי לגופיה?

ומתרצינן: שאני, שונה דין מחוסר זמן, דמכל מקום חזי למחר. מה שאין כן המקדיש נקבה לאשם, שאינה ראויה לא להיום ולא למחר.

ומקשינן: אי הכי, אם כדבריך, שרבי שמעון מודה בדבר הראוי לאחר זמן שחלה עליו קדושת הגוף, קשה, אשם בן שתים והביאו בן שנה לפני זמנו, למה אמר רבי שמעון "כל עצמן אינן קדושין"? הא חזי לשנה הבאה! ^[137] הוא הרי יהיה ראוי לאחר זמן?

ולכן הגמרא חוזרת בה מהסברת טעמו של רבי שמעון במחוסר זמן משום שיהיה ראוי למחר. אלא גם הראוי לאחר זמן, כיון שאינו ראוי בשעת ההקדשה, סובר רבי שמעון שלא חלה עליו קדושת הגוף. אלא, היינו טעמא דרבי שמעון במחוסר זמן, שהוא קדוש אם מקדישו, משום דיליף ליה מבכור, הקדוש אף לפני זמנו, שמרחם ^[138] הוא קדוש, אף על פי שאינו קרב אלא לאחר שמונת ימים. ^[139] כדתניא, רבי שמעון בן יהודה אמר משום רבי שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר מעשר בהמה, ואם יצא בעשירי הריהו קדוש קדושת הגוף, והרי הוא כבכור. מה בכור, קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו, אף מחוסר זמן, קדוש לפני זמנו, אם יקדישנו, וקרב לאחר זמנו.

ולמחלוקת חכמים ורבי שמעון יש נפקא מינה לגבי דין תמורה, כמבואר בברייתא הבאה.

תנו רבנן: המקדיש נקבה לעולתו,

הערות

^[115] גירסת השיטה מקובצת.

^[116] על פי הגר"א והרב מתן בסתר.

^[117] על פי החק נתן ועולת שלמה, והם הם דברי הרמ"ר בתוס' ד"ה אדמשמע.

^[118] כן צריך לגרוס.

^[119] גירסת השיטה מקובצת מהדורת ריד"א

^[120] לישנא אחרינא [בשיטה מקובצת] והיא תבואר קצת, כיון שיש בה שינוים משמעותיים, כי גירסתנו היא לפי רבא, ואילו לגירסת השטמ"ק ורבינו גרשום בא לפרש אף לאביי, דהטעם הוא משום "למקום שהמותר הולך, הולד הולך": אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ומודה רבי אליעזר במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם. ומקשינן: פשיטא! עד כאן לא קאמר רבי אלעזר "הוא עצמו יקרב", אלא במפריש נקבה לעולה- אי למאן דאמר [רבא] משום דאיכא "שם עולה" על אמו- קדיש הולד קדושת הגוף להיקרב הוא עצמו. אי למאן דאמר [אביי]: למקום שהמותר הולך לשם הולד הולך- קדוש הולד קדושת הגוף, משום דמותרות לנדבת ציבור אזלי, והיינו לעולת ציבור. אבל מפריש נקבה לאשם, דליכא שם אשם על אמו [לרבא] אי נמי [לאביי], דמותר אשם לא קרב אשם, שהרי אין אדם מביא שני אשמות- ולד נמי לא קדיש קדושת הגוף- וקשה, פשיטא? ומתרצינן: איצטריך! סלקא דעתך אמינא, דטעמא דרבי אלעזר, משום דקסבר: כיון דאקדשיה אימיה קדושת דמים - אקדשיה נמי לולד בקדושת דמים. ועתה, בשלמא האם אינה יכולה להיקרב אשם, ולא יתכן שתחול עליה קדושת הגוף, מה שאין כן לגבי הולד, יתכן לומר: מיגו דקדיש קדושת דמים - קדושת הגוף נמי נחתא ליה, דהא חזי לאשם. קמשמע לן רבי יוסי ברבי חנינא, שלא מפני כך סבר רבי אלעזר "והוא עצמו קרב". ודנה הגמרא: ואימא הכי נמי, מנין לו לרבי יוסי ברבי חנינא שאין זה טעמו של רבי אלעזר? ומנין לו שבהפרש נקבה לאשם מודה רבי אלעזר שלא קרב הוא עצמו? ומתרצינן: רבי יוסי ברבי חנינא דייק כן ממה שנחלק רבי אלעזר על חכמים במפריש נקבה ל"עולה", ואם אכן סובר כן גם במפריש נקבה לאשם, אם כן, נפלוג רבי אלעזר עם חכמים ב"אשם", להודיעך כחו של רבי אלעזר. ואנא אמינא, ומעצמנו היינו מבינים שכל שכן שסובר כן במפריש נקבה "לעולה" וילדה, שהרי עולה יש יותר סברא לומר שהוא קדוש קדושת הגוף, משום [לרבא] דאיכא שם עולה על אמו, אי נמי [לאביי], משום דלמקום שהמותרות הולכות לשם הולד הולך. וממה שנחלק עם חכמים בעולה - מוכח שבאשם מודה.

^[121] אם ילדה זכר, האם יקרב או לא? כבר מבואר בסוגיא הקודמת.

^[122] כן כתב רש"י. אבל רבינו גרשום כתב: כבעל מום. וכפי הנראה שגם רש"י מודה שאינו מן המומים המבוארים בתורה, וגם רבינו גרשום מודה שאינה ראויה באותה דרגה של "מום גמור".

^[123] ואם כבר כיפר, יביא בדמיה עולת נדבה. [ובכך יובנו דברי התוס' בסוף ד"ה רבי שמעון]. וכתב רש"י: הא דלא נחלק רבי שמעון על המפריש נקבה לעולה. כלומר, בגירסת רש"י [עיין רש"י לקמן כ א בסוף העמוד] נאמר במשנה הקודמת "המפריש נקבה לעולה - תרעה". ולא נאמר שם שרבי שמעון חולק. רש"ש. ומתרץ רש"י: משום שבעולה אפילו רבי שמעון מודה שלא תימכר בלא מום כי גם בנקיבה יש "שם עולה", בעולת העוף, מה שאין כן באשם. ועיין בתוס' ד"ה רבי שמעון.

^[124] גירסת השיטה מקובצת.

^[125] על פי גירסת השיטה מקובצת ברש"י. וביתר ביאור: קושית הגמרא לא היתה "הרי מום לפניך", שאם כן, לא מובן תירוץ הגמרא שנחתא עליה קדושת הגוף, שהרי מכל מקום לא צריך להמתין עד שיפול בו מום, כי "הרי מום לפניך". אלא קושית הגמרא היתה "למה היא קדושה כלל", ובמה שונה ממקדיש בעלת מום? ועל כך תירצה הגמרא "מיגו דנחתא עלה קדושת דמים - נחתא קדושת הגוף". וכן מבאר השפת אמת את השקלא וטריא של הגמרא.

^[126] לישנא אחרינא [בשיטה מקובצת]: אמר מר: תרעה. ומקשינן: למה לי תרעה והא נקבה לא חזיא לאשם, ורק קדושת דמים הוא דנחתא לה? אמר רב יהודה אמר רב: כגון שהקדיש קדושת הגוף. דנהי דלא חזיא לאשם - לשלמים מיהא חזיא. איכא דאמרי לה כהדין לישנא: אמר רב יהודה אמר רב: כגון, שהקדיש קדושת דמים, ומיגו דנחתא לה קדושת דמים - קדשה נמי קדושת הגוף. אמר רבא וכולהו. במשנתנו נאמר "המפריש", ולא נתבאר האם הקדישה קדושת הגוף או קדושת דמים, ואילו לפי השיטה מקובצת מבואר שהם שני דרכים בגמרא. וכפי הנראה מסגנון הלשון, לא גרסינן לפי לשון ראשון המשך הגמרא "אמר רבא: זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו" וכולי, שלכאורה אין ראיה מהקדיש נקבה לקדושת הגוף להקדיש זכר לדמיו בלבד, שבדבריו יש "מחאה" [לשון החזון איש] שלא תחול עליו קדושת הגוף. אבל השפת אמת הבין כוונת המשנה שאכן הקדישה במפורש קדושת הגוף, על כן מקשה: איך למד מכאן רבה [בהמשך] בהקדיש זכר לדמיו שיוקדש קדושת הגוף, הלא לא הקדישו אלא לדמיו? וצריך לומר [כמבואר בהערה הקודמת], שעל אף שהקדישה קדושת הגוף ורצונו בכך, מכל מקום, כיון שאינה ראויה לכך, לא נתקדשה בהקדשתו אלא קדושת דמים, ומה שהיא קדושה קדושת הגוף לענין שלא תיפדה בלא מום, הוא קדושה הבאה מאליה מדין "מגו". ולפיכך שפיר למד רבה מכאן שהמקדיש זכר לדמיו אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ועיין בשו"ת אחיעזר חלק שני סימן מט ס"ק ח, ובחזון איש בכורות סימן יח ס"ק יא.

^[127] גירסת השיטה מקובצת.

^[128] גירסת הצאן קדשים על פי תוס' ערכין [ה א].

^[129] כתב רש"י [בכורות יד ב]: להכי נקט זכר, דחזי לעולה, משום דרוב המתנדבים לעולה הם. כלומר, שהוא הדין אם הקדיש נקבה לדמי שלמים, קדושה קדושת הגוף. והר"י בשיטה מקובצת [שם] מתרץ, דרבותא אשמעינן, אפילו קדושת עולה החמורה גם כן קדוש, ויקרב לעולה.

^[130] על פי תוס' ערכין [כ ב].

^[131] גירסת השיטה מקובצת.

^[132] גירסת הב"ח.

^[133] הגרי"ז מבאר מחלוקת רבי שמעון וחכמים. שחכמים סוברים שאם הדמים יבואו לידי הקרבה - אמרינן שנחתא קדושת הגוף, ורבי שמעון סבר שאין די בכך, אלא צריך שיהא הוא עצמו ראוי להקרבה. עיין שם הוכחותיו. [ודברים אלו תואמים לדברי החק נתן הערה הבאה שבהקדיש זכר לדמיו מודה רבי שמעון]. ועוד כתב הגרי"ז, מה שסבר רבי שמעון [בהמשך] באשם בן שנה שלא חלה עליו קדושה כלל, אף על גב שחזי להקרבה אם יקריבם שלא לשמה, כמבואר בתוס' ד"ה אשם - היינו, משום שבאופן זה לא נקרא "חזי להקרבה", כיון שהוי שלא כהלכתו.

^[134] גירסת ספרים אחרים [בשיטה מקובצת, וכן הוא ברמב"ם בפירוש המשנה]: מאי טעמיה דרבי שמעון? דקסבר כל מידי דלא חזי להקרבה לאלתר - לא קדיש קדושת הגוף. ומנא תימרא? דתניא אשם וכולהו. ומבאר רבינו גרשום גירסא זו: והאי דאמר הכא לאלתר - לאו דוקא קאמר. דהא לא לאלתר ולא לאחר זמן לא חזי. אלא, אגב דקא בעי למימר [בהמשך] אשם בן שתי שנים והביאו בן שנה ומחוסר זמן - דלאלתר לא חזי ולאחר זמן חזי - קאמר הכא "לאלתר". ועיין בחק נתן, הדן בהקדיש זכר לדמיו, האם מודה רבי שמעון שאמרינן מגו, שהרי לשון הגמרא בגירסתנו הוא "כל מידי דלא חזי ליה לגופיה", ואילו זכר חזי ליה לגופיה.

^[135] גירסת הגאון יעב"ץ.

^[136] גירסת הברכת הזבח.

^[137] גירסת החק נתן.

^[138] העולת שלמה מציע לגרוס "מרחם", שקדושתו אינה אלא בשעת יציאתו מרחם, כמבואר לקמן [כד ב].

^[139] הקשו תוס' [בשיטה מקובצת ובזבחים קיד ב ד"ה היתר]: אם כן, בן שתים והביא בן שנה - נמי ליקדש, דהיינו מחוסר זמן? ואומר ר"י, דלא ילפינן מבכור ומעשר אלא מחוסר זמן שאין ראוי לשום קרבן, כגון: לפני שמונה ימים ואותו ואת בנו ותורים שלא הגיע זמנם. אבל בן שנה דחזי לקרבנות אחרים - מיגרע גרע, כיון דחזי לעלמא וכאן דחוי. ועיין שפת אמת הדן בדברי התוס'. והרש"ש מתרץ, שכל זה מיירי שפיר במחוסר זמן, דהיינו לפני מלאת לו שמונת ימים, אבל בן שתים והביא בן שנה אינו מחוסר זמן, אלא מין אחר לגמרי הוא, שהתורה ציוותה עליו להביא איל והוא הביא כבש. ואף על פי שאיל בן יומו איקרי איל, מכל מקום, ברור שעיקר שמו הוא בהיותו בשנתו השניה. וכן כתב הגרי"ז.

א ודנים עוד בשיטת ר' אליעזר. אמר ר' יוסי בר' חנינא: ומודה ר' אליעזר לחכמים במקרה של המפריש נקבה לאשם (ואין אשם בא אלא מן הזכרים), וילדה זכר, שאין בנה קרב אשם. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, ואין צורך להשמיענו זאת, שהרי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אליעזר שהולד קרב, אלא דווקא במקרה של המפריש נקבה לעולה וילדה, וטעמו: משום דאיכא [שיש] שם עולה על אמו, (בעולת העוף שקרבה אף נקבה). אבל גבי [אצל, בענין] המפריש נקבה לאשם, דליכא [שאין] שם אשם על אמו. מובן שאפילו ר' אליעזר מודה דלא [שאינו] קרב אשם!

ומשיבים: נצרך ר' יוסי בר' חנינא להשמיענו כן, כי אי לאו דאשמעינן, הוה אמינא [אם לא שהשמיענו, הייתי אומר]: טעמא [טעם] שיטתו של ר' אליעזר במפריש נקבה לעולה שהולד קרב לעולה, הוא לאו [לא] משום ששם עולה על אמו, אלא משום דחזי [שראוי] הולד להקרבה, שהרי ממין זכר הוא, והייתי אומר: האי נמי, הא חזי [זה, הולד הנולד לנקיבה שהופרשה לאשם, גם כן הרי ראוי] להקרבה, שהרי ממין זכר הוא! לכן קא משמע לן [הוא, ר' יוסי בר' חנינא, משמיע לנו] שאין ולד זה קרב אף לשיטת ר' אליעזר.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שהשמיענו ר' יוסי בר' חנינא זאת הוא כדי שלא נחשוב שטעמו של ר' אליעזר הוא מפני שהולד ראוי להקרבה, אדמשמע לן [עד שהוא משמיע לנו] שאין בנה של נקיבה שהופרשה לאשם קרב אשם, נישמעינן [שישמיענו] זאת, ובאופן רחב יותר, ויאמר שאין בנה של נקיבה שהופרשה לאשם קרב עולה אף שהאם רועה עד שיפול בה מום ונמכרת לצורך לעולה, ונדע מתוך כך שהוא הדין שאין בנה קרב לאשם ומשיבים:

אי אשמעינן [אם היה משמיענו] ר' יוסי בר' חנינא מהי שיטתו של ר' אליעזר במקרה זה לענין קרבן עולה, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא לעולה הוא דלא קרבה [שלא קרב] הולד, וטעם הדבר: משום שלא אקדשה [הקדישה] לאמה של ולד זה אותה קדושה שלה יוקרב עוברה, שהרי האם הוקדשה לאשם, והולד אמור להיות מוקרב כעולה. אבל להקריב את הולד לקרבן לאשם, כאותה קדושה שאף אמו הוקדשה לו — אימא [הייתי אומר] כי הולד קרב אשם, לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאינו קרב, אף לשיטת ר' אליעזר.

ב משנה המפריש בהמה ממין נקבה לקרבן אשם, כיון שאין האשם בא אלא מן הזכרים, מה יעשה? — תרעה הבהמה עד שתסתאב (שיפול בה מום), ותימכר לחולין, ויביא בדמיה קרבן אשם. ואולם אם בתוך זמן זה הפרישו הבעלים אשם אחר וכבר קרב אשמו, ושוב אין הם נזקקים לאשם — יפלו דמיו של אותה נקיבה לאחר שיפול בה מום ותימכר לעולות נדבה

ר' שמעון אומר: כיון שאין בהמה נקיבה זו ראויה (מעצם היותה נקיבה) לקרבן אשם, הריהי כבעלת מום, ולא חלה עליה קדושת הגוף מעיקרה, אלא קדושת דמים בלבד, ומשום כך תימכר אף שלא במום (שלא נפל בה מום) ויביא בדמיה קרבן אשם.

ג גמרא שנינו במשנה בדין המפריש נקיבה לאשם, שתרעה הבהמה עד שתסתאב. ושואלים: ולמה לי להמתין במכירתה עד שתסתאב? תימכר מיד אף בלא מום, שהרי כיון דלא חזיא למילתא [שאינה ראויה לדבר שהוקדשה לו], שהרי היא ממין נקיבה — היינו מומא [זהו כשלעצמו מום]!

אמר רב יהודה, אמר רב בתשובה לשאלה זו: היינו [זהו] הטעם שאינה נמכרת בלא מום, משום דאמרינן [שאומרים אנו], מיגו דנחתא לה [מתוך שירדה, חלה, עליה] קדושת דמים — נחתא נמי [ירדה, חלה, עליה גם כן] קדושת הגוף, ואף שאין היא עצמה קריבה, הועילה לה קדושת הגוף לענין שלא תימכר אלא אם יש בה מום. אמר רבא: עתה שלמדנו שאין הבהמה נמכרת אלא אם נפל בה מום, אף שחלה עליה בתחילתה רק קדושת דמים, זאת אומרת (מכאן נלמד עוד) שאף מי שהקדיש בהמה ממין זכר לדמיו, שהקדישו על מנת למוכרו ובדמיו יביא קרבן עולה או קרבן אשם — מתוך שחלה עליו קדושת דמים, הריהו אף קדוש קדושת הגוף, וכיון שראוי הוא להקרבה כעולה או כאשם (שהרי זכר הוא) — הריהו קרב.

איתמר [למדנו], שנחלקו חכמים בדין זה שהקדיש זכר לדמיו, רב כהנא אמר: קדוש קדושת הגוף, ואילו רבא אמר: אינו קדוש קדושת הגוף. ומעירים: הדר ביה [וחזר בו] רבא משיטתו לשיטת רב כהנא, ואף הוא סבור שקדוש קדושת הגוף, והסיבה שחזר בו רבא — מתוך הדברים שרב יהודה אמר בשם רב, שמתוך שחלה עליו קדושת דמים — חלה עליו קדושת הגוף.

ד שנינו במשנתנו כי ר' שמעון חולק על חכמים, ואומר שהמפריש נקיבה לקרבן אשם, הרי זו תימכר אף שלא במום, שכיון שאינה ראויה לקרבן שהוקדשה לו, הרי זה כשלעצמו מום. אמר ליה [לו] רב חייא בר אבין לר' יוחנן: מדוע לא נאמר כי מיגו דנחתא ליה [מתוך שירדה, שחלה עליה, על בהמה נקיבה זו] קדושת דמים — תיחות ליה נמי [תרד, תחול, עליה גם כן] קדושת הגוף, שלא תימכר אלא כשיפול בה מום?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לרב חייא בר אבין בתשובה: ר' שמעון הולך לטעמיה [לטעמו, כשיטתו], שכן אמר: כל מידי דלא חזי ליה לגופיה [דבר שאינו ראוי לו לגופו, להיות קרב בעצמו על המזבח] — לא נחתא ליה [אין יורדת, חלה עליו] קדושת הגוף. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: בהמה שהוקדשה לקרבן אשם שקרב בן שנה (וכגון אשם נזיר ואשם מצורע), ואולם הביאו בעליו להקרבה כשהוא כבר בן שתים, או לחילופין, בהמה שהוקדשה לקרבן אשם שדינו שהוא קרב בן שתים (וכגון אשם גזילות, אשם מעילות, ואשם שפחה חרופה), ואולם הביאו בעליו להקרבה כשהוא רק בן שנה — הרי זו הקרבה כשירה, ואולם לא עלו לבעלים לשם חובה, שלא נפטרו בכך מחובת אשם שעליהם, ועליהם להביא קרבן אחר כראוי.

ואילו ר' שמעון חולק על חכמים ואומר שאין זו הקרבה כשירה, כיון שכל עצמן של קרבנות אלה, מחמת שעבר זמנם או שטרם הגיע זמנם אינן קדושין. הרי ששיטת ר' שמעון שדבר שאינו ראוי להקרבה כשלעצמו, לא חלה עליו קדושת הגוף כלל ועיקר.

ושואלים על שיטת ר' שמעון: והרי המקדיש לקרבן את המוגדר כ"מחוסר זמן" (כגון כבש שעדיין לא הגיע יום השמיני ללידתו), דלא חזי [שאינו ראוי] עתה להקרבה, ואמר ר' שמעון שהוא קדוש לענין זה שאם שחטו מחוץ לעזרה הריהו בכלל האיסור לשחוט קדשים בחוץ, והרי אין איסור זה חל אלא על הראויים להיות קרבים על המזבח, וזה אינו ראוי?! ומתרצים: שאני [שונה] הוא מחוסר זמן, משום דחזי [שראוי] הוא להיות קרב למחר (מאוחר יותר, לכשיגיע זמנו), ולכן אינו נחשב כאינו ראוי.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שכל שראוי להיות קרב לכשיגיע זמנו הריהו קדוש בקדושת הגוף, אף אשם הקרב רק כשהוא בן שתים והביאו להקרבה כשהוא עדיין בן שנה, הא חזי [הרי ראוי] הוא להיות קרב לשנה הבאה, כשיהיה בן שתיים, ומדוע לדעת ר' שמעון אין הוא קדוש בקדושת הגוף? אלא היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' שמעון במחוסר זמן: משום דיליף ליה [שלומד אותו] מדינו של בכור.

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן יהודה אמר משום [בשם] ר' שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר יחד עם בהמות שהגיע זמנן להתעשר מעשר בהמה, והרי הוא לענין זה כבכור, מה בכור — הריהו קדוש לפני זמנו (מיד כשנולד, קודם שעברו שבעת ימים), והריהו קרב רק לאחר זמנו, מיום השמיני והלאה, אף מחוסר זמן — הריהו קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו.

ה ודנים עוד במחלוקת זו שבין חכמים ור' שמעון. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: המקדיש נקבה לעולתו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: And Rabbi Elazar concedes to the opinion of the Rabbis with regard to a case where one designates a female animal for a guilt offering, which is only brought from a male animal, that its offspring is not sacrificed as a guilt offering. The Gemara asks: Isn’t that obvious? As Rabbi Elazar states that the offspring may be sacrificed only if one designates a female animal for a burnt offering and it gives birth, due to the fact that there is burnt offering status for a bird that is the same sex as its mother. But with regard to one who designates a female animal as a guilt offering, where there is no guilt offering status for its mother, even Rabbi Elazar concedes that its offspring is not sacrificed as a guilt offering.

The Gemara answers that this statement is nevertheless necessary, for if Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, had not informed us of this halakha, I would say that the reason for the ruling of Rabbi Elazar, that one who designates a female animal for a burnt offering may sacrifice the offspring as a burnt offering, is not due to the fact that there is burnt offering status for a bird with the same sex as its mother; rather it is because the offspring is fit as an offering, as it is a male, and this too, the offspring of the female that was designated as a guilt offering, is likewise fit as an offering, as it is a male. Therefore, he teaches us that this offspring is not sacrificed even according to the opinion of Rabbi Elazar.

The Gemara objects: If so, that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina’s ruling is necessary to exclude the possibility that Rabbi Elazar’s reason is that the offspring is suitable as an offering, then say the following: Rather than teach us that the offspring of a female designated as a guilt offering is not sacrificed as a guilt offering, let him teach us a more expansive ruling, that its offspring is not sacrificed as a burnt offering, despite the fact that the mother is left to graze until it becomes unfit, at which point it is sold, and the proceeds are used for the purchase of a burnt offering. And from that ruling one would know that the same is true that the offspring is not sacrificed as a guilt offering.

The Gemara explains: If he would teach us that according to Rabbi Elazar the offspring is not sacrificed as a burnt offering, I would say that it is only as a burnt offering that the offspring is not sacrificed, because he did not consecrate the mother with the same type of sanctity for the sake of which the fetus would be sacrificed. This is because the mother was consecrated as a guilt offering whereas the offspring would have been sacrificed as a burnt offering. But with regard to the option of sacrificing the offspring as a guilt offering, when the offspring has the same type of sanctity as that with which the mother was consecrated, I might say that the offspring is sacrificed as a guilt offering. Therefore, he teaches us that it is not sacrificed as a guilt offering, even according to the opinion of Rabbi Elazar.

MISHNA: In the case of one who designates a female animal for a guilt offering, which may be brought only from males, it is left to graze until it becomes blemished and then it is sold, and he brings a guilt offering with the money received for its sale. And if in the interim, he designated a male animal and his guilt offering was already sacrificed, so that a guilt offering is no longer needed, the money received for the sale of the blemished female is allocated for communal gift offerings.

Rabbi Shimon says: Since a female is unfit to be sacrificed as a guilt offering, its halakhic status is like that of a blemished animal in the sense that it does not become inherently sacred; rather, its value alone becomes sacred. Therefore, it may be sold without a blemish, and a guilt offering is purchased with the money received for its sale.

GEMARA: The Gemara asks: And why do I need to wait until the female animal that was designated as a guilt offering becomes blemished before it can be sold? Let it be sold immediately even without a blemish: Since it is a female and therefore unfit for the matter for which it was designated, this is the same thing as a blemish.

Rav Yehuda said that Rav said: This is the reason that the female animal may not be sold before it becomes blemished, for we say that as sanctity that inheres in its value has descended on it, therefore inherent sanctity has descended on it as well. Although it may not be sacrificed in any event, its inherent sanctity still mandates that it may not be sold until it becomes blemished. Rava says: That is to say that even if one consecrated a male animal with the intention of selling it and bringing a burnt offering or guilt offering with the money received for its sale, as it becomes sanctified with sanctity that inheres in its value, it also becomes sanctified with inherent sanctity. And as the animal is fit to be brought as a burnt offering or as a guilt offering, it is sacrificed.

It was stated that this issue is subject to a dispute of amora’im: If one consecrated a male animal with the intention of selling it and bringing a burnt offering or guilt offering with the money received for its sale, Rav Kahana says that it is sanctified with inherent sanctity, whereas Rava says that it is not sanctified with inherent sanctity. But Rava later retracted his statement and agreed with the opinion of Rav Kahana, due to the aforementioned statement of Rav Yehuda citing that which Rav said, that as the animal becomes sanctified with sanctity that inheres in its value, inherent sanctity also takes effect.

§ The mishna teaches that Rabbi Shimon disagrees with the opinion of the Rabbis and says that a female animal that was designated as a guilt offering may be sold without a blemish, as it is unfit to be sacrificed as the offering for which it was designated, and this itself is considered a blemish. Rav Ḥiyya bar Avin said to Rabbi Yoḥanan: Why doesn’t Rabbi Shimon say that as sanctity that inheres in its value has descended on it, inherent sanctity should descend on it as well, and therefore it may not be sold until it becomes blemished?

Rabbi Yoḥanan said to Rav Ḥiyya bar Avin: Rabbi Shimon conforms to his standard line of reasoning, as he says with regard to anything that is not fit itself to be sacrificed upon the altar, that inherent sanctity does not descend upon it. As it is taught in a baraita: In the case of a guilt offering that should be sacrificed when it is in its first year, such as a guilt offering of a nazirite or of a leper, but the owner brought it when it was in its second year, or a guilt offering that should be sacrificed when it is in its second year, such as a guilt offering for robbery, for misuse of consecrated property, or for a designated maidservant, and the owner brought it when it was in its first year, the offering is fit, but it does not satisfy the obligation of the owner to bring a guilt offering, and he must bring another one.

Rabbi Shimon says that the offering is disqualified, as these offerings themselves are not consecrated, due to the fact that the proper time of their offering has either not yet arrived or has already passed. This indicates that Rabbi Shimon maintains that in such a case there is no inherent sanctity.

The Gemara objects: But consider the case of one who consecrates an animal whose time has not yet arrived, e.g., an animal that is less than eight days old, which is unfit to be sacrificed, and yet Rabbi Shimon said that it is sanctified with regard to the prohibition against the slaughter of sacrificial animals outside the Temple courtyard. This proves that according to Rabbi Shimon, even an offering that is not fit to be sacrificed has inherent sanctity. The Gemara explains that an animal whose time has not yet arrived is different, as it is fit to be offered tomorrow, i.e., automatically at a later stage, and is therefore considered to be fit for an offering.

The Gemara objects: If so, that any animal which will be fit to be sacrificed when its time arrives is sanctified with inherent sanctity, the same should also apply to a guilt offering that should be offered when it is in its second year but the owner brought it to be sacrificed when it was in its first year, as it will be fit for sacrifice in another year. Why, then, doesn’t it have inherent sanctity according to Rabbi Shimon? Rather, this is the reason of Rabbi Shimon in the case of an animal whose time has not yet arrived, as he derives it from the halakha of a firstborn.

As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: An animal whose time has not yet arrived enters the pen to be tithed together with the other animals. And it is considered in this regard to be like a firstborn: Just as a firstborn is sanctified before the time when it is fit to be sacrificed has arrived, i.e., immediately after birth, and it is sacrificed after its time, following the eighth day, so too, an animal whose time has not yet arrived is sanctified before its time has arrived and is sacrificed after its time.

§ The Gemara continues to discuss this dispute between Rabbi Shimon and the Rabbis: The Sages taught that one who consecrates a female animal for his burnt offering

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דליכא שם אשם על אמו דלא אשכחן אשם נקבה:

[אלא משום] דחזי ולד להקרבה. דזכר הוא והאי נמי ולד אשם דזכר הוא וחזי להקרבה ואימא ליקרב אשם להכי איצטריך למימר ומודה ר' אלעזר:

אי הכי. דמשום הכי קאמר ומודה אמאי אשמעינן [דאין בנה דאשם קרב אשם:

נשמעינן דאין בנה קרב עולה. אע"ג דאיכא שם עולה על אמו נקבה והוא הדין כ"ש דאין בנה קרב אשם דליכא שם אשם על אמו. ואכתי אמאי אמר אין בנה קרב אשם] איצטריך דאי אשמעינן (אין עולה) [דאין בנה] קרב עולה באשם הוה אמינא עולה הוא דלא קרב דלא אקדשיה לאימיה קדושת עולה אלא קדושת אשם אבל אשם ליקרב דהא אקדשיה לאימיה לאשם קמ"ל דמודי רבי אלעזר דאין קרב אשם:

ל"א פשיטא ע"כ לא אמר ר' אלעזר דולד קרב אלא במפריש נקבה לעולה דאי למ"ד משום דאיכא שם עולה על אמו ואי משום דמותר עולה עולה אבל מפריש נקבה לאשם דליכא שם אשם על אמו ומותר אשם לא קרב אשם ולד [נמי] לא קדיש לקרב ולא איצטריך למימר ומודה ר' אלעזר:

איצטריך. סד"א טעמא דר' אלעזר הוא דליקרב בנה^א)אולי צ"ל בנה עולה כיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדושת הגוף ובאשם נמי ליקרב וכו'. אשם [משום] ובאשם נמי ליקרב דקסבר כיון דאקדשה לאימיה קדושת דמים דאשם היינו חובתו ואשם לא קרב נקבה ולא קדשה אלא לדמים ומגו דקדש קדושת דמים קדיש קדושת הגוף ונחתא ליה לולד דהא חזי דזכר הוא וליקרב להכי איצטריך ומודי ר' אלעזר:

ונימא הכי נמי. [מגו דקדושת דמים קדיש קדיש קדושת הגוף וליקרב]:

אם כן דאית ליה האי סברא נפלוג ר' אלעזר במפריש נקבה לאשם דבנה קרב אשם משום מגו וכ"ש במפריש נקבה לעולה דבנה קרב עולה דהא איכא שם עולה על אמו אי נמי משום דלמקום כו'. אלא מדפליג במפריש נקבה לעולה ולא פליג במפריש נקבה לאשם ש"מ דמודי דאין בנה קרב אשם:

מתני' ואם קרב אשמו. שנתכפר באחר נעשה מותר יפלו דמיו של אשם נקבה לנדבת צבור לשופר לעולה:

ר' שמעון אמר. כיון דהפריש נקבה שאינה קריבה הרי היא כבעל מום ותימכר לאלתר בלא רעייה:

[זאת אומרת. כיון דנקבה צריכה רעייה משום דאמרינן מגו כ"ש מפריש זכר לדמיו דכיון דחזי גופיה להקרבה מגו דקדיש קדושת דמים קדיש קדושת הגוף]:

מדרב יהודה אמר רב. ואמר רבא זאת אומרת. ש"מ הדר ביה רבא:

דלא חזי לגופיה. להקרבה לא נחתה לה קדושת הגוף. ותימכר שלא במום:

ל"א כל דלא חזי להקרבה לאלתר לא קדיש קדושת הגוף והאי דאמר הכא לאלתר לאו דוקא קאמר דהא לא לאלתר [ולא] לאחר זמן לא חזי אלא אגב דקא בעי למימר אשם בן שתי שנים והביאו בן שנה ומחוסר זמן דלאלתר לא חזי ולאחר זמן חזי קאמר הכא לאלתר:

[אשם בן שנה. כגון אשם נזיר ואשם מצורע דבן שנה הוא דכתיב בהו כבש:

והביאו בן שתי שנים. דכבר קרוי איל או אשם בן שתי שנים כגון אשם גזלות ומעילה דכתיב בהו איל:

כל עצמו. היינו כל עיקר אינו קדוש דסבר כיון דלא חזי לגופיה לאשם להקרבה לא נחתא ליה קדושה]:

והא מחוסר זמן. דפחות מבן שמונת ימים ואמר ר' שמעון דקדיש קדושת הגוף במס' זבחים בפרק אחרון. דתנן השוחט אותו ואת בנו ומחוסר זמן קדשים בחוץ ר' שמעון אומר שני בלא תעשה דשחוטי חוץ שהיה ר' שמעון אומר כל הראוי לבוא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ומדקאי בלא תעשה אלמא דקדיש קדושת הגוף:

[מחוסר זמן שאני מחוסר זמן. מ"ה קדיש קדושת הגוף דלמחר חזי]:

אי הכי אשם בן שתים והביא בן שנה. אמאי אמר כל עצמו אינו קדוש הא מיחזי (לשנא) [לקדשו] אלא ודאי לאו היינו טעמא במחוסר זמן משום דקדיש למחר דא"כ קשיא ליה אשם:

אלא היינו טעמא במחוסר זמן. דיליף ליה מבכור:

מה בכור קדוש לפני זמנו דקדושתו מרחם וקרב בזמנו לאחר ח' ימים אף זה מחוסר זמן (כיון) נכנס לדיר להתעשר דיליף מעשר עברה עברה מבכור אבל באשם דלא כתיב ביה עברה כל עצמו אינו קדוש:

(ע"כ שייך לדף הקודם) ר' שמעון אמר לעולתו (דהוי) [דאינה] חובתו עושה תמורה שהרי בנה קרב עולה ואיכא שם עולה (על) [עליה בעוף עושה] תמורה:

במשנה המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. וכתב התוי"ט ובעולה מילתא דפשיטא. ור"ל דלהכי לא איצטרך למיתני גבה דין זה דתרעה. וה"ל להוסיף תבלין דאפילו ר"ש מודה בה כמש"כ רש"י והרע"ב. וכמו שסיים לקמיה לענין ולד אשם דלא תני דאפילו ר"א מודה ביה. אבל מלשון רש"י ותוספות והרע"ב משמע דהיה לפניהם הגירסא במשנה מפורש גם גבי המפריש נקבה לעולה דתרעה. וכ"נ להדיא מפרש"י לקמן (כ א בסה"ע):

גמרא אלא ה"ט דר"ש במח"ז דיליף ליה מבכור כו'. לכאורה מ"מ הקושיא מאשם בן שתים והביאו בן שנה במקומה עומדת דהוא נמי לא הוה אלא מח"ז. וי"ל דלא ילפינן מבכור אלא דומיא דידיה דאותו השם שיהיה לו אחר ז' יש לו גם עתה ואין בו פסול אחר זולת שלא הגיע עדיין זמנו ליקרב. משא"כ באשם שעתה נקרא בשם כבש. והתורה חייבתו באיל דוקא ולא תקשה מהא דב"ק (סה ב) דאיל בן יומו קרוי איל. דהתם אינו אלא ע"ד השאלה אבל עיקר שמותם בן שנה קרוי כבש ובן שתים קרוי איל:

תד"ה ר"ש. אבל לר"ש ב"י דאית ליה אליבא דרבי שמעון כו'. כצ"ל:

תד"ה והא מח"ז. במס' חולין כו'. הצ"ק התפלא דהרי משנה ערוכה היא בזבחים כו'. אבל כן דרך הראשונים להביא מהגמרא השגורה יותר. ולדוגמא רש"י ותוס' בחולין (כה) הביאו הא דמשישופם בעור הדג מגמרא דסנהדרין והיא משנה בכלים פט"ז מ"א. וכן הר"ן בנדרים (לג ב) בד"ה אפילו תימא מביא הא דבני העיר ששלחו את שקליהם כו' מהגמרא דהזהב והיא משנה בשקלים. [וכן בסוכה (יב ב) הביאו רש"י ותוס' הא דהאונין של פשתן משיתלבנו מגמ' דשבת והיא משנה בנגעים וגדולה מזו מצינו להתוס' בחולין (קכב ב) בד"ה לגבל שהביאו שלשים ריס מגמרא דלא יחפור והיא משנה בסוף מרובה וכדהעיר שם הגרי"פ. והר"ש בפ"א דכלים במ"ג בסופו מביא הא דטבעת אדם טמאה כו' מגמרא דשבת והיא משנה בכלים גופא רפי"ב ועמש"כ בכתובות (ד) בתד"ה מסייע] . ודוק ותמצא הרבה כי"ב. וכה"ג דרך הגמרא עצמה כמש"כ בס"ד ברפ"ב דשבת ושם (קיב ב) ובריש ב"ב ובש"מ:

גמ' ומודי ר' אליעזר. צ"ל אלעזר וכן צ"ל בסמוך:

שם דלא אקדשה לאמה קדוש עוברה כצ"ל. ונ"ב בתמיה:

שם דלא חזיא למלתה וכו' אמר רב היינו "טעמא" כצ"ל:

שם א"ל רב חייא בר (אבין). צ"ל אבא:

שם דתניא אשם והביאו בן שנה "כשרים" כצ"ל:

רש"י ד"ה קמ"ל דטעמיה דר' אליעזר. צ"ל אלעזר:

ד"ה אי הכי וכו' לאשם דאמיה "לא" היא כצ"ל:

תד"ה פשיטא וכו' דבנה קרב (באשם). צ"ל אשם:

ד"ה ר"ש וכו' אבל לר"ש בן יהודה וכו' דרבי (אליעזר) צ"ל אלעזר:

ליכא שם אשם על אמו. דלא מצינו אשם נקבה הילכך לא חל עליה שם אשם: והאי נמי חזי להקרבה. וליקרב אשם: קמ''ל. דטעמיה דרבי אליעזר משום דאיכא שם עולה על אמו והא ליכא שם אשם על אמו: אי הכי. דטעמיה משום שם אמו הוא לישמעינן רבי יוסי בר''ח דאין בנה קרב עולה דליכא שם עולה על אמו דאשם קרייה והוא הדין דידענא דלאשם לא קרב דהשתא ומה לעולה דאימיה לדמי עולה אזלא אמרי' דלא קרב לעולה לאשם דאימיה דלא היא ולא דמיה אזלי לאשם כ''ש דלא קרב מתני' תימכר שלא במום. דהואיל ולא חזיא למילתיה מום גמור הוא זה ולא קדשה קדושת הגוף ותמכר מיד ותביא בדמיה אשם ואע''ג דגבי מפריש נקבה לעולה לא פליג ר' שמעון דודאי בעיא מום התם הוא דאיכא שם עולה עלה בעוף אבל אשם נקבה לא מצינו והיינו מומא ולא קדשה אלא לדמי: גמ' נחתא לה נמי קדושת הגוף. להא מילתא דבעיא מום: זאת אומרת כו'. מדבעיא מום ואף על גב דלדמי מקדשה אלמא קדשה קדושת הגוף ומיהו האי דלא אקרבה משום דאין אשם בא נקבה זאת אומרת הקדיש זכר לדמי עולה או אשם מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף וכיון דאיהו גופיה חזי להקרבה קרב: מדרב יהודה אמר רב. דתרצה למתניתין דאמרינן מגו: אשם בן שתי שנים. אשם גזילות ומעילות ושפחה חרופה דכתיב בהו איל (ויקרא ה יט): אשם בן שנה. אשם נזיר ומצורע דכתיב בהו כבש (במדבר ו ויקרא יד): כל עצמן אינן קדושין. כל עיקר אינן קדושין: מחוסר זמן וא''ר שמעון דקדיש. כדאמרינן בשחיטת חולין בפרק אותו ואת בנו (דף פא.) דקתני שהיה רבי שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן השוחטו בחוץ עובר בלא תעשה: בכור קדוש. ברחם דהיינו לפני זמנו: לעולתו. עושה תמורה דאיכא שם עולה עליה בעוף:

אמר רבי יוסי בר' חנינא ומודה רבי אליעזר. אע''ג דגבי מפריש נקבה לעולה אמר דהולד עצמו יקרב עולה מפריש נקבה לאשם מודה הוא דאין בנה קרב אשם אף קודם כפרה: פשיטא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא גבי מפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו כו'. הכא לא מצינו לפרושי כלשון שני דרש''י דלעיל ולומר דתחילת הקדש האם לשם עולה הופרש שהרי מפריש נקבה לאשם נמי תחילת הקדש האם לשם אשם הופרש ולפי זה היה לנו לומר דבנה קרב באשם אלא דע''כ שאנו צריכין לפרש לשון ראשון של רש''י ולומר דאיכא שם עולה על אמו בעולת העוף ותימה דהיכי עביד פשיטא מיניה ועוד דלעיל פירשתי דעולת העוף על אמו לא מהני להכשיר הולד ונראה למורי לפרש דאיכא שם עולה על אמו דסוף האם להיות דמיה לעולה לפיכך דין הולד ליקרב עולה כאמו אבל גבי נקבה לאשם אם יקרב הולד אשם לא יהיה כאמו שהרי ידחה האם מאשם ותהא דמי עולה ואין זה דין לחלק חילוק הולד מדין אמו ואע''ג דלעיל אסיק רבא גבי מפריש נקבה לפסחו דפליג ר''א ארישא פי' אם ילדה קודם הפסח וקרב הולד עצמו פסח אע''ג דסוף האם להיות שלמים היינו משום דמותר הפסח קרב שלמים וחשיב להו רבא בחד: אדמשמע לן דאין בנה קרב אשם לישמעינן דאין בנה קרב עולה וכ''ש אשם: לפרש''י ה''פ ומה עולה לא הוי אע''ג דאיכא שם עולה על אמו בעולת העוף כל שכן דאשם לא הוי דליכא שם אשם על אמו ולפי' הרמ''ר ומה עולה לא הוי אפילו נתכפר אף על גב דסוף האם להיות עולה כ''ש דאשם לא הוי קודם כפרה דאין סוף האם להיות אשם אם בנה קרב אשם: רבי שמעון אומר תימכר שלא במום. והא דלא פליג נמי רבי שמעון במפריש נקבה לעולה ולימא תימכר שלא במום למאן דאית ליה בגמרא אליבא דר''ש דמפריש נקבה לעולה דוקא עושה תמורה אבל מפריש נקבה לאשם אינו עושה תמורה שפיר דלא פליג אעולה כמו אאשם דעולה יש לה קדושת הגוף טפי מאשם דעולה עושה תמורה ואין אשם עושה תמורה אבל לר''ש בן יהודה דאית ליה אליבא דר' אליעזר [אף לעולתו אין עושה תמורה וא''כ] במפריש נקבה לעולה נמי תימכר שלא במום צ''ל דפליג באשם וה''ה בעולה ותנא גבי אשם לאשמועינן דאפילו הכי יפלו דמיו לנדבה. זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. ותימה למורי הר''ר שמואל מאי שנא ממקדיש לדמי נסכים דאמר בפ''ק דשבועות (דף יא.) דאינו קדוש קדושת הגוף ושמא י''ל דההיא דהתם אתיא כר''ש דאמר לקמן בסמוך דכל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ביה קדושת הגוף: אשם בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשר ולא עלו לבעלים לשם חובה. תימה בפרק התכלת (מנחות דף מח:) תני פסול ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה וי''מ דההיא דהתם אתיא כר' שמעון דאמר הכא דכל עצמן אינן קדושים ומיירי התם שהביאו ושחטו בעזרה והוי כשוחטים קדשי בדק הבית בפנים דפסול והא דבעי עיבור צורה היינו טעמא דלא ליחלפו בשאר קדשים פסולין דבעי עיבור צורה והרב ר' אפרים תירץ דהכא בשלא לשמו ומשום הכי כשר והתם מיירי בלשמו ודומיא מצינו בפרק בתרא דזבחים (דף קיד.) דאמר מחוסר זמן בבעלים פטור פירוש אם שחטו בחוץ ואמר רב חלקיה בר טוביה עלה לא שנו אלא לשמו אבל שלא לשמו חייב משום שחוטי חוץ הואיל וחזי בפנים אלמא היכא דשחט אשם שלא לשמו ראוי לפנים הוא מיהו ק''ק כיון דהכא מיירי בשלא לשמו מאי איריא דלא עלו לבעלים לשם חובה משום דשינה בן שנה מבן שתי שנים תיפוק ליה דלא עלו משום דשלא לשמו הוא עי''ל דהכא מיירי לאחר שניתק לרעייה והתם מיירי בלא ניתק והוי אשם פסול: והא מחוסר זמן דלא חזי ואמר ר''ש קדיש לגופיה. במסכת חולין פרק אותו ואת בנו (דף פא.) דקתני ר''ש אומר כל הראוי לבא לאחר זמן השוחטו בחוץ עובר בלא תעשה: אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו. תימה דאיתא בפ''ג דבכורות (דף כא) ונילף מקדשים דלא קדישי משמע דקדשים אינם קדושים במחוסר זמן ועוד דאמר בעלמא (זבחים דף יב.) לילה לקדושה יום להרצאה משמע דליל שמיני דוקא קדיש אבל מקמי הכי לא ויש לומר דה''מ לכתחילה אסור להקדישו מחוסר זמן מיהו אם עבר והקדיש קדיש דילפינן ליה מבכור: [וע''ע תוס' בכורות כא: ד''ה אף וכו']: