תמורה כא ע"א

עצמו לא הכא במאי עסקינן כגון שילדה נקבה ועד סוף העולם לא אוליד חד זכר א''ל משנינא שינויי דחיקי בבלאי כגון שילדה נקבות עד סוף העולם:
מתני' תמורת הבכור והמעשר ולדן ולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כבכור וכמעשר ויאכלו במומן לבעלים מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים שכל הקדשים נמכרים באיטלז ונשחטין באיטלז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר ויש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור והמעשר ובאין מחוצה לארץ חוץ מן הבכור והמעשר שאם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים א''ר שמעון מה טעם שהבכור והמעשר יש להן פרנסה ממקומן ושאר כל הקדשים אע''פ שנולד בהם מום הרי אלו בקדושתן:
גמ' אמר רבא בר רב עזא בען במערבא המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מיחייב או דילמא כיון דקדשו מיחייב א''ל אביי ותיבעי לך המטיל מום בתשיעי של מעשר אלא מאי שנא תשיעי דלא קמיבעיא לך דרחמנא מעטיה {ויקרא כז-לב} עשירי להוציא התשיעי ה''נ רחמנא מעטינהו {במדבר יח-יז} לא תפדה קדש הם הם קריבין ואין תמורתן קריבה רב נחמן בר יצחק מתני לה הכי א''ר אחא בריה דרב עזא בען במערבא המטיל מום בתשיעי של מעשר מהו א''ל ותיבעי לך המטיל מום בתמורת בכור ומעשר אלא מ''ש תמורת בכור ומעשר דלא מיבעיא לך דרחמנא מעטינהו קדש הם הן קריבין ואין תמורתן קריבה תשיעי של מעשר נמי רחמנא מעטיה העשירי להוציא את התשיעי: ואם באו תמימין כו': ורמינהו בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו אמר רב חסדא לא קשיא הא ר' ישמעאל הא ר' עקיבא דתניא ר' יוסי אומר ג' דברים משום ג' זקנים רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה ויאכלנו בירושלים ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית לא אם אמרת בבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח תאמר במעשר דלא אמרת ביכורים טעונין הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום מה ביכורים אין נאכלין אלא בפני הבית אף מעשר אין נאכל אלא בפני הבית מה לביכורים שכן טעונין הנחה תאמר במעשר דלא תלמוד לומר {דברים יד-כג} ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך הקיש מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אין נאכל אלא בפני הבית וליהדר דינא וליתי במה הצד אמר רב אשי משום דאיכא למימר מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח ומאי קסבר אי קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ל''ש בכור ולא שנא מעשר בני הבאה נינהו ואי קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא אפילו בכור נמי תיבעי לך לעולם קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא והכא במאי עסקינן כגון שנזרק דמו של בכור בפני הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים כיון דאי איתיה לדם לא בר זריקה הוא אתי בשר יליף מדם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

איתביה, רבי אבין בר חייא מביא את משנתנו להוכיח שרבי אלעזר אינו סובר סברת "חזי להקרבה". שנינו: תמורת אשם ולד תמורה ולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם... רבי אלעזר אומר: יביא בדמיהן עולות. ודבריו מדוייקים: "בדמיהן" - אין, אכן, מביאים את דמיהן ואילו הוא ^[197] עצמו לא יקרב, ואף על גב שולד התמורה עצמו "חזי להקרבה". הרי שרבי אלעזר אינו סובר סברת "חזי להקרבה"?

ודוחה רבי אבין בר כהנא: הכא במאי עסקינן, המשנה מדברת, כגון שילדה נקבה שאינה ראויה לאשם, הלכך יביא בדמיה עולה, אבל, אין הכי נמי אם יולד זכר - יקרב הוא עצמו, הואיל ו"חזי להקרבה".

אמר לו רבי אבין בר חייא: הרי שנינו במשנתנו: ולד ולדן עד סוף העולם, וכי עד סוף העולם לא אוליד חד זכר?!

אמר ליה רבי אבין בר כהנא: משנינא שינויי דחיקי בבלאי ^[198], הייתי מתרץ לך תירוץ בדוחק כמנהג הבבליים! אכן! משנתנו מדברת כגון שילדה נקבות עד סוף העולם!

ומבארת הגמרא: ממה שהוא עצמו אמר שהוא תירוץ דחוק, משמע שידע לתרץ תירוץ אחר, ואי ^[199] לא משני ליה שינויי דחיקא בבלאי - מאי הוי משני ליה, מה הוא אותו התירוץ שאינו דחוק?

התירוץ הוא: זכר יקרב נקבה יפלו דמיה לנדבה. אכן! התמורה וגם וולדותיה יולדות זכרים ונקבות, אלא שמשנתנו מתייחסת רק לנקבות, ואכן זכרים יקרבו הם עצמן הואיל ו"חזי להקרבה" ^[200].

מתניתין:

משנתנו דנה בתמורת הבכור והמעשר, ובולדן.

בכור בהמה טהורה, מן הבקר ומן הצאן, זכרים בלבד - מקריבין אותו במתן דם והקטרת אימורין על המזבח. והבשר נאכל לכהנים ואסור לזרים.

מעשר בהמה, מן הבקר ומן הצאן, זכרים ונקבות, מקריבין אותו במתן דם ואימורין, והבשר נאכל לבעלים, ומותר לכל אדם טהור לאוכלו. ואין לכהנים בו כלום.

כל הקדשים שנפל בהם מום - נפדים, דהיינו, אם לוקח אותם בעל הקרבן לעצמו, נותן דמיהם להקדש בתוספת חומש, ובדמים מביא קרבן אחר כמותו. אבל בכור ומעשר שנפל בהם מום, אין להם פדיון, ואינם ניתרים בגיזה ועבודה, והדמים לא נתפסים בקדושה, אלא נאכלים במומן לבעליהם הבכור לכהנים והמעשר לכל אדם. שנאמר [במדבר יח] "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה". ובמעשר נאמר [ויקרא כז] "לא יגאל". ומכל מקום, חלה עליהם קדושה ^[201] אף במומן שאינם נמכרים באיטליז ואינם נשקלים בליטרא, כמו שיבואר.

תמורת הבכור והמעשר וולדן - אינם קרבים, שכן נאמר בבכור [במדבר שם] "לא תפדה קודש הם", ודרשינן, רק הם קרבים, ולא תמורתם, ולא ולדם. והוא הדין למעשר ^[202].

ומכל מקום, הרי הם בקדושת בכור ומעשר, ואסור לשחטן בחוץ בלא מום, ויאכלו לבעליהן, הבכור לכהן, והמעשר לכל אדם, ולא ימכרם באיטליז, ולא ישקלם בליטרא.

ובכך שונה הבכור והמעשר משאר כל הקדשים. ובדרך אגב שנתה המשנה עוד חילוקי דינים בבכור ומעשר משאר כל הזבחים.

תמורת הבכור והמעשר, ולדן של תמורת הבכור ושל המעשר ותמורת מעשר, ולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כבכור וכמעשר לכל קדושתן, ולא שיקרבו כמבואר, אלא - יאכלו במומן ^[203] לבעלים, וקדושתן היא שלא ימכרו באיטליז ולא ימכרו בליטרא.

המשנה מבארת: מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים?

א. שכל הקדשים, שנפל בהם מום ונפדו - נמכרים [מותר למוכרם] באיטליז, שוק שמוכרים בו בשר, ונשחטים באיטליז, ונשקלים בליטרא, משקל ששוקלין בו בשר, ואף על גב שיש בכך משום בזיון כמעשה חולין, ועדיין מקצת קדושה עליהן והם אסורים בגיזה ועבודה ^[204]. חוץ מן הבכור והמעשר. מפני שבמכירה ושקילה כמעשה חולין יש בכך משום זלזול בקדשים, ואסור לעשות כן למרות שבכך נמכרים ביוקר, כי מאחר שדמיהם אינם נופלים להקדש אלא לבעלים, לא מזלזלין בהם משום הנאה של הדיוט. אבל שאר קדשים שנפל בהם מום, ונופל דמי פדיונם להקדש, נמכרים באיטליז, מפני שאז נמכרים ביוקר ונמצא שמתחילה כשפודה אותם, מתוך ידיעה שימכרו ביוקר, פודה אותם ביוקר, והנאת אותו יוקר נופל להקדש, לכן הותר לזלזל בהם במקצת לתועלת הנאת הקדש.

ב. ושאר כל הקדשים - יש להן פדיון, וכשנפדים מותרים באכילה, ולתמורותיהן יש פדיון, לאחר שנפל בהן מום. חוץ מן הבכור והמעשר, שעל אף שנפל בהם מום, אינו יכול לפדותם ולהוציאם לחולין, כמבואר, והוא הדין לתמורותיהן וולדן.

ג. ושאר כל הקדשים - באים מחוצה לארץ להיקרב בבית המקדש, חוץ מן הבכור והמעשר, שאינם באים לכתחילה מחוץ לארץ.

ובדיעבד, אם באו ^[205] כשהם תמימים, יקרבו. ואם הם בעלי מומין, יאכלו במומן לבע לים.

אמר רבי שמעון: מה טעם הבכור ומעשר אינם באים מחוץ לארץ כשאר קדשים? ^[206]

מפני שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן, יש להם תקנה בחוץ לארץ, ומה היא תקנתן? ירעו עד שיפול בהם מום ויאכלו במומן לבעליהן, ואילו שאר כל הקדשים - אין להם תקנה במקומן, מאחר שאף על פי שנולד בהם מום - הרי הן בקדושתן, וצריכים להיפדות ולהעלות דמיהן ולקנות מהם זבחים ולהקריבן, והואיל וכך, אין תועלת במה שימתין להם בחוץ לארץ עד שיפול בהם מום, שהרי סופו להעלות דמיהן. ולפיכך יעלו הן עצמן ויקרבו.

גמרא:

אדם המטיל מום בקדשים - לוקה, שנאמר [ויקרא כב] "כל מום לא יהיה בו", ודרשינן [ביצה כז ב] שהוא לאו על הטלת מום בקדשים. והגמרא דנה במטיל מום בתמורת בכור ומעשר - אם חייב מלקות, וצדדי האיבעיא יבואר בגמרא.

אמר רבא [גירסא אחרת: רב אחא] בר רב עזא: בעו ^[207] במערבא, בארץ ישראל הסתפקו בני הישיבה: המטיל מום בתמורת בכור ומעשר, מהו?

מי אמרינן, כיון דלא קריבן, כמבואר במשנה, לא מחייב, ואיסור הטלת מום הוא רק במקום שמומם פוסלם מהקרבה.

או דילמא, כיון דקדשו, שהם קדושים, מיחייב. ואיסור הטלת מום הוא בכל הקדשים. ^[208] מהו?

אמר ליה אביי: ותיבעי לך בשאר קדשים שהן קדושים ואינם קריבים, כגון המטיל מום בתשיעי של מעשר, שאם טעה בספירת בהמותיו כשהעבירם תחת השבט כדי לעשרם, וקרא לתשיעי "עשירי", דינו הוא שהוא קדוש ואסור בגיזה ועבודה עד שיפול בום מום. ומכל מקום אינו קרב, כמבואר במשנה בכורות [ס א]. ולמה לא תיבעי לך לגביו?

אלא, מאי שנא תשיעי דלא קמיבעיא לך, דרחמנא מעטיה מהקרבה, שנאמר בפרשת מעשר בהמה [ויקרא כז] "עשירי", ודרשינן להוציא התשיעי, שלא יקרב, ולכן פשיטא לך שהמטיל בו מום אינו חייב, כיון שאיסור הטלת מום הוא רק בקדשים הקרבים. אם כן, הכא נמי, לגבי תמורת בכור ומעשר, רחמנא מעטינהו מהקרבה, שנאמר "לא תפדה קודש הם", ודרשינן, רק הם, בכור שור כשב ועז, קריבים, ואין תמורתן קריבה. וכיון שאינו קדוש להקרבה אין בו איסור הטלת מום.

רב נחמן בר יצחק מתני לה לשקלא וטריא של רבא בר רב עזא עם אביי, הכי, בלשון אחרת. ולפיו האיבעיא היתה לגבי תשיעי של מעשר, ואביי פשט לו מתמורת בכור ומעשר:

אמר רבא [גירסא אחרת: רב אחא] בריה דרב עזא: בעו במערבא, המטיל מום בתשיעי של מעשר - מהו ללקות עליו? האם אינו לוקה כיון שאינו קרב, או דילמא לוקה כיון שהוא קדוש?

אמר ליה אביי, ^[209] ותיבעי לך המטיל מום בתמורת בכור ומעשר? אלא, מאי שנא תמורת בכור ומעשר דלא מיבעיא לך, דרחמנא מעטינהו שנאמר "קדש הם", ודרשינן, הן קריבין ואין תמורתן קריבה. תשיעי של מעשר נמי, רחמנא מעטיה, שנאמר "העשירי", ודרשינן, להוציא את התשיעי.

שנינו במשנתנו: אם באו תמימים יקרבו. ואף על פי שלכתחילה אין מביאין בכור ומעשר מחוץ לארץ, בדיעבד מקבלין ומקריבין אותן.

ורמינהו, סתירה לכאורה, ממשנה אחרת. דתנן במסכת חלה [פרק ד משנה יא]: איש אחד ושמו בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל, והכהנים לא קיבלו ממנו. הרי שאפילו בדיעבד אין מקבלין!

ומתרצינן: אמר רב חסדא: לא קשיא! הא, מה שאמרה המשנה שם שלא קיבלו מבן אנטיגנוס, רבי ישמעאל היא. הא, מה ששנינו במשנתנו "ואם באו תמימים יקרבו", רבי עקיבא היא.

דתניא, ^[210] ומביאה הגמרא ברייתא ארוכה, שממנה דייק רב חסדא שרבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בהלכה זו.

וכך שנינו: רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים, דבר אחד מכל זקן וזקן.

בברייתא זו יש ארבע הלכות. שלש מהן של רבי יוסי בשם הזקנים, ואלו הן:

א. רבי ישמעאל דן בענין מעשר שני בזמן הזה, אחרי חורבן בית המקדש, אם מעלין אותו לירושלים.

ב. רבי עקיבא דן בענין בכור מחוץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים אם מעלין ומקריבין אותו.

ג. בן עזאי דן אם מעשר שני נאכל רק לפנים מחומות ירושלים או בכל מקום שמשם רואה אותו העומד בירושלים.

ד. "אחרים" [רבי מאיר] דנים אם בכור נפסל בעברה שנתו.

מעשר שני ובכור בהמה טהורה וביכורים טעונים "הבאת מקום", דהיינו, להעלותם לירושלים, אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, ואסור לאכלם חוץ לירושלים.

שנאמר [דברים יב], "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך, ותרומת ידך", ודרשינן, "תרומת ידך" אלו ביכורים.

עוד נאמר [שם יד] בפרשת מעשר שני "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך".

וקשה, ^[211] למה כתבה התורה בכור בהמה בפרשת מעשר שני?

ועוד, הלא כבר אמרה התורה שהוא טעון הבאת מקום.

אלא, בא הכתוב ללמדנו היקש מעשר שני ובכור זה לזה, ללמוד זה מזה.

ארבעת התנאים הללו דרשו כל אחד ואחד דרשתו לאיזו הלכה הוקשו בכור ומעשר שני.

וכך שנינו: רבי ישמעאל אומר: יכול הייתי לומר, יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בירושלים ^[212] בזמן הזה? כלומר, על עצם חיוב התבואה בהפרשת תרומות ומעשרות מן התורה, ^[213] לא דן רבי ישמעאל, אלא ברור לו שחייב, מפני שהוא סובר שלא בטלה קדושת ארץ ישראל עם חורבן המקדש וגלות ישראל מעל אדמתן. אלא, כל הדיון הוא אם צריך להעלותו ולאכלו בירושלים. ^[214]

ולכאורה אין צורך בדרשה מיוחדת לומר שאינו מעלה, מאחר שאפשר ללמדו מ"בנין אב" מבכור: ודין ^[215] הוא, בכור טעון הבאת מקום, כמבואר, וגם מעשר טעון הבאת מקום, ונלמד זה מזה: מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, ודבר זה ברור לו לרבי ישמעאל, כמו שיבואר לקמן, אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית.

לא! אין ללמוד מעשר מבכור ב"בנין אב"!

כי אם אמרת בבכור שאינו יכול להביאו בזמן הזה, שכן טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, הלכך, כשאין מזבח אינו מביאו. תאמר במעשר, דלא אמרת כך. ולכן מעלהו לירושלים, ואינו טעון מזבח!

אלא נלמד מעשר מביכורים: ביכורים טעונין הבאת מקום, כמבואר, ומעשר טעון הבאת מקום, ונלמד זה מזה: מה ביכורים אין נאכלין אלא בפני הבית, כמו שנאמר בפרשת ביכורים [דברים כו] "והנחתו לפני ה' אלהיך", אף מעשר אין נאכל אלא בפני הבית.

גם לימוד זה אפשר להפריך: מה לביכורים, הטעם שאינם נאכלים אלא בפני הבית, שכן טעונין הנחה לפני המזבח, שנאמר "והנחתו לפני ה' אלהיך", הלכך, כשאין מזבח אינו מביאם. תאמר במעשר, דלא טעונים הנחה לפני המזבח, ואם כן צריך להעלותו לירושלים?!

ומאחר שאין ללמוד מעשר לא מבכור ולא מביכורים ב"בנין אב", נלמדנו מ"היקש", ועל היקש אין משיבין, דהוי כאילו נאמר במפורש בתורה,

תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך". הקיש הכתוב מעשר לבכור, ללמדך, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר אין נאכל אלא בפני הבית, ולא בזמן הזה.

זו היא דרשת רבי ישמעאל.

ובטרם מביאה הגמרא את המשך הברייתא, היא דנה למה הסיק רבי ישמעאל שנלמד מהיקש?

וליהדר דינא, וליתי ב"מה הצד". אחרי שהפריך שאי אפשר ללמוד מביכורים מפני שהיא טעונה הנחה, אפשר לומר "בכור יוכיח", שאינו טעון הנחה, ובכל זאת אינו מעלהו לירושלים, ומוכח שלא מפני חסרון "הנחה" אין מעלין אותו. וכאשר יפרוך: מה לבכור, שכן טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח - אפשר לומר "ביכורים יוכיחו", שאינם טעונים מתן דמים ואימורים, מוכח שלא מפני חסרון מתן "דמים ואימורים" אין מעלין אותו. ו"חזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה - הצד השווה שבהן שטעונין הבאת מקום ואינן נאכלין אלא בפני הבית, אף אני אביא מעשר הטעון הבאת מקום ואין נאכל אלא בפני הבית". ^[216]

ולמה הוצרך הכתוב להקישם?

ומתרצינן: אמר רב אשי: אי אפשר ללמוד מעשר מבכור וביכורים. משום דאיכא למיפרך ^[217]: מה להצד השוה שבהן, הסיבה שאין נאכלין היא שכן יש בהן צד מזבח, זה במתן דמים ואימורין וזה בהנחה ושניהם במזבח, הלכך, בזמן שאין מזבח אי אפשר להביאם - תאמר במעשר שני שאינו טעון מזבח כלל אלא "אכילה" בלבד בירושלים? ואם לא דרשת היקש לא היינו למדים שאין מעלין אותו לירושלים.

הקדמה

נחלקו חכמים בכמה מקומות ^[218] אם נתבטלה קדושת ארץ ישראל בעת שגלו ישראל מעל אדמתם, או שהיא ממשיכה וקיימת גם בשעת הגלות.

יש הסוברים ש"קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא", והיינו, שהקדושה שנתקדשה הארץ בעת שהיו ישראל בארץ ישראל, נתקדשה לעולם, גם בשעת הגלות. ויש הסוברים, ש"לא נתקדשה לעתיד לבוא", וכשגלו נתבטלה קדושת הארץ.

למאן דאמר "קידשה לעתיד לבוא", נוהגות המצוות התלויות בארץ, כמו תרומות ומעשרות ושמיטה כמו שהיו נוהגות בזמן הבית. ולמאן דאמר "לא קידשה לעתיד לבא", אין הן חובה כמו בשעה שהיה בית המקדש קיים.

וגם על קדושת הבית והעזרות נחלקו חכמים אם היא נתבטלה אחרי חורבן בית המקדש אם לא. ולפי המאן דאמר שלא נתבטלה, יתכן להקריב קרבנות מסוימים בזמן הזה במקום אשר בחר ה'. וכן שאר הלכות התלויות בקדושת הבית. וכן לענין קדושת חומות ירושלים. ואף אחרי חורבן הבית נקרא מקום העיר ירושלים "לפני ה' אלהיך", כגון לענין אכילת מעשר שני.

ויתכן לומר, ^[219] ששתי הקדושות, קדושת הארץ וקדושת מקום הבית וירושלים, אינן תלויות זו בזו. אלא יתכן שקדושת הארץ תתבטל ואילו קדושת הבית תשאר, וכן להיפך, יתכן שקדושת הארץ תשאר וקדושת הבית תתבטל.

רבי ישמעאל, הדן במעשר שני אם להעלותו לירושלים, בודאי סובר שקדושת הארץ לא התבטלה. שאילו התבטלה, אין חיוב כלל מן התורה להפריש תרומות ומעשרות, והתבואה אינה טבל כלל. אלא שהגמרא דנה מה היא דעתו בענין קדושת הבית:

ורבי ישמעאל, שפשוט לו בבכור שאינו נאכל בזמן הזה, אך הוא דן במעשר שני אם צריך להעלותו לירושלים, מאי קסבר?

אי קסבר "קדושה ראשונה [לאו דוקא, אלא קדושה שנתקדשה ירושלים בימי עזרא ^[220]] קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא", אם כן, לא שנא בכור ולא שנא מעשר, בני הבאה נינהו לירושלים, כי הרי קדושתה קיימת. וקשה, מה הוא ספיקו כלל, הרי גם מעשר צריך לאכלו בירושלים וגם בכור, ^[221] ולמה פשוט לו שבכור אינו נאכל, ואילו מעשר מסופק לו, ולמה צריך דרשת הקרא לפטרו, ואיך דרש מהיקש מבכור לפטרו, הרי גם בכור מחויב להיאכל בירושלים?

ואי קסבר "קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא", ובכל זאת מסופק לגבי מעשר, קשה: אפילו בכור נמי תיבעי לך? ואיך פשוט לו גבי בכור, וממנו למד דין מעשר?

ואם תאמר, להכי פשוט לו בכור מפני שדמו ואימוריו ניתנים על גבי מזבח, ואסור לאכלו לפני מתן דמים ואימורים, אם כן, איך למד מעשר מבכור? הלא החילוק ברור, שבכור טעון מתן דמים ואימורים לגבי המזבח, מה שאין כן מעשר. ובהכרח, שאפילו במקום שאין מניעה באכילת הבכור מחמת חסרון מתן דם, וכגון שנתן דמו על המזבח בזמן שהיה הבית קיים, ובינתיים חרב בית המקדש, ובשרו עדיין קיים טרם כלות זמן אכילתו, ואפילו הכי פשוט לו לרבי ישמעאל שאינו "נאכל" עתה בירושלים, מצד שאינו יכול לקיים בו לאחר החורבן "ואכלת לפני ה' אלהיך". וממנו למד למעשר שגם הוא אינו "נאכל" בירושלים מפני שאינו "לפני ה' אלקיך".

ועל כך מקשה הגמרא: כשם שלגבי מעשר הוא מסופק, אולי בכל זאת עדיין נקראת ירושלים גם עתה "לפני ה' אלהיך", כיון שלאכילת מעשר אין צורך במזבח, אם כן, למה ברור לו לגבי "אכילת בשר בכור" שבודאי אינו נאכל לאחר החורבן גם אם נזרק דמו כהלכה לפני החורבן. והרי גם אכילת בכור יכולה להחשב באופן שכזה "לפני ה' אלהיך", כיון שאין צורך באכילת מזבח, לאחר שנזרק הדם?

ומסקינן: לעולם, קסבר רבי ישמעאל כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה, ולא קידשה לעתיד לבא. ומה שהקשו: אם כן, למה פשוט לו לגבי בכור שאינו נאכל בירושלים? הכא במאי עסקינן, ^[222] כגון שנזרק דמו של בכור בפני הבית, וחרב הבית, ועדיין בשרו קיים.

והטעם שבכור אינו נאכל אז, אינו משום שאינו "לפני ה' אלהיך", אלא משום שהוא לומד אכילת הבשר מנתינת דם, וכיון דאי איתיה לדם, אם היה צריך עתה בעת חורבן הבית לתת את הדם על המזבח, לאו בר זריקה [נתינה] הוא, שהרי בטלה קדושת הבית, הלכך, אתי בשר, יליף מדם, שנאמר [במדבר יח] "ואת דמם תזרוק על המזבח, ובשרם יהיה לך". ודרשינן, בשעה שהיא ראויה לזריקת דם, אתה אוכל את הבשר, ולא בשעה שאינה ראויה לזריקת דם.

הילכך הבשר אינו נאכל אף על גב שהדם כבר נזרק על המזבח טרם חורבנו.

ובמעשר, אכן, יש להסתפק ולומר שהוא נאכל בירושלים, ועל כן אמר: יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בירושלים בזמן הזה.

הערות

^[197] גירסת רש"י.

^[198] "דעייל פילא בקופא דמחטא". רבינו גרשום.

^[199] גירסת השיטה מקובצת על פי רש"י.

^[200] ספרים אחרים בשיטה מקובצת: הוה משני ליה אי לפני כפרה תניא [צריך לגרוס תנן] - זכר יפלו דמיו לנדבה נקבה יביא בדמיה עולה, אי לאחר כפרה תניא - זכר יקרב עולה נקבה יפלו דמיה לנדבה. וגירסא זו קשה מאוד, ונראה לבאר: כיון שבזכר, לפעמים יקרב הוא עצמו ולפעמים יפלו דמיו לנדבה, ואילו נקבה בכל אופן רועה ודמיה נופלים לעולה, הלכך נקט התנא של המשנה בנקבה שהוא "מילתא פסיקא", ובאמת בזכר לאחר כפרה - יקרב הוא עצמו לעולה הואיל ו"חזי להקרבה". ולמה באמת יקרב לעולה ולא לאשם? מפני כמה טעמים: א. הואיל וכבר נתכפר ואין אדם מביא שני אשמות. ב. הואיל ואין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. ג. הואיל והוי "מותר" אשם. ד. הואיל ואמו נותקה כבר מאשם לעולה על ידי רעייה לשיטת רש"י מדאורייתא, ולרבינו תם מדאורייתא אפילו בלי ניתוק ומדרבנן בניתוק [ואפשר, שהדברים אמורים רק אם נולד לאחר שנתכפר?] ה. מהלכה למשה מסיני [מלבד שיטת התוס' שבולד תמורה לא נאמרה ההלכה]. אבל לפני כפרה - לא יקרב לעולה [ובודאי לא לאשם!] משום שחיישינן להחלפה, כלומר שיקריב הולד לאשמו ואשמתו לא יקרב, כדברי רש"י בפירוש הצריכותא אליבא דלישנא אחרינא. ואף על פי ששם נאמרו הצריכותא לגבי אם ימות אם לאו, מכל מקום, יתכן לומר סברת גזירת החלפה גם לענין אם יקרב אם לאו, כמבואר בשיטה מקובצת [בעמוד הקודם אות כז בהשמטות]. וכנראה שזו סברת הגר"א [אות א]. וכן הבין "מורי הרמ"ר" בתוס' [בעמוד הקודם] ד"ה בדמיהן. ומכל מקום, עדיין לא מבואר למה לפני כפרה יפלו דמיו לנדבה, ולמה בנקבה לפני כפרה יביא בדמיו עולה ואילו לאחר כפרה יפלו דמיו לנדבה? ועוד, הרי רבי אלעזר אינו סובר "יפלו דמיו לנדבה"? ועדיין צריך ביאור.

^[201] ועיין לעיל [ה ב] ושם מבואר.

^[202] כמבואר במסכת זבחים [לז ב].

^[203] רש"י והרע"ב כתבו "ונפדו". וכתב התוס' יום טוב שאינו מדוייק ואינם צריכים פדייה. וכן כתב החק נתן. ולפי הגהת הגר"א [אות ב] מבוארים דברי רש"י כפשוטם.

^[204] על פי רש"י ביצה [כח ב].

^[205] גירסת המשנה.

^[206] כן מבאר רש"י. וכן מפורש בספרי מובא לעיל בתוס' [יח א ד"ה אפילו] ולקמן [עמוד ב ד"ה ממקום]. וכתב הרש"ש, שלכאורה צריך לומר שרבי שמעון לשיטתו "דדריש טעמיה דקרא", שהרי לקמן [עמוד ב] דרשינן לה מקרא מהיקש למעשר דגן. ומכל מקום, מסיק הרש"ש, שאין צריך לומר שהוא דרשה ב"טעמא דקרא", כי שם בספרי נאמר שיש בתורה ריבוי ומיעוט בנידון זה, ומפני "סברא זו" של רבי שמעון הכריעו חז"ל את הריבוי לרבות שאר הקדשים לדין העלאה לארץ ישראל, והמיעוט למעט בכור ומעשר. כלומר, שאין זו סברא הנותנת טעם לדין תורה אלא המבארת דרשת הכתובים. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה מפרש דברי רבי שמעון לגבי החילוק לענין פדיון, שבכור ומעשר אין נפדים ושאר כל הקדשים נפדים. וזה לשונו: בא רבי שמעון לבאר, מאיזה טעם לכשיפול בו מום, בבכור ומעשר אין להם פדיון ובשאר כל הקדשים יפדו. ואמר, שהטעם בזה, שהבכור ומעשר שנפסל - אפשר ליהנות בהן כמות הן, לפי שנאכלין במומן לבעלים, רצון לומר: הבכור לכהן והמעשר לישראל, ולפיכך אין צריכים פדיון. ושאר כל הקדשים - אם לא נפדו יהיו בטלים שלא יהיו ראוין לקרבן ולא יהא מותר לאוכלן, שאין הקדש יוצא אלא בפדיון. וטעם רבי שמעון בזה אמת. ולדבריו, ברור שצריך לומר שרבי שמעון לטעמיה הדורש טעמא דקרא.

^[207] גירסת השיטה מקובצת.

^[208] ובכור ומעשר קדושים הם, אלא שגזרת הכתוב הוא שלא יקרבו. עיין בחידושי הגרי"ז המבאר סברא זו.

^[209] גירסת השיטה מקובצת.

^[210] ברייתא זו נשנית בספרי [ראה קז] ובתוספתא [סנהדרין פרק ג הלכה ג]. והיא מובאת בשינויים במסכת זבחים [ס א] ומכות [יט א] עם מקצת קושיות ותירוצי הגמרא. כאן מתבאר על פי גירסתנו. גם שם מתווכחים התוס' והראשונים עם רש"י ובאריכות, וכאן מובאת מחלוקתם בקצרה. הביאור מבוסס ברובו על פי השוואות מדברי רש"י ותוס' שם, והשלמת דבריהם. בביאור כאן לא הורחבו הדברים אלא במה שהמפרשים כאן דנים עליהם.

^[211] על פי המלבי"ם.

^[212] גירסת השיטה מקובצת.

^[213] ועיין ברמב"ן מכות שם הדן לומר שהוא מדרבנן.

^[214] מעשר שני נאכל לבעליהם בירושלים, ואסור לאכלו חוץ לירושלים אלא על ידי פדיון. אם נגיע למסקנא שבזמן הזה אינו נאכל אלא בירושלים, יהיה אסור לאוכלו חוץ לירושלים. אבל אם נגיע למסקנא שלגבי "אכילת" מעשר שני בטלה קדושת ירושלים, האם מותר לאוכלו בכל ערי ישראל? עיין תוס' זבחים שם שדבר זה תלוי בגירסאות במשנה שם. ולפי גירסא אחת נאכל בכל ערי ישראל, ולפי גירסא שניה אין לו תקנה אלא על ידי פדיון.

^[215] "דין" - פירושו: אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, והיא "בנין אב", הנקראת בלשון הגמרא "מה מצינו".

^[216] מדה זו היא "בנין אב משני כתובים" ובלשון הגמרא נקראת "הצד השוה".

^[217] גירסת השיטה מקובצת.

^[218] עיין במקורות מסורת הש"ס.

^[219] והיא שיטת רש"י [מכות וזבחים שם] וכן כתב שם במפורש. ובתוס' מבארים שאפילו אם נאמר שתלויים זה בזה, יש לבאר שמדובר באופן שגדלה התבואה בזמן הבית וכבר נתחייבו בהבאה לירושלים, ודיונו של רבי ישמעאל הוא לגבי אכילה בלבד.

^[220] ריטב"א מכות שם.

^[221] לפי גירסתנו מפרשים התוס' בשתי דרכים: או שמדובר שלא חסר מתן דמים על גבי המזבח, כגון שכבר נתן דם ואימורים ובינתיים חרב הבית, כמסקנת הגמרא. או שקושית הגמרא היא: יבנה מזבח ויקריבנו. ראה תוס'. אבל הראב"ן [סימן נ] מפרש: איך למד מעשר מבכור? בשלמא בכור אינו מעלה לפי שאינו יכול להקריבו על המזבח [וימתין עד שיפול בו מום], מה שאין כן מעשר, למה לא יעלהו ומה הספק כלל, הלא לא נתבטלה קדושת ירושלים ?

^[222] כתבו המפרשים: בפסוק זה נאמר "ואכלת", ולפיכך הסיק רבי ישמעאל שמדובר רק בנוגע ל"אכילת" בכור ולא לענין הקרבתו.

אבל הוא, הולד עצמו — לא יקרב עולה! השיב ר' אבין בר כהנא: הכא במאי עסקינן [כאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים]? במקרה כגון שהנקבה שהופרשה לאשם או תמורת האשם ילדה נקבה, שאין היא ראויה לאשם. הקשה על כך ר' אבין בר חייא: והרי נאמר במשנה שכך הוא הדין בולד ולדן עד סוף כל העולם, והאם נעמיד משנתנו באופן זה שלאורך כל הדורות עד סוף דורות העולם לא אוליד [נולד] אפילו ולד חד [אחד] ממין זכר?! אמר ליה [לו] ר' אבין בר כהנא בתשובה: משנינא שינויי דחיקי בבלאי [מתרץ אני תירוצים דחוקים, כדרכם של בבליים] ויש להעמיד משנתנו באופן דחוק זה, שמדובר בה כגון שילדה נקבות עד סוף העולם.

א משנה הבהמה שהיא תמורת קרבן הבכור וכן זו שהיא תמורת קרבן המעשר, וכן ולדן של בהמות תמורה אלה, ואף ולד ולדן עד סוף העולם — הרי דינם של כל אלו כדין הבכור וכדין מעשר בהמה עצמם. לא לענין שיקרבו על המזבח כבכור וכמעשר בהמה, אלא לנהוג בהם בקדושה. והריהם רועים עד שיפול בהם מום. ולאחר שנשחטו הרי אלו יאכלו במומן, תמורת הבכור וולדותיה — לכהנים, ותמורת מעשר בהמה וולדותיה — לבעלים.

ומפרטים: מה (איזה הבדל להלכה יש) בין הבכור ומעשר בהמה לבין שאר כל הקדשים שנפל בהם מום: שכל שאר הקדשים שנפל בהם מום, ונפדו, הריהם נמכרים באיטלז (שוק הבשר), כשאר בשר החולין, וכן נשחטין הם באיטלז, ונשקלין לצורך קנייתם בליטרא (במשקל המקובל בשוק הבשר). אף שיש בכך כעין זלזול בקדשים שנוהגים בהם כבחולין. חוץ מן הבכור והמעשר שנפל בהם מום, שאין הם נמכרים אלא בבית, ואין נשקלים בליטרא.

ועוד בהבדל שבין בכור ומעשר בהמה לבין שאר כל הקדשים, שכן לכל שאר הקדשים שנפל בהם מום יש להן פדיון על ידי שיימכרו, ויצאו בכך לחולין וכספם יפול למקדש, וכן לתמורותיהן שיש בהן מום יש פדיון במכירה, חוץ מן הבכור והמעשר, שאין להם פדיון (שיצאו בכך לחולין). והבדל נוסף: כל שאר הקדשים באין (מותר להביאם) אף מחוצה לארץ להקרבתם במקדש, חוץ מן הבכור והמעשר, שאין ראוי מלכתחילה להביאם מחוץ לארץ להקרבתם במקדש, ואולם בדיעבד אם באו והם תמימים (שאין בהם מום הפוסלם מהקרבה) — הרי אלו יקרבו במקדש כבכור וכמעשר בהמה הבאים מהארץ. ואם הם בעלי מומין — הרי אלו יאכלו במומן, הבכור — לכהנים, ומעשר בהמה — לבעלים.

אמר ר' שמעון: מה הטעם לדין זה, שאין מביאים בכור ומעשר בהמה מחוץ לארץ להקרבתם במקדש, ושלא כשאר כל הקדשים? — מפני שהבכור והמעשר יש להן פרנסה (אופן שבו ייאכלו) ממקומן, בחוצה לארץ. שהרי יכולים הם לרעות עד שיפול בהם מום, ואז ייאכלו במומם. ואין איפוא צורך להביאם לארץ להקרבתם, על מנת לאוכלם. ואילו שאר כל הקדשים, אף על פי שנולד בהם מום — הרי אלו בקדושתן, וצריך לפדותם ולהביא בדמיהם קרבן. וכיון שכך, נכון הוא להביאם בעצמם כשהם תמימים.

ב גמרא שנינו במשנתנו את דינם של הבכור ומעשר בהמה שנפל בהם מום, ובענין זה אמר רבא בר רב עזא, בען במערבא [שאלו חכמים במערב, בארץ ישראל]: המטיל מום בתמורת בכור ובתמורת מעשר בהמה מהו דינו? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון דלא קריבן [שאין תמורות אלה קרבות] על המזבח כבכור ומעשר עצמם — לא מיחייב [מתחייב] המטיל בהם מום, שכל עיקרו של איסור זה הוא רק כאשר פוסל בכך את הקדשים מהקרבה. או דילמא [שמא], כיון דקדשו [שסוף סוף התקדשו] — הריהו מיחייב [מתחייב] על הטלת מום בהם?

אמר ליה [לו] אביי לרבא בר רב עזא: מדוע לא שאלת שאלתך זו בשם חכמי ארץ ישראל אלא בתמורת בכור ותמורת מעשר, ותיבעי [והרי תישאל] לך שאלתך זו אף בזה המטיל מום בקדשים אחרים, וכגון בתשיעי של מנין מעשר בהמה, וטעה המונה והכריז עליה "עשירי", שהתקדשה לענין איסור גיזה ועבודה בה (עד שיפול בה מום), ואולם אין היא קריבה!

אלא מאי שנא [במה שונה, מיוחד] הוא תשיעי של מעשר בהמה שלא קמיבעיא [נשאלה] לך שאלה זו? — הרי זה משום דרחמנא מעטיה [שהתורה מיעטה אותו], שכן נאמר "העשירי יהיה קודש" (ויקרא כז, לב), ומדייקים: דווקא העשירי הוא הקרב, להוציא את התשיעי (שהוכרז בטעות כ"עשירי"), שאינו קרב. ומתוך כך נלמד שאין המטיל בתשיעי זה מום מתחייב על כך.

הכי נמי [כך גם כן] אמור בדין תמורת הבכור: רחמנא מעטינהו [התורה מיעטה אותם, אותה], שאין היא קריבה, שכן נאמר "אך בכור... לא תפדה קדש הם" (במדבר יח, יז) — הם קריבין, ואין תמורתן קריבה, ותלמד מכאן, שאף לענין הטלת מום, אין תמורת הבכור בכלל.

ג רב נחמן בר יצחק מתני לה הכי [שנה אותה, סוגיה זו, כך, באופן הפוך מזה שאמרנו]: אמר רב אחא בריה [בנו] של רב עזא, בען במערבא [שאלו חכמים במערב, בארץ ישראל]: המטיל מום בתשיעי של מעשר מהו דינו? אמר ליה [לו] אביי: ותיבעי [ותישאל] לך שאלתך זו בדין המטיל מום בתמורת בכור ומעשר!

אלא מאי שנא [במה שונה, מיוחד] הוא תמורת בכור ומעשר שלא מיבעיא [נשאלה] לך — משום דרחמנא מעטינהו [שהתורה מיעטה אותם], שכן נאמר "קדש הם" — הן קריבין, ואין תמורתן קריבה. תשיעי של מעשר נמי [גם כן], רחמנא מעטיה [התורה מיעטה אותו], שכן נאמר "העשירי" — להוציא את התשיעי.

ד למדנו במשנתנו שאף שאין מביאים לכתחילה את הבכור והמעשר מחוצה לארץ להקריבם בארץ, ואם אירע ובאו והם תמימין — הרי אלו יקרבו. ובענין זה רמינהו [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: מעשה באדם אחד ששמו בן אנטיגנוס שעמד והעלה בכורות מבבל לארץ כדי להקריבם, ובמקדש לא קבלו אותם ממנו! אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הא [זו, הלכה זו במשנתנו] — הריהי כשיטת ר' ישמעאל, ואילו הא [זו, ההלכה בבן אנטיגנוס] — הריהי כשיטת ר' עקיבא.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] שעולה ממנה שנחלקו בדבר ר' ישמעאל ור' עקיבא: ר' יוסי אומר (מוסר) שלשה דברים משום (בשם) שלשה זקנים (חכמים), והם ר' ישמעאל, ר' עקיבא ובן עזאי. שדרש כל אחד מהם דרשה אחרת בענין בכור ומעשר. ר' ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מחוצה לארץ את מעשר שני שבידו בזמן הזה (לאחר חורבן בית המקדש), ויאכלנו בירושלים?

— ודין (דבר הנלמד) הוא, מהשוואה לדין הבכור, ובאופן זה: הבכור טעון (חייב) הבאת מקום (העלאה לירושלים), ואף מעשר שני טעון הבאת מקום. ומעתה נאמר: מה בכור — אינו נאכל אלא בפני (בזמן) הבית, אף מעשר שני — אינו נאכל אלא בפני הבית. ואולם יש לפרוך השוואה זו: לא, אין ללמוד דין מעשר שני מדין הבכור, שכן אם אמרת כך בבכור, שאינו נאכל אלא בזמן הבית — שכן הריהו טעון מתן דמים (נתינת דמי הקרבן) והקרבת האימורים (חלקי הקרבן הקרבים) לגבי [אצל, על] המזבח, ויש לומר שמפני זה אינו נאכל אלא כשיש מזבח, בזמן הבית, תאמר כן אף במעשר שני — שלא חייב באלו?!

אלא חזרת ואמרת שיש ללמוד את דין אכילת מעשר שני בירושלים בזמן הזה לא מהשוואה לבכור אלא מהשוואה לביכורים, ובאופן זה: הביכורים טעונין הבאת מקום, ואף מעשר שני טעון הבאת מקום. ומעתה נאמר: מה הביכורים — אין נאכלין אלא בפני הבית, אף מעשר שני — אין נאכל אלא בפני הבית.

ואולם אף השוואה זו יש לפורכה, ובאופן זה: מה לביכורים — שכן טעונין הנחה לפני המזבח במקדש, שכך נאמר בהם: "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים כו, ד), ולכך יש מקום לומר שהוא הטעם שאינם נאכלים אלא בפני הבית, והאם תאמר כן אף במעשר שני — שלא חייב בהנחה לפני המזבח?!

לכך תלמוד לומר (בא כתוב ומלמדנו), בפרשת מעשר שני: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך" (שם יד, כג), והרי בכך הקיש (השוה) הכתוב מעשר שני לבכור, מה בכור — אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר — אין נאכל אלא בפני הבית. עד כאן דרשת ר' ישמעאל, ומעתה דנה הגמרא בדבריו.

ושואלים: מדוע לאחר שפרכנו את ההשוואה לביכורים, הגענו להיקש שבפסוק הזה, והרי היה מקום להמשיך ולומר: ליהדר דינא [יסוב הלימוד מהשוואה לבכור ולביכורים גם יחד], וליתי [ויבוא, יילמד דינו של מעשר שני] בדרך הלימוד המכונה "מה הצד" שאפשר ללמוד מהצד המשותף לבכור ולביכורים ששניהם טעונים הבאת מקום, ואינם נאכלים בזמן הזה, שאף מעשר שני, הטעון הבאת מקום, אינו נאכל בזמן הזה!

אמר רב אשי: אף מצד משותף זה אין ללמוד לעניין מעשר שני, משום דאיכא למימר [שיש מקום לפרוך אותו ולומר]: מה להצד השוה שבהן — שכן יש בהן צד (היבט אחד מדיניהם עניינו) מזבח (הבכור — החייב בנתינת דמים והקרבת אימורים על המזבח, והביכורים — החייבים בהנחה לפני המזבח), בעוד שבמעשר שני אין כל צד מזבח.

וחוזרים לדון בדברי ר' ישמעאל: לדבריו הבכור אינו נאכל בזמן הזה, ואילו בעניינו של מעשר שני הריהו מסופק, ויש לשאול: מאי קסבר [ומה הוא סבור], אי קסבר [אם הוא סבור] שקדושה ראשונה שהתקדשה ירושלים, קידשה לשעתה ואף קידשה לעתיד לבא, ואף בזמן שבית המקדש חרב, קדושתה עליה — אם כן, לא שנא [אינו שונה] דינו של הבכור ולא שנא [ואינו שונה] דינו של מעשר שני, ושניהם בני הבאה נינהו [הם], שלצורך הבכור יבנו מזבח בירושלים ויקריבוהו עליו, והמעשר שני יובא לירושלים וייאכל שם. ואי קסבר [ואם הוא סבור] כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ועם כל זה הריהו מסופק במעשר שני — אפילו בבכור נמי תיבעי [גם כן תישאל] לך!

ומשיבים: לעולם קסבר [הוא סבור] כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, והכא [וכאן] בדינו של בכור שפשוט לו שאינו נאכל בזמן הזה במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? — כגון שנזרק דמו של בכור על המזבח עדיין בפני הבית, ולאחר מכן חרב הבית, ועדיין בשרו קיים.

וכיון דאי איתיה [שאם היה עדיין] לדם הבכור, שעדיין לא נזרק על גבי המזבח — שוב לא בר [בן] זריקה הוא, שהרי חרב הבית. לכן אתי [בא] בשר הבכור ויליף [למד] מדם, שכן הוקש בכתוב בשר הבכור לדם, שנאמר: "את דמם תזרוק על המזבח... ובשרם יהיה לך" (במדבר יח, יז—יח), ללמדנו שאין הבשר נאכל אלא בשעה שהדם ראוי להיזרק על המזבח.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but the offspring itself is not sacrificed as a burnt offering. Rabbi Avin bar Kahana responds: What are we dealing with here? It is a case where the female designated as a guilt offering or as the substitute of a guilt offering gave birth to a female, which cannot itself be offered as a guilt offering. Rabbi Avin bar Ḥiyya asks: This is problematic, as the mishna states that the same is true with regard to the offspring of its offspring until the end of time. But could the mishna be referring to a case where until the end of time not even one male was born? Rabbi Avin bar Kahana said to him in response: I answer forced answers, in the manner of the Babylonians, and say that the mishna is referring to a case where it gave birth to females, and those females also gave birth to females, until the end of time.

MISHNA: With regard to the substitute of a firstborn offering and the substitute of an animal tithe offering, and the offspring of those substitutes and the offspring of their offspring until the end of time, the halakhic status of these animals is like that of a firstborn offering and like that of an animal tithe offering in that they must be treated with sanctity: They graze until they become blemished, and at that point they may be eaten in their blemished state, the substitute of the firstborn by the priests and the substitute of the animal tithe by their owners. They are not sacrificed upon the altar like the original firstborn and animal tithe offerings.

What is the practical difference between a firstborn offering and an animal tithe offering and all the other sacrificial animals? The difference is that all the other sacrificial animals that were blemished and redeemed are sold in the butchers’ market [ba’itliz], and slaughtered in the butchers’ market, and weighed and sold by the litra, in the manner that non-sacred meat is slaughtered and sold. This is the case with regard to all consecrated animals except for the firstborn and animal tithe offerings, which are sold only from the home and not by the litra.

And in addition, all sacrificial animals that became blemished are subject to redemption through sale, at which point the money becomes sacred and the animal becomes non-sacred, and their substitutes are also subject to redemption through sale.This is true for all consecrated animals, except for the firstborn and animal tithe offerings, which are not subject to redemption. And all sacrificial animals come to be sacrificed in the Temple even from outside of Eretz Yisrael, except for the firstborn and animal tithe offerings, which should not be brought from outside Eretz Yisrael ab initio. But if they came unblemished, they are sacrificed in the Temple like a regular firstborn or animal tithe offering coming from Eretz Yisrael; and if they are blemished animals, they may be eaten in their blemished state, the firstborns by the priests and the animal tithes by their owners.

Rabbi Shimon says: What is the reason for this last difference between them? It is that the firstborn and animal tithe offerings have a remedy in their place outside Eretz Yisrael, as they can graze until they become blemished and then can be eaten there. It is not necessary to bring them to Eretz Yisrael in order to eat them. But with regard to all other sacrificial animals, even if a blemish develops in them, these animals remain in their sanctity, and one must redeem them and bring another offering with the money of their redemption. Therefore, when they are unblemished it is proper to bring these animals themselves to Eretz Yisrael.

GEMARA: With regard to the status of the substitute of firstborn and animal tithe offerings that was discussed in the mishna, Rava bar Rav Azza said that they inquired in the West, Eretz Yisrael: What is the halakha with regard to one who inflicts a blemish on the substitute of a firstborn offering or on the substitute of an animal tithe offering? Do we say that since they are not sacrificed on the altar like the actual firstborn or animal tithe offering, one who does this is not liable, as the prohibition against inflicting a blemish on a sacrificial animal applies only when one thereby disqualifies the animal from the altar, and that is not the case here; or perhaps since they are sanctified, he is liable for inflicting a blemish?

Abaye said to Rava bar Rav Azza: And let the dilemma be raised in a case of one who inflicts a blemish on other sacrificial animals, such as the ninth animal counted while selecting the animal tithe offering, which was mistakenly declared to be the tenth. This animal is consecrated in that one is prohibited to work it or shear it until it becomes blemished, but it may not be sacrificed upon the altar.

Rather, what is different about the ninth animal, which one called the tenth, that you did not raise the dilemma about it? It is because the Merciful One excluded it, with the verse: “The tenth shall be holy to the Lord” (Leviticus 27:32), which serves to exclude from the altar the ninth that was mistakenly declared to be the tenth. One may derive from here that one who inflicts a blemish upon this ninth animal is not liable.

Here, too, with regard to the substitute of a firstborn, the Merciful One excluded it from the altar: “But the firstborn…you shall not redeem; they are holy” (Numbers 18:17). This indicates that they, the firstborns themselves, are sacrificed, but their substitute is not sacrificed, and it may be derived from here that one is also not liable for inflicting a blemish upon the substitute of a firstborn.

Rav Naḥman bar Yitzḥak teaches that statement in this way, in the opposite manner to the previous version: Rav Aḥa, son of Rav Azza, said that they inquired in the West, Eretz Yisrael: In the case of one who inflicts a blemish upon the ninth animal counted while selecting the animal tithe offering, what is the halakha? Abaye said to him: And let the dilemma be raised with regard to one who inflicts a blemish upon the substitute of a firstborn offering or the substitute of an animal tithe offering.

Rather, what is different about the substitute of a firstborn or the substitute of an animal tithe that you did not raise the dilemma about them? It is because the Merciful One excluded them, as it is stated: “They are holy,” which indicates that they themselves are sacrificed, but their substitutes are not sacrificed. With regard to the ninth animal counted while selecting the animal tithe as well, the Merciful One excluded it, as it is stated: “The tenth,” which serves to exclude from the altar the ninth that was mistakenly declared to be the tenth.

§ The mishna teaches that although the firstborn and animal tithe offerings should not be brought from outside Eretz Yisrael ab initio, if they came unblemished, they may be sacrificed. With regard to this issue, the Gemara raises a contradiction: There was an incident where ben Antigonus brought up firstborn animals from Babylonia in order to sacrifice them and they did not accept them in the Temple. Rav Ḥisda said: That is not difficult: This statement in the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, while this case of ben Antigonus is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

As it is taught in a baraita that Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael disagreed over this matter: Rabbi Yosei says three matters in the name of three elders: Rabbi Yishmael, Rabbi Akiva, and Ben Azzai, each of whom issued a different statement with regard to a firstborn and second tithe. Rabbi Yishmael says that one might have thought that a person may bring up second tithe in the present day to Jerusalem and eat it in Jerusalem.

But the opposite conclusion should be derived through logical inference from the halakha of a firstborn: A firstborn requires that it be brought to a specific place, i.e., Jerusalem, and second tithe requires that it be brought to a specific place. Just as a firstborn is eaten only in the presence of the Temple, so too, second tithe is eaten only in the presence of the Temple. This comparison can be refuted: No, if you said that this is true with regard to a firstborn, that it may be eaten only in the presence of the Temple, as it requires placing the blood and sacrificial portions of the offering upon the altar, shall you also say that this is the case with regard to second tithe, for which this is not required?

Rather, perhaps you will say that the halakha of eating second tithe in Jerusalem in the present is derived from a comparison to first fruits: First fruits require that they be brought to a specific place, i.e., Jerusalem, and second tithe requires that they be brought to a specific place. Just as first fruits may be eaten only in the presence of the Temple, so too, second tithe may be eaten only in the presence of the Temple.

But this comparison is also flawed, as what is unique about first fruits? They are unique in that they require placement before the altar, as it is stated: “And the priest shall take the basket out of your hand, and set it down before the altar of the Lord your God” (Deuteronomy 26:4). Perhaps it is for this reason that they must be eaten in the presence of the Temple. Shall you say that this is also the case with regard to second tithe, which is not obligated in placement before the altar?

The verse states with regard to second tithe: “And you shall eat before the Lord your God in the place that He shall choose to cause His name to dwell there, the tithe of your grain, of your wine, and of your oil, and the firstborn of your cattle and sheep” (Deuteronomy 14:23). This verse compares second tithe to the firstborn: Just as a firstborn is eaten only in the presence of the Temple, so too, second tithe is eaten only in the presence of the Temple. This concludes the statement of Rabbi Yishmael.

The Gemara analyzes the opinion of Rabbi Yishmael: But let the inference return and compare second tithe to both the firstborn and first fruits together, and let the halakha of second tithe be derived by analogy from the common element [bema hatzad] of the two sources: Just as the firstborn and first fruits both require that they be brought to a specific place and are not eaten in the present time, so too, second tithe, which also requires that it must be brought to a specific place, should not be eaten in the present time.

Rav Ashi said: The halakha of second tithe cannot be derived in this manner, because it can be said: What is notable about the common element of these cases? They are notable in that they have an aspect of their halakha that involves the altar: A firstborn must have its blood and sacrificial portions placed upon the altar, and first fruits must be placed before the altar, whereas no obligation with regard to the altar applies to the second tithe at all.

According to Rabbi Yishmael, a firstborn is not eaten in the present day, but with regard to second tithe he is uncertain about the halakha. The Gemara asks: And what does he hold? If he holds that the initial consecration both sanctified Jerusalem for its time and sanctified Jerusalem forever, including the period after the destruction of the Temple, then a firstborn is no different and second tithe is no different, as both are capable of being brought to Jerusalem: In the case of the firstborn, an altar may be built upon which it may be offered, while second tithe may be eaten in Jerusalem, and the presence of the Temple is not required for either one. And if he holds that the initial consecration sanctified Jerusalem for its time but did not sanctify Jerusalem forever, and he is still uncertain about the status of second tithe, then raise the dilemma even with regard to the firstborn.

The Gemara answers: Actually, he holds that the initial consecration sanctified Jerusalem for its time but did not sanctify it forever, and here we are dealing with a case where the blood of a firstborn offering was sprinkled upon the altar before the Temple was destroyed, and then the Temple was destroyed, but its flesh was still in existence.

Since if the blood is still there and had not yet been sprinkled upon the altar, it is not subject to sprinkling, as the Temple has been destroyed, and consequently the meat of the firstborn offering may not be eaten. This halakha comes and is derived from the halakha of the blood, based upon the juxtaposition in the following verse: “You shall sprinkle their blood against the altar… and their flesh shall be yours” (Numbers 18:17–18). This teaches that the meat may be eaten only when the blood is fit to be sprinkled upon the altar. By contrast, there is no such juxtaposition with regard to second tithe, and therefore Rabbi Yishmael remains uncertain whether it may be eaten in the present time in Jerusalem.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכא במאי עסקינן דיביא בדמיהן כגון דלא חזי להקרבה דנקבה ילדה:

משנינא לך שינוי דחיקי בבלאי דעיילא פילא בקופא דמחטא [אין] דמתניתין בהכי עסקינן דילדה נקבה עד סוף העולם:

ואי לאו שינוי. דחיקי [כי האי גוונא] מאי הוה יכיל לשנויי בה:

הוה יכיל לשנויי. האי דקתני יפלו דמיהן לנדבה היינו כי ילדה נקבה אבל ילדה זכר יקרב עולה (כדאמינא אנא) [כדאמרן]:

(והלא אף בנדבה עולה. מה שאמרו חכמים ויפלו דמיהן לנדבה היינו [עול'] א"כ מה בין דברי רבי אלעזר לחכמים אלא זה יש ביניהם דבזמן שהיא באה חובה לנדבת יחיד כדברי ר' אלעזר טעונה סמיכה ונסכים משלו כשאר קרבן יחיד ואם היה כהן זה שמביאה עבודתה ועורה שלו שאף על פי שאין משמר שלו עובד יכול הוא להקריבה ולהקטירה דכתיב ובא בכל אות נפשו ושרת ועורה יהיה שלו כדכתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ובזמן שהיא באה נדבה לעולה נדבת צבור אין סומך עליה דאין קרבן צבור טעון סמיכה ואינו מביא עליה נסכים משלו אלא משל צבור ואע"פ שהוא כהן בעל ולד תמורה אשם זה אינו יכול לעובדה אלא עבודתה ועורה לאנשי משמר העובד:

ויאכלו במומן לבעלים. בלא פדיון כבכור ומעשר שאין בהן פדיון דכתיב בהו לא יפדה ולא יגאל:

שכל הקדשים נמכרים באטליז. משום דריוח שלהן להקדש חוץ מבכור ומעשר שהנאתן לבעלים הילכך אין מזלזלין בהן:

ובאין מחוצה לארץ לארץ להקריב חוץ מן הבכור ומעשר שאין באין ואף על פי כן אם באו תמימין דיעבד בכור ומעשר יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו לבעלים בלא פדיון] (מתני') ואמר רבי שמעון מה טעם בכור ומעשר אין באין מחוצה לארץ (לפי שיש) [לכתחילה מפני שבכור ומעשר] יש להן פרנסה במקומן [שיכול לפרנסן בחוצה לארץ עד שעה] שיפול בהן מום קבוע ולאלתר כשיפול בהן מום יכול לאוכלן בלא פדיון הילכך אין צריך להעלותן ושאר כל הקדשים אין להן פרנסה בחוצה לארץ שיהו ניתרין לאלתר כשיפול בהן מום בלא פדיון אלא צריכין פדיון הילכך הרי הן בקדושתן וחמירי מבכור ומעשר הילכך באין מחוצה לארץ:

הטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו. [חומרן דאמרן] המטיל מום (בבהמת) [בשאר] קדשים עובר משום חמשה לאוין הכי מאי מי אמרינן כיון דלא קרבי דכתיב לא תפדה קדש הם הם קרבין ואין תמורתן קרבין ויליף מעשר העברה העברה מבכור והילכך לא מיחייב או דילמא כיון דקדשן כדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מיחייב:

ותיבעי ליה [מטיל מום] בתשיעי של מעשר. דלא קרב כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו לבעלים והעשירי מעשר והאחד עשר קרב שלמים אבל התשיעי לא קרב [אלא מאי שנא כו']:

בן (אטיטס) [אנטיגנוס] העלה בכורות ולא קבלו ממנו אפילו דאיעבד:

לא קשיא. הא דקתני ואם באו תמימים יקרבו [כר' ישמעאל] דמקיש לקמן מעשר שני לבכור מה בכור אין נאכל אלא בפני הבית מכלל דאפילו בכור חוצה לארץ יאכל לפני הבית והא דקאמר ולא קבלו ממנו [היינו] כר' עקיבא דמקיש לקמן בכור למעשר שני מה מעשר שני אינו בא אלא מן הארץ דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך וכו' אף בכור נמי אינו בא אלא מן הארץ:

[משום ג' זקנים. ר' ישמעאל ור' עקיבא ובן עזאי. בכור טעון הבאת מקום דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם כו' מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית כשהיה דמו קרב למזבח אף מעשר אין נאכל אלא בפני הבית ובזמן שאין בית אין נאכל (אלא) אפי' בירושלים בכורים יוכיחו שאין בהן מתן דמים ואימורין וטעונין הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום מה בכורים אין נאכלין אלא בפני הבית דכתיב בהו והניחו אצל מזבח:

ולמה ליה קרא למילף ניהדר דינא וניתי ונילף במה הצד ונימא הכי כיון דאמר מה לבכורים שכן טעונין הנחה נימא בכור יוכיח שאין טעון הנחה אף אני אביא מעשר מה לבכור שכן טעון מתן דמים בכורים יוכיחו וחזר הדין לא ראי הצד השוה כו' שכן יש בהן צד מזבח בכורים הנחה ובכור מתן דמים תאמר במעשר שני שאין בה צד מזבח הילכך איצטריך קרא לאקוש' למעשר]:

ומאי קסבר ר' ישמעאל אי קסבר כר' יהושע קדוש' ראשונה שקידשה [יהושע] קידשה נמי לעתיד לבוא אפילו לאחר חרבן אפילו בכור נמי נייתי השתא בירושלים ויאכלנו שם:

ואי קסבר דלא קידשה. אפילו מעשר לפשוט ליה דלא נייתי:

אמר רבינא לעולם קסבר קדושה ראשונה קידשה לעתיד ודקאמרת אי הכי אפילו בכור נמי ניתי לא מצית למימר הכי דהכא במאי עסקינן בבכור שנזרק דמו קודם חרבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים ויליף בשרו מדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח היה צריך מתן (מודסין) [אימורים] במזבח והשתא דליכא מזבח הילכך לית ליה תקנה ולא מצי למיכלה ויליף מעשר שני מהאי בכור דאינו נאכל אפילו בירושלים אף מעשר שני אינו נאכל אע"ג דקידשה נמי לעתיד לבוא ומדמעשר יליף מבכור ק"ו דשאר בכורות ילפי מהאי בכור:

במשנה אר"ש מ"ט שהבכור כו'. לכאורה ה"נ דר"ש לטעמיה דדריש בעלמא טעמיה דקרא עי' לקמן (ע"ב) בתד"ה ממקום אבל כשתעיין סיום דברי הספרי הביאוהו התוספות לעיל (יח) תראה דנצרך הטעם לכ"ע:

גמרא בעו במערבא המטיל מום כו'. עי' בתוספות ובמה שתמהתי ע"ד בעבודת כוכבים (יג ב). ונ"ל דאף דשם אמרינן דבזה"ז לכ"ע אינו אלא מדרבנן ע"ש. מיבעיא הכא משום דמ"מ אתו מכח הבכור והמעשר הראויים להקרבה:

שם דרחמנא מעטיה עשירי להוציא התשיעי. ובשלהי בכורות דאמר יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת כו' ע"ש. צ"ל דאף ל"ד אלא דר"ל מאי ראית לרבות י"א ולמעוטי תשיעי אימא איפכא וכ"ה להדיא בת"כ פרשה ויקרא פרק ט"ז סימן ד'. אלא דשם ממעט לתשיעי מן מן הבקר ע"ש והכא ממעט ליה מן עשירי:

תד"ה אי. דמיירי הכא במעשר שנזרע כו'. נ"ל דצ"ל שהופרש וכן לקמן בדבור הסמוך:

גמ' דחיקי בבלאה כגון שילדו כצ"ל:

גמ' אמר רבא בר רב עזא "בעו" כצ"ל:

שם בעו במערבא המטיל כצ"ל:

שם ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך "וגו'" מעשר דגנך תירושך וכו' כצ"ל:

תד"ה הכי גריס וכו' (בסה"ד) אף לאחר חורבנו כצ"ל:

הוא עצמו. ואע''ג דולד התמורה חזי להקרבה: מאי הוי משני ליה. כלומר מדקאמר משנינא לך שינויי דחיקי בבלאי מכלל דהוה ידע שינויא אחרינא: מתני' הרי אלו כבכור ומעשר. לכל קדושת בכור ומעשר שלא ימכרו באיטליז לאחר שנפל בהן מום ונפדו: חוך מן הבכור ומן המעשר. מפני שאין הנאתן להקדש במכירתם דדמי בכור לכהן ודמי מעשר לבעלים ומשום הנאה דידהו לא מזלזלינן בקדשים: נפל בהן מום. בבכור ומעשר אינו יכול להוציאן מקדושה דבבכור כתיב לא תפדה ובמעשר כתיב לא יגאל: חוץ מן הבכור והמעשר. שאין באין לכתחלה מחוצה לארץ כשאר כל הקדשים: שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן. יש להן תקנה במקומן שירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומם לבעלים ושאר כל הקדשים אע''פ שנפל בהן מום הרי הן בקדושתן וצריך אתה לפדותן ולהעלות דמיהן ולהקריבן והואיל וסופו להקריב דמיהן יעלו הן עצמן ויקרבו: גמ' לא מחייב. מלקות משום כל מום לא יהיה בו: ותיבעי בתשיעי של מעשר. כגון קרא לט' עשירי דקדש ואינו קרב כדאמרינן בשילהי בכורות (דף ס.) התשיעי נאכל במומו: להוציא את התשיעי. שלא יקרב וכיון דאינו קרב פשיטא לן דלא מיחייב המטיל בו מום הכא נמי כו': בן אנטיגנוס ולא קבלו הימנו. וקשיא אמתני' דקתני אם באו תמימים יקרבו: הא ר' ישמעאל כו'. (בסיפא אתיא): ג' זקנים. רבי ישמעאל ור''ע ובן עזאי: בכור ומעשר ובכורים. דטעונין הבאת מקום דכתיב (דברים יב) והבאתם שמה עולותיכם וגו' ותרומת ידכם אלו בכורים: מה בכור אינו נאכל כו'. כדמפרש לקמיה דבעי מתן דמים ואימורין למזבח: בכורים אינן נאכלין אלא בפני הבית. דכתיב (שם כו) והנחתו לפני ה' אלהיך: הנחה. לפני המזבח דכתיב והנחתו לפני ה' אלהיך: וליהדר דינא כו'. למה לי קרא ליהדר דינא ולימא בכור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום ואינן נאכלין אלא בפני הבית אף אני אביא מעשר: ומאי קסבר. דפשיטא ליה דבכור אינו נאכל ומעשר שני מספקא ליה: וקידשה לעתיד לבא. תרוייהו בכור ומעשר בני הבאה נינהו ויקריבום הואיל והשתא נמי קדושה היא ירושלים להקריב: ואי לא קידשה לעתיד לבא. ואפילו הכי מספקא ליה ממעשר תיבעי ליה נמי בכור ואמאי יליף מעשר שני מבכור: לעולם לא קידשה לעתיד לבא. ודקשיא מאי שנא בכור דפשיטא ליה בכי האי בכור עסקינן שנזרק דמו בפני הבית וחרב כו' ויליף בשר מדם דכי היכי דאי הוה דם השתא לא היה נזרק דלא קידשה לעתיד לבא בשר נמי לא יאכל:

המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו. בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נו:) פליגי תנאי במטיל מום בבעל מום איכא למ''ד לוקה ואיכא למ''ד אינו לוקה והך בעיא דהכא לתרוייהו אפילו למ''ד התם לוקה משום דחזיא להקרבה קודם המום אבל הני דלא חזיא לעולם להקרבה לא לקי או לא שנא ולמ''ד התם אינו לוקה היינו משום דמעיקרא נמי היה בו מום אבל הכא דמעיקרא היה תם לקי או לא שנא: אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא בכור נמי נייתי. פרש''י בזבחים (דף קז:) דלמ''ד קדשה לעתיד לבא מקריבין אע''פ שאין בית וא''ת והא בעינן מזבח וליכא וי''ל דפריך מבכור שנשחט ונזרק דמו קודם שחרב הבית דאין חסר אלא אכילה לפנים מן החומה דומיא דמעשר אי נמי י''ל דפריך הכי בכור נמי נייתי ויבנה מזבח ואי קסבר לא קדשה לעתיד לבא בכור נמי תיבעי ה''ג רש''י וקשה דלמ''ד לא קדשה לעתיד לבא אין קדושה בירושלים יותר משאר ערים ועוד דאמר פ' בתרא דזבחים (ג''ז שם) דלמאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל ויש לתרץ מיהא קושיא שניה דמיירי הכא במעשר שנזרע קודם שחרב הבית שהיה טעון הבאה בירושלים דבההיא לא אמר דנאכל בכל ערי ישראל: הכי גריס רש''י לעולם קסבר לא קדשה לעתיד לבא. וקשה דאם כן למה לי האי טעמא דאיתקש בשר לדם תיפוק ליה דנפסל ביוצא דכמי שאין לו חומה דמי ועוד דאמר בזבחים (דף ס.) מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו קדשים קלים ומפיק ליה מהאי טעמא דאיתקש בשרו לדמו והכא אמר דהך היקשא דבשר לדם הוי למ''ד לא קדשה לעתיד לבא לכן נראה לר''י דה''ג אי קסבר לא קדשה לעתיד לבא מעשר שני לא לייתי ובמעשר שנזרע קודם שחרב הבית כדפ''ל וה''ג לעולם קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ודקשיא לך בכור נמי לייתי הכא במאי עסקינן שנזרק דמו לפני הבית וחרב הבית כו' והשתא מיתרצו כל קושיין ודקדק מורי בשלמא בכור שנזרק דמו לפני הבית דאינו נאכל אלא בפני הבית כדמפרש גמרא דאיתקש בשר לדם אבל בכורים שהיה להם הנחה לפני הבית מ''ט אין נאכלין אלא בפני הבית ואמר מורי ה''ר מ''ר דשפיר הם נאכלין אפילו בזמן הזה והא דאמר דאין נאכלין דלא היה להן הנחה לפני הבית והדברים מוכיחין מדפריך עלה מה לבכורים שכן טעונין הנחה והא דמוקי בבכור שנשחט ונזרק דמו לפני הבית אמסקנא דברייתא קאי דמקיש מעשר לבכור ומסתמא בכור דומיא דמעשר דאינו חסר אלא הבאת מקום והיינו כשנזרק דמו לפני הבית אבל ברייתא לא מיירי אלא בבכורים שלא הונחו אבל הונחו לפני הבית אפשר דנאכלין אף לאחר חורבן: