תמורה כב ע"א

לא נהנין לכתחילה ממנה, ואולם אם עברו ונהנו ממנה לא נחשב הדבר שמועלין בה (לענין הבאת קרבן מעילה). ואם נמצאה כשהיא בעלת מום או שעברה שנתה עד שלא כיפרו הבעלים באחרת — הרי דינה של זו שעברה שנתה שתרעה עד שתסתאב (שיפול בה מום הפוסל מהקרבה), ותמכר, ויביא בדמיה בהמה אחרת לחטאת, וזו שאבדה ונמצאה בעלת מום תימכר מיד (שהרי היא כבר מסואבת, בעלת מום), ויביא בדמיה אחרת. וכל עוד לא נמכרה הריהי קדושה, ולכן דינה שהיא עושה תמורה אם המירו בה בהמת חולין, והנהנים ממנה מועלין בה, וחייבים בדיני המעילה.

א גמרא המשנה דנה בתחילה בדינן של שלוש מכלל חמש החטאות המתות (ולד החטאת, תמורת החטאת, וחטאת שמתו בעליה) בנפרד, ואחר כך בדינן של השתיים האחרות (שעברה שנתה, ושמתו בעליה) בנפרד. ושואלים: מאי טעמא לא תני להו גבי הדדי [מה טעם לא שנה אותם התנא זה אצל זה ביחד]? ומשיבים: הפריד התנא, משום שברישא [בתחילת] המשנה, בדינן של השלוש הראשונות — פסיקא ליה [פסוקה לו, קבוע] דינן, שבין שהתכפרו הבעלים, ובין אם לא — הריהן מתות. ואילו בסיפא [סוף, המשך] המשנה, בדינן של השתיים האחרות — לא פסיקא ליה [אינה פסוקה לו] דינן, שתלוי הדבר אם התכפרו הבעלים או לא.

ושואלים על דרך כתיבת המשנה: משנה זו, כלשונה, מופיעה אף במסכת מעילה, ולמה לי למיתנייה גבי [לשנותה גם אצל] מעילה, למה לי למיתנייה גבי [לשנותה גם אצל] תמורה? ומשיבים: תנא הכא [שנה כאן] במסכת תמורה משנה זו משום דין התמורה השנוי בה, ואיידי דתנא [ואגב ששנה] דין תמורה — תנא נמי [שנה גם כן], הזכיר את דין המעילה בעניינן ("לא נהנין ולא מועלין"). ואיידי דתנא גבי [ואגב ששנה אצל] מסכת מעילה אותן הלכות בשל דיני מעילה שבה — תנא נמי [שנה גם כן], הזכיר את דין התמורה בעניינן ("עושה תמורה", "אינה עושה תמורה").

ב בענין חטאת שעברה שנתה אמר ריש לקיש: חטאת שעיברה (עברה) שנתה — רואין אותה (דנים בה) כאילו היא עומדת בבית הקברות (מקום שאין הכהן יכול להגיע אליה כדי להקריבה שהרי אסור לו להיטמא). ודינה שתהא רועה עד שיפול בה מום, ותימכר, ובדמיה יקריבו בהמה אחרת לחטאת. ולכאורה מתוך דברי ריש לקיש עולה כי חטאת שעברה שנתה, אף אם נתכפרו הבעלים באחרת דינה לרעיה ואינה מתה (שהרי לא חילק בין התכפרו ללא התכפרו).

ועל כך קשה, תנן [שנינו] במשנתנו: שעיברה שנתה, ואבדה ונמצאת לאחר מכן כשהיא בעלת מום, אם אחר שכיפרו בעלים — מתה, והרי שאין דינה לרעיה, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] לשיטת ריש לקיש!

ומשיבים: אמר [יכול לומר, להשיב] לך ריש לקיש: כי קתני רישא [כאשר נשנתה בתחילת המשנה] "מתה" — הרי זה בענין אבדה ונמצאת בעלת מום, שאם נמצאה אחר שכיפרו בעלים — תמות, ואכן לא נשנית בדינה של זו שעברה שנתה.

ושואלים על כך: אי הכי [אם כך] שאין מדובר בעברה שנתה, אלא רק באבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, אימא סיפא [אמור את סוף המשך המשנה]: ואם עד שלא כיפרו הבעלים — תרעה עד שתסתאב (שיפול בה מום), ואי [ואם] מדובר באבדה ונמצאה בעלת מום — מה מקום יש לומר שתרעה עד שיפול בה מום, הא מסאבא וקיימא [הרי כבר מסואבת (בעלת מום) ועומדת] היא!

אמר רבה בהסבר הדברים לשיטת ריש לקיש: אכן מדובר באבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, והכי קאמר [כך אמר, זו כוונת] התנא: בהמת חטאת שאבדה ונמצאת כשהיא בעלת מום עובר, אם נידון בה לאחר שכפרו (שהתכפרו) הבעלים באחרת, ואף אם נמצאה קודם לכן — הרי זו מתה. ואולם אם דנים אנו בה קודם שכיפרו בעלים — דינה הוא שתרעה עד שתסתאב במום קבוע, ותימכר, ויביא בדמיה אחרת.

אמר רבא יש לדחות הסבר זה, שכן שתי תשובות (דחיות) יש בדבר, חדא [האחת] — שאם כן, שמדובר שיש בה מום עובר, אין נוסח המשנה הולם, שהרי אין לומר "תרעה עד שתסתאב (יפול בה מום)" שהרי כבר יש בה מום, אלא "ישמור (ימתין), ויראה אם מום זה ייעשה מום קבוע" מיבעי ליה למיתני [צריך היה לו לשנות]! ועוד, אם הדיון בסוף המשנה רק בחטאת שאבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, ולא בחטאת שעברה שנתה, אם כן זו ששנינו במשנתנו "שעיברה שנתה" למאי הלכתא קתני [למה, לאיזו הלכה נשנתה]?

אלא אמר רבא בתירוץ דברי ריש לקיש, ובאופן שלא יקשה עליו מדברי המשנה: הכי קתני [כך שנויה משנתנו], עברה שנתה ואבדה, או אבדה ונמצאת בעלת מום. שבשתי החטאות הללו (ואף בעברה שנתה) מדובר באופן שאבדה החטאת, ולאחר מכן נמצאה (במקרה של עברה שנתה — אף כשנמצאה בלא מום, או שאבדה ונמצאה בעלת מום), והרי איפוא ישנן שתי מגרעות ("ריעותות") בכל אחת מאלו (עברה שנתה ואבדה, או כשאבדה והריהי בעלת מום). ומשום כך דינן של אלו, שאם היה זה לאחר שכיפרו הבעלים באחרת — זו וזו מתה, ואם קודם שכיפרו הבעלים באחרת — זו וזו אינה קרבה, שהרי פסולות הן להקרבה, אלא תרעה עד שתסתאב, ותימכר. ואילו ריש לקיש שאמר בחטאת שעברה שנתה שדינה לרעיה, ואפילו התכפרו הבעלים באחרת — דווקא בזו שיש בה מגרעת אחת בלבד אמר, שעברה שנתה, אך לא שגם אבדה.

וצריך איפוא למיתני [לשנות] במשנתנו את האמור בה "אם אבדה" הן גבי [אצל] בעלת מום והן גבי [אצל] עברה שנתה, ובאופן זה: "עברה שנתה ואבדה, ושאבדה ונמצאת בעלת מום", וצריך שייאמר הדין בשתיהן, משום דאי תנא גבי [שאם היה שונה רק אצל] שעיברה (שעברה) שנתה — הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא התם [שם] הוא דמהניא [שמועילה] לה אבדה לענין זה שיהא דינה למיתה (אם התכפרו הבעלים באחרת) — משום דלא חזיא למילתה [שאינה ראויה לדברה, להקרבתה כחטאת], שהרי עברה שנתה. אבל בעלת מום, דאי לא מומא — חזיא [שאלמלא המום — היתה ראויה] להקרבה לחטאת, אימא [אמור] כי לא תהני ליה [יועיל לו] זה שהיא אבדה לענין שתלך למיתה.

ומן הצד האחר, אי תני גבי [אם היה שונה שאבדה, רק אצל] בעלת מום, הייתי אומר: דווקא התם [שם] הוא דמהניא [שמועילה] לה אבדה לענין זה שתמות (אם התכפרו הבעלים באחרת) — משום דלא חזיא [שאינה ראויה] לכל הקרבה שהיא, שהרי בעלת מום היא. אבל עיברה שנתה, דחזי [שראויה] היא להקרבה בקרבנות אחרים — אימא [אמור] שלא תהני [תועיל] לה אבדה לענין זה שתמות, לכן צריכא [צריך] שתיאמרנה שתיהן.

ושואלים על הסברו זה של רבא במשנתנו, שחטאת שעברה שנתה ואבדה — דינה למיתה, ומי [והאם] אכן אמר רבא הכי [כך] שכאשר עברה שנתה ואבדה לאחר מכן שאינה קרבה אלא מתה? והאמר [והרי אמר] רבא: אבידה של קרבן, וכגון חטאת, בלילה שאין הוא זמן הקרבה — לא שמה (אינה נחשבת) אבידה, ומשום כך, אם הפריש אחרת תחתיה, ונמצאה האבידה לפני הבוקר, אין היא מתה אלא רועה. וכך הדין אפילו לשיטת האומר (רבי) שאפילו נמצאה לפני הכפרה באחרת הריהי גם כן מתה. הרי שלשיטת רבא, הקרבן האבוד בזמן שאינו ראוי להקרבה אינו נחשב כאבידה, ואם כן אף החטאת שעברה שנתה ואבדה, כיון שאינה ראויה להקרבה אינה נחשבת כאבידה, ומדוע יהיה דינה למיתה?

ומשיבים: לא דמי [אינו דומה] דין האבוד בלילה לדין האבודה לאחר שעברה שנתה. שכן אבידה דליליא [של לילה] — בשעת אבידתה היא לא חזיא [ראויה] לא לגופה (שיקריבוה) ולא לדמי [לדמים] שיפדוה ויקריבו את הקרבן הנקנה בדמיה בלילה. אבל הא זו] שאבדה לאחר שעברה שנתה — נהי [אמנם] לגופה היא לא חזיא [ראויה], אבל לדמי [לדמים] שימכרוה, ובכסף שיתקבל יקריבו חטאת, הריהי חזיא [ראויה].

ומקשים עוד על דברי רבא, תנן [שנינו במשנה] בדינם של שני שעירי יום הכיפורים (השעיר לה' והשעיר לעזאזל), שאם לאחר שהוגרלו השעירים ונקבע מי מהם לה' ומי לעזאזל, מת השעיר לעזאזל — מביאים זוג אחר של שני שעירים, ומגרילים עליהם איזה מהם לה' ואיזה לעזאזל. והשעיר המיועד לעזאזל, נשלח לשם, ואילו מבין שני השעירים לה' (מהזוג הראשון ומהזוג השני) — אחד מהם יוקרב לעבודת היום במקדש, והשני ירעה עד שיסתאב (יפול בו מום), וימכר, ויפלו דמיו לקרבן נדבה. ומסבירה המשנה את טעמו של דין זה שאין השעיר השני מובל למיתה (כחטאות המתות): לפי שהוא מחטאות הציבור, ואין חטאת הציבור מתה. ונדייק: הא [הרי] מכאן נלמד, שבמקרה דומה, אם היתה זו חטאת של יחיד — הריהי מתה. וכיון שלא נאמר במפורש במשנה מי משני השעירים לה' הוא זה שהולך לרעיה, האם זה שנותר מההגרלה הראשונה, או זה הנותר מההגרלה השניה,

אמר ר' יוחנן: הנותר מההגרלה השניה הוא שקרב, שכן כלל הוא שבעלי חיים נדחין (כלומר, בעל חיים שהוקדש למטרה מסויימת, ולא היה ראוי בשעתו לקרבן, הריהו נחשב כדחוי ופסול משום כך לעולם), ולכן אף במקרה זה: השעיר שבזוג הראשון, כיון שלא היה לו בן זוג בשעתו, נפסל לעולם מלהיקרב, ומעתה כשהוא מתכפר — בשעיר השני שבזוג השני הוא מתכפר. ומעתה הריהי שאלה על שיטת רבא, שכן

אידך, קמא [השעיר האחר, הראשון] הוה ליה [הריהו נחשב] כי [כמו] חטאת שעיברה שנתה, שבשניהם אין פסול הקרבתם נובע ממום שנפל בהם, אלא מגורם חיצוני כלשהו, וטעמא [והטעם] שאין השעיר שבזוג הראשון הולך למיתה אלא דינו לרעיה, הריהו רק משום שהיא חטאת של ציבור, ונסיק מכאן: הא [הרי] אם היתה זו חטאת של יחיד — מתה, ומכאן שאף חטאת שעברה שנתה דינה למיתה, ואף בלא אבדה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר, להשיב] לך רבא כי הוא עצמו סבור שאם נדחה הקרבן (וכגון חטאת שעברה שנתה), והתכפרו הבעלים באחרת — דינו למיתה, ושלא כשיטת ריש לקיש, וכל שאמר שמשנתנו עוסקת בעברה שנתה ואבדה, לא היה זה אלא לשיטת ריש לקיש, וממשנה זו שבדין שני השעירים קשה לשיטת ריש לקיש. ואולם באשר לשאלה בדין החטאת שאבדה ונתכפרו הבעלים באחרת ונמצאה לאחר מכן כשהיא בעלת מום שדינה למיתה, מדוע נצרכים אנו שיהיה בה מום כדי לקיים בה דין מיתה, והלא בכך שאבדה — נדחתה, ודי בכך לקיים בה דין מיתה? — על כך יש להשיב: אינה דומה דינם של הדחויים (כגון השעיר לה' מהזוג הראשון) לאבודה (כגון חטאת זו), ודחויין לחוד, ואבודין לחוד, שבדחויים כשלעצמם — דינם למיתה, ואילו באבודים — אין בדבר זה כשלעצמו כדי להוציאם למיתה, אלא אם כן יש בהם מום. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל ביניהם? אבודין — דעתיה עליהון דילמא משתכחין [דעתו עליהם כל הזמן שמא יימצאו], ויהיו ראויים להקרבה, ואילו דחויין — לא הדרי מתחזיין [אינם חוזרים להיות נראים] להקרבה.

Furthermore, one may not derive benefit from any of these sin offerings ab initio, but if one derived benefit from them, after the fact, he is not liable to bring a sin offering for misuse of consecrated items. And if the lost animal was found and discovered to be unfit before the owner achieved atonement for his sin with a different animal, it shall graze until it becomes blemished, and then it shall be sold. And he must bring another sin offering with the money received from the sale. And this animal renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute, and one who derives benefit from this animal is liable for misusing it.

GEMARA: Although there are five types of sin offerings that are sequestered and left to die, the mishna initially states: The offspring of a sin offering, and the substitute for a sin offering, and a sin offering whose owner has died shall be sequestered and left to die, and only then mentions the remaining two types, a sin offering that is more than one year old and a sin offering that was lost and then found after the owner achieved atonement through the sacrifice of another animal. The Gemara asks: What is the reason the mishna does not teach them all together? The Gemara responds: With regard to those sin offerings taught in the first clause, there is an absolute rule that applies equally in all circumstances. But with regard to the remaining types taught in the latter clause, there is no absolute rule, as these sin offerings are left to die only if the owner has already achieved atonement with another animal.

The Gemara asks: This mishna also appears in tractate Me’ila (10b). Why do I need the tanna to teach this mishna in tractate Me’ila and why do I need him to teach it in tractate Temura? The Gemara responds: Here, in Temura, the mishna taught the halakhot pertaining to substitution, which is the central theme of tractate Temura. And since it taught the halakhot pertaining to substitution, it also taught the relevant halakhot pertaining to misuse of consecrated property. And similarly, since it taught in tractate Me’ila the halakhot pertaining to misuse of consecrated property, which is the subject of tractate Me’ila, it also taught the relevant halakhot pertaining to substitution.

§ Reish Lakish says: With regard to a sin offering whose first year from birth has passed, one considers it as though it is standing in a cemetery, where a priest cannot enter in order to retrieve it and sacrifice it, and it is left to graze until it develops a blemish, after which it is sold and the money received in its sale is used to purchase another animal for a sin offering. Since Reish Lakish makes no distinction between an owner who already achieved atonement with another animal and one who did not, it seems that according to Reish Lakish, this is the halakha in all cases of a sin offering whose first year from birth has passed.

The Gemara objects: We learned in the mishna: With regard to a sin offering whose first year from birth has passed and a sin offering that was lost and when it was found it was blemished, if it was after the owner achieved atonement through the sacrifice of another animal as a sin offering, the blemished animal is left to die. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish.

The Gemara explains that Reish Lakish could say to you: When the mishna teaches in the first clause that the animal is sequestered and left to die, it is referring only to the case where it was lost and when it was found it was blemished. In that situation, if it was after the owner achieved atonement through the sacrifice of another animal as a sin offering, the blemished animal shall be left to die. By contrast, a sin offering whose first year from birth has passed is indeed left to graze until it develops a blemish.

The Gemara objects: If so, say the latter clause: If the lost animal was found and discovered to be unfit before the owner achieved atonement for his sin with a different animal, it shall graze until it becomes blemished. Now, if the mishna is referring specifically to an animal that was lost and found when it was blemished, why is this statement necessary? Doesn’t it already stand blemished?

Rabba said in response that this is what the tanna is saying: In a case where it was lost and subsequently found when it had a temporary blemish, then if it was after the owner achieved atonement with another sin offering, the blemished animal shall be left to die. But if this was before the owner achieved atonement with another sin offering, it shall graze until it becomes blemished with a permanent blemish, and then it shall be sold.

Rava says: There are two refutations of Rabba’s statement: One refutation is that if it is so, that the mishna is referring to an animal that was lost and then found when it had a temporary blemish, then instead of stating: It shall graze until it becomes blemished, the mishna should have taught: One observes the animal to see whether the temporary blemish becomes permanent. And furthermore, according to this interpretation of the mishna, when it mentions the case of a sin offering whose first year from birth has passed, with regard to what halakha is that case taught?

Rather, Rava said a different explanation of the mishna so that it does not contradict the statement of Reish Lakish: This is what the mishna is teaching: With regard to a sin offering whose first year from birth has passed and was lost, or one that was lost and when it was found it was blemished, which means that in each case, there are two disqualifying factors, the halakha is as follows: If the first animal is found after the owner achieved atonement with another sin offering, the animal shall be left to die. If it is found before the owner achieved atonement with another sin offering, it shall graze until it becomes blemished and then it shall be sold. Reish Lakish, by contrast, is referring to a situation where the sin offering was not lost. In such a case there is only one disqualifying factor, and therefore the animal is left to graze regardless of whether or not the owner achieved atonement with another animal.

Rava continues: And it was necessary for the mishna to teach: If it was lost, with regard to a sin offering that was found to be blemished, and also to teach that clause with regard to a sin offering whose first year has passed. In other words, it was necessary for the mishna to teach that in each of these cases losing the animal means that it must be sequestered and left to die if the owner already achieved atonement with another animal. As if it had taught this halakha only with regard to a sin offering whose first year has passed, I would say: It is only there that the fact that it was lost is effective in requiring that the animal must be left to die, because it is not fit for its original purpose, as an animal more than one year old is inherently unfit for a sin offering. But with regard to a blemished animal, which would have been fit for sacrifice if not for its blemish, I might say that the fact that it was lost is not effective in causing the animal to be left to die.

And similarly, if the mishna had taught the halakha only with regard to a blemished animal, I would say: It is only there that the fact that it was lost is effective in requiring that the animal must be left to die, because a blemished animal is not fit for sacrifice at all. But with regard to a sin offering whose first year has passed, which is fit for sacrifice as a different offering, I might say that the fact that it was lost is not effective in causing the animal to be left to die. Consequently, it was necessary for the mishna to teach the halakha with regard to both cases.

The Gemara asks: And did Rava actually say this, that an animal whose first year has passed and was then lost is left to die? But didn’t Rava say: A sin offering lost at night is not called lost? In other words, if the offering is lost at a time that it is not fit for sacrifice, the animal is not considered lost. Consequently, provided that the owner finds the sin offering before morning, it is left to graze and not to die, even if the owner designated another animal in its stead. By the same logic, as a sin offering whose first year has passed is not fit for sacrifice as a sin offering, it should not be considered lost even if the owner cannot locate it. Therefore, it should not be left to die.

The Gemara responds: The case of a sin offering lost at night is not comparable to that of a sin offering lost after its first year has passed. When a sin offering is lost at night, it is not fit at all, neither for itself, i.e., to be sacrificed, nor for its value, to be sold and the proceeds used to purchase another offering. But with regard to this sin offering that was lost after its first year has passed, granted that it is not fit for itself, but it is fit for its value.

The Gemara presents another challenge to the opinion of Rava: We learned in a mishna (Yoma 62a): On Yom Kippur, a pair of goats are brought to the Temple, and lots are drawn to determine which goat is to be sent to Azazel as the scapegoat, and which goat is sacrificed as a sin offering. If after the lots were drawn for both goats, the scapegoat died, another pair of goats is brought and lots are drawn for the second pair. In such a case, there are two goats that were selected as the sin offering, i.e., the remaining goat from the first pair and the goat selected from the second. One of them is sacrificed and the second goat shall graze until it becomes blemished, at which point it will be sold, and the money received from its sale will be allocated for communal gift offerings. This is because a communal sin offering is not left to die. One may infer from the mishna that under similar circumstances, the sin offering of an individual is left to die.

The Gemara continues: And as the mishna does not specify which of the two goats is sacrificed as the sin offering, Rabbi Yoḥanan says: The goat from the second pair is sacrificed, since living animals are rejected. That is, animals that were consecrated for a specific purpose but were not fit to be used for that purpose at the proper time are permanently disqualified as a sacrifice. Accordingly, as the first goat was unfit for sacrifice when the first scapegoat died, it is permanently disqualified from the altar. And therefore, when the High Priest achieves atonement on behalf of the Jewish people, he achieves atonement with the second goat of the second pair [zug].

The Gemara concludes: And the other goat, i.e., the first goat selected as the sin offering, is like a sin offering whose first year has passed, in that both are disqualified due to an external factor. And the Gemara infers that the reason the first goat is not left to die is that it is a communal sin offering; but if it was the sin offering of an individual, it would be left to die. Evidently, a sin offering whose first year has passed is left to die even if it was not lost.

The Gemara responds: Rava could say to you: The case of sin offerings that were rejected is discrete and the case of sin offerings that were lost is discrete, i.e., the two cases cannot be compared. What is the reason for this? In the case of lost sin offerings, the owner’s mind is on them, as he thinks that perhaps they will be found and will be fit for sacrifice. Therefore, they are not left to die simply because they are lost. But in the case of sin offerings that have been rejected, they do not become fit ever again, and therefore the owner’s mind is not on them.