תמורה כג ע"ב

מאי לאו [האם לא] נאמר שמשנה זו היא אפילו כשיטת רבנן [חכמים], שאף הם סבורים כן, הרי שהמופרש תחת קרבן אבוד הריהו כאבוד, אף לדעת חכמים, ושלא כהסברו של ר' אבא בשם רב. ודוחים: לא, אין לדייק כן, שכן משנה זו רק כשיטת רבי היא, ואין להוכיח ממנה לשיטת חכמים. ודנים עוד בהסבריהם של רב הונא ור' אבא (בשם רב) במחלוקת חכמים ורבי.

תנן [שנינו במשנתנו]: המפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת, והקריב אותה אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאה החטאת שאבדה — הרי זו תמות. שחטאת שהתכפרו בעליה באחרת, היא מכלל חמש החטאות המתות.

ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] שהיא מתה — משום דקריבה [שכבר קרבה] החטאת האחרת לפני שנמצאה, הא [הרי] שאם נמצאה החטאת שאבדה כאשר עדיין לא הקריבה את החטאת שהופרשה תחתיה — הדין הוא שתרעה. לא שנא [אינו שונה] אם הוא מתכפר בחטאת האבודה, לא שנא [אינו שונה] אם הוא מתכפר בחטאת שאינה אבודה, לא שנא [אינו שונה] הדין אם הוא עצמו משך והקריב את זו, ולא שנא [אינו שונה] הדין אם לא הוא עצמו משך והקריב. בכל האופנים דינה של החטאת השניה שתרעה ולא תמות.

והרי זו איפוא תיובתא דתרוייהו [קושיה חמורה על שניהם], הן להסברו של רב הונא בשם רב המבחין בין עמד ומשך ובין הבא להימלך בבית דין, והן על הסברו של ר' אבא בשם רב המבחין בין אם כבר התכפר בשאינה אבודה לבין אם התכפר באבודה.

ומשיבים: אין לדייק כן מדברי המשנה, משום שמילתא דפסיקא ליה [דבר שפסוק, ברור לו לתנא] שאין בו חילוקי דינים — קתני [הוא שונה], כהלכה זו שאם הקריב כבר את החטאת שהופרשה תחת החטאת שאבדה, ולאחר מכן נמצאה החטאת שאבדה, שדין החטאת האבודה למיתה. ואילו מילתא דלא פסיקא ליה [דבר שלא פסוק, ברור לו], כגון חילוקי הדינים היוצאים מדברי רב הונא (משך, או בא להמלך), ור' אבא (נתכפר באבודה, או בשאינה אבודה) — לא קתני [אינו שונה].

ושבים ומקשים מדיוק משנתנו: תנן [שנינו בה]: המפריש מעות לחטאת, ואבדו, והפריש מעות אחרים תחתיהם, ואחר כך, לפני שלקח במעות האחרות חטאת, נמצאו המעות הראשונות שאבדו — יערב את המעות הראשונות והשניות, ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר (יתרת הכסף) יפלו לקרבן נדבה.

ומדייקים: טעמא [הטעם] להלכה זו שהריהו יכול להיות מתכפר מאלו ומאלו — משום שעדיין לא התכפר באחד מהמעות הללו. ונסיק מכאן: הא [הרי] אם כבר התכפר מאחד מהם — יוליכם את האחרות לים המלח.

לא שנא [אינו שונה] דין זה אם הוא מתכפר במעות האבודה, לא שנא [אינו שונה] אם הוא מתכפר במעות שאינה אבודה, לא שנא [אינו שונה] הדין אם הוא מדעתו עמד ומשך והקריב את זו, ולא שנא [אינו שונה] הדין אם לא עמד ומשך והקריב. בכל האופנים הרי דינן של המעות האחרות להולכה לים המלח. והרי זה איפוא תיובתא דתרוייהו [קושיה חמורה על שניהם], הן להסברו של רב הונא והן על הסברו של ר' אבא! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] נשיב באותו אופן שהשבנו על השאלה הקודמת: מילתא דפסיקא ליה [דבר שפסוק, שברור לו לתנא] שאין בו חילוקי דינים — קתני [הוא שונה], כהלכה זו במקרה שהקריב כבר חטאת באחת מקבוצות המעות, ואילו מילתא דלא פסיקא ליה [דבר שלא פסוק, ברור לו], כגון במקרה שעדיין לא הקריב — לא קתני [אינו שונה].

א ועוד בענין המפריש מעות לחטאתו, אמר ר' אמי: המפריש שני ציבורי מעות לצורך קרבן חטאתו באחריות, שאם יאבד ציבור אחד של המעות, יביא את קרבנו מהשני — הריהו מתכפר במעות שבאחד מהן, והמעות שבשני יפלו לקרבן נדבה.

ודנים בדבריו: אליבא דמאן [לשיטת מי] אמר ר' אמי הלכה זו, אילימא אליבא [אם תאמר לשיטת] רבי — פשיטא [פשוט] שלדעתו במקרה זה המעות יפלו לנדבה. שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבי שהמעות האחרות הולכות לים המלח אלא במפריש מעות לאיבוד (במקום מעות ראשונות אבודות), אבל במקרה שהפריש מראש מעות אחרות רק לצורך אחריות — מודה רבי שאין הן הולכות לים המלח, אלא נופלות לקרבן נדבה.

ואלא תאמר כי אמר זאת אליבא דרבנן [לשיטת חכמים] — אף זה פשיטא ליה [פשוט לו] שיפלו לנדבה, שהרי קל וחומר הוא זה: השתא [עכשיו] במפריש מעות לאיבוד אמור רבנן לאו [אמרו חכמים כי המעות הללו לא] כאיבוד הוא דמי [דומה, נחשב], ואין המעות הולכות לים המלח, המפריש מעות לאחריות מיבעיא [נצרך] לומר שאין המעות הולכות לים המלח?!

ד ואלא יש לומר כי אליבא [לשיטת] ר' שמעון איצטריכא ליה [נצרך לו, לר' אמי] להשמיענו. שכן סבור ר' שמעון שחטאת שהתכפרו בעליה באחרת שדינה שהיא מתה בכל מקרה, אף אם חטאת זו הופרשה רק לצורך אחריות, כיון שהתכפרו הבעלים באחרת. שכן מהו דתימא לית ליה [מהו, היה מקום שתאמר כי אין לו, אינו סבור] ר' שמעון שכאשר הפריש מעות לאחריות והתכפר באחרות שהמעות שלא התכפר בהן יפלו לנדבה, אלא לדעתו אף אלה הולכות לים המלח, לכן קא משמע לן [הוא, ר' אמי, משמיע לנו] דאית ליה [שיש לו, שסבור ר' שמעון] שבמקרה זה הולכות הן לנדבה.

ושואלים על הסבר זה: ומי מצית אמרת דלית ליה [והאם יכול אתה לומר, להעלות זאת כאפשרות, שאין לו], הלכה זו של נפילה לנדבה לשיטת ר' שמעון? והתניא [והרי שנויה ברייתא (משנה)] במסכת שקלים: שלשה עשר שופרות (קופות צדקה שצורתן כשופר) היו בעזרה שבבית המקדש, והיה כתוב עליהן, על כל אחת מהן, לצורך מה הכסף הניתן בו. על האחד היה כתוב "תיקלין חדתין" [שקלים חדשים], שבהם היו נותנים את השקלים (מחצית השקל) שהביאו בשנה זו; ועל אחר היה כתוב שנועד ל"תקלין עתיקין" [שקלים עתיקים, ישנים], של השנה שעברה, שלא הגיעו לתעודתם בזמנם. ועל אחר היה כתוב "קינין", ונועד לקרבנות חובה של זוג תורים או בני יונה (לזב, זבה, יולדת ומצורע); ועל אחד היה כתוב: "גוזלי עולה", עבור נדבת עולת העוף; ועל האחר היה כתוב "עצים", למנדב עצים למערכה על המזבח; ועל האחר היה כתוב "לבונה", למנדב לבונה הבאה עם המנחה; ועל האחר היה כתוב "זהב לכפרת", למי שנדב זהב למקדש. ועוד ששה שופרות, ששימשו לקניית בהמות לעולות נדבה.

ותני עלה [ושנינו עליה ברייתא] המרחיבה את דברי המשנה הללו: ששה שופרות אלה שהכסף שניתן בהם נועד לעולות נדבה — הכוונה היא לעולה הבאה מן המותרות, שנשאר מהכסף שהופרש לצורך קניית חטאת או אשם, ובכסף זה מביאים עולה ל"קיץ המזבח", שמקריבים עליו בזמן שאין עליו קרבנות אחרים, על מנת שלא יהיה פנוי מהקרבה, ודינה שאין עורה ניתן לכהנים, כשאר עולות, אלא חוזרים ומוכרים אותו, ודמיו נופלים לנדבה, ל"קיץ המזבח". אלו דברי ר' יהודה.

אמר לו ר' נחמיה, ואמרי לה [ויש אומרים כי היה זה] ר' שמעון: אם כן, בטלה מדרשו של יהוידע הכהן. דתניא [שכן שנויה במשנה שם], זה המדרש דרש יהוידע הכהן הגדול (בימי יהואש המלך) על הכתוב בפרשת הקרבנות בקרבן האשם: "אשם הוא אשם אשם לה'" (ויקרא ה, יט). ונמצא בכתוב זה כעין סתירה, שהרי הלשון בתחילת הפסוק "אשם הוא" מורה שהוא אשם, ואשמות נאכלים לכהנים. ואילו הלשון שבסוף הפסוק "אשם לה'" מורה שכולו לה', כקרבן עולה! אלא יש בכתוב זה להביא (לרבות) כל דבר הבא ממותר דמי קרבנות חטאות וכן ממותר דמי קרבנות אשמות שיש ליקח (לקנות) בדמיו עולות, ודינם של עולות אלה שהבשר — כולו לשם על המזבח, ואילו העורות — ניתנים לכהנים, כדין כל העולות.

אלמא [הרי נסיק] כי אית ליה [יש לו] דין זה שמותר חטאת הריהו הולך לעולת נדבה לר' שמעון, ואין איפוא צורך להשמיענו כי אף ר' שמעון סבור כן, כדרך שאמר ר' אמי בדין המפריש שתי קבוצות מעות לאחריות חטאתו! ומשיבים: איצטריך [נצרך] ר' אמי להשמיענו כן, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך] לומר: כי אית ליה [כאשר יש לו] דין זה של מותר חטאת שהולך לעולת נדבה לר' שמעון — הרי זה דווקא בחד סידרא [בסדרה אחת] של מעות, וכגון זה המפריש קבוצת מעות אחת לצורך קרבן חטאתו, ולאחר מכן הוזלו הקרבנות, ונותרו בידו מעות — הרי מותר זה מופנה לעולת נדבה, ודינו כשאר העולה,

The Gemara concludes: What, is it not that this mishna is stated even in accordance with the opinion of the Rabbis? If so, the mishna is teaching that even according to the Rabbis, an offering designated in the stead of a lost animal is considered like the lost animal, which would contradict the statement of Rabbi Abba. The Gemara responds: No, it is stated only in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara poses a challenge to the explanations of both Rav Huna and Rabbi Abba from that which we learned in the mishna: In the case of one who designates a sin offering, and the animal was lost, and he designated another in its stead and sacrificed it, and the first animal was subsequently found, that is a sin offering whose owner achieved atonement with another animal, and it shall be left to die.

The Gemara infers: The reason that the original animal is left to die is that the second animal was already sacrificed, but if the owner did not sacrifice the second animal before the original animal was found, then the original animal is left to graze. The mishna apparently indicates that there is no difference whether he achieves atonement with the sin offering that was lost and there is no difference whether he achieves atonement with the sin offering that was not lost. It can likewise be inferred from the mishna that there is no difference whether he took the animal and sacrificed it without consulting the court and there is no difference whether he did not take the animal and sacrifice it without consulting the court. In all cases, if the owner had not yet achieved atonement then the remaining animal is left to graze.

If so, this is a conclusive refutation of the opinions of both of them, since according to Rav Huna everyone agrees that an animal is left to die if the owner took one of the animals without consulting the court; and according to Rabbi Abba everyone agrees that if the owner achieved atonement with the second animal, the lost animal is left to die.

The Gemara responds: One should not infer in that manner from the mishna. Rather, the tanna of the mishna taught a matter that was absolute, i.e., a case where the second animal was sacrificed before the original animal was found, as the lost animal is always left to die. He did not teach a matter that was not absolute, i.e., a matter that depends on some other factor, e.g., whether the owner took the animal without consulting the court, or whether the owner achieved atonement with the lost animal.

The Gemara poses another difficulty from that which we learned in the mishna: In the case of one who designates money for purchase of his sin offering, and the money was lost, and he designated other money in its stead, and thereafter the original money was found, he should bring a sin offering from a combination of this original money and that money designated in its stead, and the remainder shall be allocated for communal gift offerings.

The Gemara infers: The reason that the remainder is allocated for communal gift offerings is that he atones by bringing a sin offering from a combination of this original money and that money designated in its stead, but if the owner brought a sin offering from one of the two sums of money, he must take the other money and cast it into the Dead Sea.

The mishna apparently indicates that there is no difference whether he achieves atonement with the money that was lost and there is no difference whether he achieves atonement with the money that was not lost, and there is no difference whether he took the money and brought a sin offering without consulting the court and there is no difference whether he did not take the money without consulting the court. In all cases, the other money is cast into the Dead Sea. If so, this is a conclusive refutation of the opinions of both Rav Huna and Rabbi Abba, as the mishna does not conform to either explanation. The Gemara responds: Here too, the tanna taught a matter that was absolute, i.e., a case where the owner achieved atonement with one of the two sums of money, but he did not teach a matter that was not absolute.

§ With regard to designating money for purchasing a sin offering, Rabbi Ami says: In the case of one who designates two piles of money as a guarantee, so that in the event that one pile is lost he will purchase his sin offering with the other pile, he achieves atonement with one of them, and the second pile is allocated for communal gift offerings.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this statement? If we say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, it is obvious that the second pile of money is allocated for communal gift offerings, as Rabbi Yehuda HaNasi says that the surplus money is cast into the Dead Sea only in a case where one designated the money instead of money that was lost. But if one separated the two sums of money at the same time as a guarantee, Rabbi Yehuda HaNasi concedes that the unused money is allocated for gift offerings.

Rather, you will say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis. But if so, isn’t it obvious that the unused money is allocated for communal gift offerings, due to the following a fortiori inference: Now that the Rabbis say with regard to one who designates money to replace money that was lost that it is not considered like the lost money and is not cast into the Dead Sea, is it necessary to teach that money designated as a guarantee is allocated for communal gift offerings and is not cast into the sea?

Rather, it was necessary for Rabbi Ami to teach this halakha according to the opinion of Rabbi Shimon, who holds that whenever the owner achieved atonement with another sin offering the remaining animal is left to die, even if it was initially designated as a guarantee. Lest you say that just as Rabbi Shimon does not hold that an animal is left to graze if the owner achieved atonement with another animal, he also does not maintain that the unused money is allocated for communal gift offerings, Rabbi Ami teaches us that even Rabbi Shimon holds that if one separates additional money as a guarantee, the unused money is allocated for communal gift offerings.

The Gemara asks: But how can you say that one might think that Rabbi Shimon does not hold that the unused money is allocated for communal gift offerings? Isn’t it taught in a mishna (Shekalim 18a): There were thirteen collection horns in the Temple, and the intended use of the funds was written upon each one, as follows: New shekels, for shekels given for the current year; and old shekels, for shekels given belatedly for the previous year; pairs of birds, whose funds were used to purchase obligatory bird offerings, e.g., for a woman who gave birth; and fledglings designated for voluntary burnt offerings; wood for the arrangement on the altar; and frankincense that accompanied meal offerings; and gold donated for the Ark Cover. And the remaining six horns were designated for the purchase of communal gift offerings.

And it is taught with regard to that mishna: The funds contained in the six horns designated for communal gift offerings were used to purchase burnt offerings that come from the surplus funds which had been allocated for the purchase of sin offerings or guilt offerings and were not needed for those purposes. Such burnt offerings were brought in the absence of other offerings, so that the altar would not remain idle. Unlike other burnt offerings, the hides of these offerings were not given to the priests; rather, they were sold, and the money received from their sale was allocated for additional communal gift offerings. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Neḥemya said to him, and some say it was Rabbi Shimon who said to Rabbi Yehuda: If so, the teaching of Jehoiada the High Priest has been negated. As it is taught in the aforementioned mishna: This teaching was taught by Jehoiada the High Priest: There is an apparent contradiction in a verse. On the one hand, the verse states: “It is a guilt offering” (Leviticus 5:19), indicating that the meat of this guilt offering is eaten by the priests, as is the halakha with regard to all guilt offerings. On the other hand, the same verse concludes: “He is certainly guilty before the Lord,” which indicates that the entire offering is for God, like a burnt offering. Rather, the verse comes to include the following halakha: With regard to anything that comes from surplus funds designated for sin offerings or guilt offerings, those funds should be used to purchase burnt offerings. The meat of these burnt offerings is entirely for God, and the hides are given to the priests, as is the halakha with regard to burnt offerings.

The Gemara concludes: Apparently, Rabbi Shimon does hold that surplus funds which were designated for sin offerings are allocated for communal gift offerings. The statement of Rabbi Ami is therefore unnecessary even according to the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara responds: It was necessary for Rabbi Ami to teach this halakha, as it might enter your mind to say: When Rabbi Shimon holds that surplus money which was designated for a sin offering is allocated for communal gift offerings, that applies only in a case where the surplus is from one set of money, e.g., one allocated funds to purchase a goat and the price of goats depreciated, and therefore there is now a surplus from the money that was set aside.