תמורה כד ע"ב

מתני' כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ילדה זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים ילדה נקבה תקרב שלמים אם זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים ילדה זכר ונקבה הזכר יקרב עולה והנקבה תקרב שלמים ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמיו חולין ילדה שתי נקבות אחת מהם תקרב שלמים והשניה תימכר לחייבי שלמים ודמיה חולין ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב''ג אומר אין קדושה חלה עליהן:
גמ' אמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם תנן אומר אדם מה שבמעיה של זו עולה עולה אין שלמים לא [ואת] אמרת דמצית מפקעת ליה מקדושתה אמר לך רב יהודה ה''מ בזמן שבית המקדש קיים כי קאמינא אנא בזמן הזה דלא חזי להקרבה אי בזמן הזה מאי למימרא מהו דתימא נגזר דלמא נפיק רוב ראשו וקשדי ביה מומא ואימא הכי נמי אפילו הכי הא עדיפא (יתירא) מדאתי ביה לידי גיזה ועבודה: אם נקבה זבחי שלמים: נקבה מי קא קדשה בבכורה סיפא אתיא לבהמה דהקדש: ילדה שני זכרים כו': אמרי אי בהמה דהקדש היאך דאקדיש עולה ליהדר עולה אידך נהוי בקדושתיה דאימיה סיפא אתאן לבהמת חולין: ילדה טומטום ואנדרוגינוס כו':

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

אחרי ששנינו בפרק הקודם את דין הולד של קרבן חטאת, מבארת המשנה בפרק זה את דין הולד של שאר הקדשים.

בהמה מעוברת של ישראל שהיתה "מבכרת" [לפני לידתה הראשונה], ורוצה הישראל שלא תחול על הולד קדושת בכור, כדי שלא יצטרך ליתנו לכהן, הרי אם ברצונו להפריש את הולד לקרבן [עבור תשלום חובתו או לתשלום נדרו, או לנדבתו], להביאו עולה, יכול הישראל "להערים" ולהפקיע את הולד מקדושת בכור.

מתניתין:

כיצד "מערימין" ^[1] על הבכור, לפוטרו מקדושת בכורה?

מבכרת שהיתה מעוברת, אומר בעליה: מה שבמעיה של זו, אם זכר הוא, יהא עולה!

ואז, אם ילדה זכר - יקרב עולה. כי לא חלה עליו קדושת בכור בהיותו עובר אלא רק בשעת יציאתו מהרחם. ^[2] וכיון שהקדים והחיל על העובר קדושה אחרת, טרם שחלה עליו קדושת בכור, שוב לא חלה עליו קדושת בכור בשעת לידתו.

ואם היתה לו בהמה מעוברת [ובגמרא יבואר אם היתה בהמת קדשים או חולין] ואמר: אם תלד נקבה, תהא זבחי שלמים! וילדה נקבה, תקרב שלמים.

ואם הקדישו גם לעולה וגם לשלמים, שאמר "אם זכר הוא העובר, יהא עולה. ואם נקבה היא, תהא זבחי שלמים", ^[3] הרי אם -

א. ילדה זכר ונקבה - הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים.

ב. ילדה שני זכרים - חלה קדושת עולה על שני הולדות, שהרי אמר "אם זכר, יהא עולה". אך כיון שלא נדר אלא קרבן עולה אחד, הרי אחד מהם יקרב עולה, לנדרו.

והשני ימכר לחייבי עולה. דהיינו, שרשאי למוכרו לאדם אחר הרוצה לקנות עולה לצורך חובתו. ודמיו, שהוא מקבל מהקונה, הם חולין.

ג. ילדה שתי נקבות - אחת מהן תקרב שלמים, לנדרו, והשניה תימכר לחייבי שלמים, ודמיה חולין.

ד. ילדה טומטום, שאינו ניכר אם הוא זכר או נקבה, ואנדרוגינוס, שיש בו גם סימני זכרות וגם סימני נקבות, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן, כיון שטומטום ואנדרוגינוס אינם ראויים להיקרב ^[4]. ויבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה, אין הבכור קדוש אלא ביציאתו מרחם אמו, שנאמר [דברים טו] "כל הבכור אשר יולד". ולמדנו עוד, שקדושתו חלה רק בשעת יציאת רוב גופו מרחם אמו. ועתה דנה הגמרא, האם מותר להטיל מום בעובר שהוא בכור קודם יציאת רוב גופו. וכגון, אם יצא מיעוט גופו, כמו אוזנו או שפתו, ויכול להטיל בו מום, ורוצה להפקיעו בכך מקדושת בכור. כי אחרי הקדשתו, בודאי אסור מן התורה להטיל בו מום, שנאמר [ויקרא כב] "כל מום לא יהיה בו", ודרשינן [בכורות לג ב] "לא יהיה" [יו"ד שוואית, ה"א בפתח, יו"ד בסגול].

אמר רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ויתנהו לכהן, והכהן יאכלנו במומו.

ומקשה גמרא ממשנתנו, שהרי תנן: כיצד מערימין על הבכור? מבכרת שהיתה מעוברת לילד, אומר: ^[5] מה שבמעיה של זו, אם זכר, יהא עולה. ויש לדייק, כי רק להקדישו לשם עולה, אין, מותר, מפני שקדושתה של עולה חמורה מקדושת בכור, שהרי כליל היא. אבל להקדישו שלמים, שקדושתם קלה מקרבן עולה, ^[6] לא הותר לכתחילה לשנות מקדושת בכור לקדושת שלמים. ואם כן, כל שכן שאסור להטיל בו מום ולהוציאו לגמרי מקדושתו. ואילו את אמרת, דמצית מפקעת ליה מקדושתיה?!

ומתרצינן, אמר לך רב יהודה: מה שאמרה המשנה שלא הותר לו אלא להקדישו לעולה, הני מילי, בזמן שבית המקדש קיים, וממנו מקריב חלבו ודמו. כי קאמינא אנא, מה שאמרתי אני שמותר להטיל בו מום קודם שנולד, בזמן הזה, דלא חזי להקרבה, ובין כך ובין כך סופו להאכל במומו. ^[7] ומקשינן: אי, אם רב יהודה דיבר בבכור בזמן הזה, מאי למימרא? מה חידוש יש בדבר!?

ומתרצינן: אם לא דברי רב יהודה, מהו דתימא, היינו אומרים, שאסור להטיל בו מום, כי נגזר, יש לחכמים לגזור מפני החשש, דילמא שמא נפיק ייצא רוב ראשו, וכבר התקדש ביציאה מהרחם, וקא שדי ביה מומא, ואם אז יטיל בו מום, יעבור על איסור הטלת מום בקדשים, ואינו יודע להיזהר בין יצא רוב הראש ליצא מיעוטו. לפיכך משמיענו רב יהודה שלא גזרו, והוא יזהר להטיל בו את המום לפני יציאת רוב ראשו. כגון, בגדי, באזניו היוצאות תחלה, ובכבש, בשפתיו היוצאות תחילה, כמבואר במסכת בכורות [לה א].

ומקשינן: ואימא הכי נמי, למה באמת לא גזרו? ^[8] וכי ניתן בידי כל אחד ואחד להבחין בין יציאת רוב ראשו למיעוט ראשו?!

ומתרצינן: אפילו הכי, שיש לחשוש שלא יזהר ויטיל בו מום בשעה שכבר אסור, בכל זאת, הא, עצה זו, עדיפא, מדאתי ביה לידי גיזה ועבודה. עדיף ליתן בו מום בהיותו עובר כדי שיוכל הכהן לשוחטו תיכף ומיד. כי אם לא נתירו, ויתננו לכהן כשהוא תם, וישהנו הכהן עד שיפול בו מום, עלול הכהן להיכשל באיסור גיזה ועבודה. ^[9]

שנינו במשנתנו: אם נקבה זבחי שלמים.

וסברה הגמרא שמדובר בבהמת חולין מבכרת, ומקדיש את העובר לשלמים על הצד שהוא נקבה. ולכן מקשה הגמרא: נקבה - מי קא קדשה בבכורה!? הרי אפילו אם לא יקדישנה לקרבן אחר, לא תהיה בנקבה בכורה שום קדושה, ולמה לו לומר כן?

ומתרצינן: סיפא זו אינה מדברת במבכרת חולין, אלא, אתיא, היא נותנת עצה של הערמה לבהמה דהקדש, כגון חטאת שנתעברה, ^[10] ורוצה להערים שלא ילך הולד למיתה [כדין ולד חטאת], ועצתו היא להקדישו, אם זכר עולה, ואם נקבה זבחי שלמים ^[11].

ומשמיעה המשנה, שולדות קדשים בהיותם במעי אמן אינם קדושים בקדושת האם, ולכן יכול להחיל עליהם קדושה אחרת. ואם הקדישם לעולה או שלמים, הרי כשיוולדו הם לא יהיו ולד חטאת, אלא עולה או שלמים, ואינם הולכים למיתה. והתנא של משנתנו סובר, כי "ולדות קדשים - בהווייתן הן קדושים", רק ביציאתם ממעי אמם, ולאפוקי ממאן דאמר "במעי אמן הן קדושים", ויבואר בהמשך הסוגיה. ^[12]

שנינו במשנתנו: ילדה שני זכרים, אחד מהן יקרב עולה, והשני ימכר לחייבי עולה.

וסברה הגמרא שגם כאן מדובר בבהמת קדשים.

ולכן מקשה הגמרא: אמרי, אמרו חכמים להקשות, אי בהמת הקדש היא, ^[13] למה ימכר השני לחייבי עולה ודמיו חולין? הלא לא הקדיש אלא אחד. ואם כן, היאך דאקדיש עולה, האחד מהם שהקדיש לעולה, ליהוי עולה. ואילו אידך, השני, נהוי בקדושתיה דאימיה, כדין ולד קדשים, הקדוש בהווייתו בקדושת אמו, ודמיו יהיו קודש. ^[14] ומתרצינן: הך סיפא, לא מדובר בה בבהמת קדשים, אלא אתאן לבהמות חולין. הלכך, אמרה המשנה ששתיהן עולה. ^[15] אלא שהאחת תעלה לנדרו, והשניה תמכר לחייבי עולה.

ולפי המסקנא, מחולקת המשנה לשלשה חלקים: רישא, מציעתא וסיפא.

הדין הראשון לגבי בכור "ילדה זכר יקרב עולה", מדבר בבהמת חולין. הדין האמצעי, "אם נקבה זבחי שלמים, ילדה נקבה תקרב שלמים", וכן המשך המשנה "אם זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים - ילדה זכר ונקבה הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים" מדובר בבהמת קדשים. והסיפא "ילדה שני זכרים, אחד מהן יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה. ילדה שתי נקבות, אחת מהן תקרב שלמים והשניה תמכר לחייבי שלמים", מדובר בבהמת חולין ^[16].

שנינו במשנתנו: ילדה טומטום ואנדרוגינוס - רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן.

הערות

^[1] כתב הרמב"ם בפירוש המשנה: תחבולת ההיתר תקרא "ערמה", ושאינו להיתר תקרא "מרמה". עיין תוס' יום טוב ורש"ש ותפארת ישראל.

^[2] כמו שדרשו בספרא [והובאה בגמרא] כתוב [ויקרא כז] "אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו", ודרשינן: משיבוכר לה' אי אתה מקדישו. אבל אתה מקדישו בבטן. הרמב"ם בפירוש המשנה.

^[3] ומעיר התוס' יום טוב: אף על גב שיכול להקדיש גם הזכר לשלמים, אורחא דמילתא נקט, שכאשר יש לו שתי בהמות ואחת מהן ראויה לעולה, מקדישה לעולה. ומעיר הרש"ש: מנין ידע שיוולדו לו תאומים? אלא, כתב הרש"ש, הטעם הוא, כיון שיכול להקדישו לעולה, אינו רשאי להורידו לקדושת שלמים. לדעת התוס' יום טוב, מדובר שהאם היא חטאת. ולכן, רשאי להקדיש את העובר אפילו קדושה קלה כדי להצילו ממיתה. לפיכך לא תירץ מטעם הורדה מקדושה. ואילו הרש"ש מבאר, שלא מדובר דוקא בולד חטאת. לפיכך מתרץ שמקדישו לעולה משום שאסור להקדישו לשלמים.

^[4] רש"י בשיטה מקובצת.

^[5] גירסת המשנה.

^[6] שלמים קדושתם חמורה מבכור כמבואר במסכת זבחים, אלא כוונת הגמרא שהם קלים מעולה. כלומר, עיקר קושית הגמרא היא להגיע למסקנא שכל שכן שאסור להטיל בו מום. רש" ש. וברור שאין הכוונה לאיסור ממש לשנות מקדושה לקדושה, שהרי עדיין חולין הוא ואינו קדוש כלל, אלא איסור [דרבנן, וכן הוא בקרית ספר] בעלמא הואיל וסופו להתקדש בקדושת בכורה.

^[7] על פי לשון הרמב"ם [פרק שני מהלכות בכורות הלכה יד]. כלומר, אינו מפקיעו מקדושת הקרבה, ובכל אופן נותנו לכהן, והכהן יאכלנו במומו. ולקמן יבואר התועלת בהטלת מום, כדי שהכהן ישחטנו תיכף, ואם ישהנו עד שיפול בו מום, עלול לבוא לידי תקלת איסור גיזה ועבודה.

^[8] הרש"ש מעיר על פי דברי רבא במסכת עבודה זרה [יג ב] שבזמן הזה אין האיסור להטיל מום בבכור אלא מדרבנן, אם כן, מה מקשה הגמרא? הרי שפיר מבואר שלא גזרו באיסור דרבנן?

^[9] כן פירש רש"י. והדגיש לפרש, כדי שישחטנו הכהן תיכף ומיד, ולא פירש "כדי להתירו בגיזה ועבודה", מאחר שבכור שאין לו פדיון אסור בגיזה ועבודה אפילו אחרי שנפל בו מום, ואפילו אם קדם מומו להחלת קדושתו, כמבואר במסכת בכורות [יד א]. וכבר מבואר לעיל [י ב]. שיטה מקובצת וכן כתבו תוס'. לישנא אחרינא בשיטה מקובצת [וכנראה שרש"י גרסו]: חסירא עדיפא, להחסירו ולעשותו בעל מום עדיף, דלא ניתי ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה.

^[10] מחלוקת התנאים אם "בהווייתן הן קדושין" או "במעי אמן", היינו בהקדיש בהמה, ואחר כך נתעברה. ואין זה שייך להקדיש בהמה מעוברת, שהוא נידון בפני עצמו במשנה הבאה. כן כתבו רש"י ותוס' במשנה הבאה.

^[11] הקשה התוס' יום טוב: הרי אין משנין מקדושה לקדושה, כמבואר לקמן [לב א], ובסוגייתנו מבואר שאין משנין מקדושה חמורה לקדושה קלה הימנה, ושלמים קלים מחטאת? ותירץ, כיון שולד חטאת אזלי למיתה - רשאי לשנותו אף לשלמים. ומעיר הרש"ש, שתירוץ זה אתי שפיר אליבא דרש"י המבאר שמדובר בחטאת. אבל בתוס' מבואר שמדובר אפילו בשאר קדשים, וחוזרת קושית התוס' יום טוב. ומתרץ, כיון שמקדישה אם תהיה נקבה, ואין בנקבה קדושה חמורה משלמים, לפיכך רשאי להקדישה לשלמים [ואין להקדישה לחטאת, כגון באופן שהאם היא קדושה קלה מחטאת, שהרי אין חטאת באה בנדר או נדבה].

^[12] לישנא אחרינא ירושלמית [על פי השיטה מקובצת ופירוש רש"י] ומקשינן: אימא, וכי תאמר, דהך סיפא שאמר "ואם נקבה זבחי שלמים" מדובר במבכרת דחולין [כשם שהרישא ודאי מדברת במבכרת דחולין שהרי בהמת קדשים פטורה מן הבכורה] ?! אי הכי, חולין בעלמא היא הולד, ולמה לו להקדישו לשלמים, ומה מרוויח בהערמה זו?

^[13] גירסת רש"י.

^[14] על פי הבנת הרע"ב. ואין לפרש קושית הגמרא "ניהוי בקדושת אמיה" קדושה אחרת שאמו קדושה ולא עולה, שהרי תנא דידן סובר "בהווייתן הן קדושין", ואם האם היא של קדושה אחרת, יכול להקדיש הולד לעולה. אבל הרש"ש הבין בכוונת רש"י שהקושיא היא: הרי לא הקדיש אלא אחד, הילכך יוקדש השני בקדושת אמו? ומתרצת הגמרא, שאמו היא חולין, הלכך שניהם קדושים מספק בקדושת עולה. ועיין בהערה הבאה, שרש"י אינו סובר שהשני קדוש מספק, אלא שניהם הוקדשו בקדושת הפה. והרש"ש עצמו העיר על כך. ולפי שיטת רבינו גרשום שהשני קדוש מספק, צריך לבאר את השקלא וטריא של הגמרא. הקושיא היא, למה הוו שניהם עולה, לכל הפחות יהיו ספק עולה ספק קדושה אחרת של אמותם, ולמה ימכר לחייבי עולה, ואיך יקרבו לעולה, והרי אם האם חטאת, יצטרכו להמיתם מספק? ומתרצינן, שהאם היא חולין, ושניהם הם ספק עולה ספק חולין, על כן ימכר השני לחייבי עולה. אבל לפי ביאורנו על פי רבינו הברטנורא מבואר היטב שעיקר הקושיא הוא על דמיו.

^[15] וכתב רש"י במשנה: על שניהן חלה קדושת עולה, דהא קאמר "אם זכר יהא עולה". ומוסיף השיטה מקובצת [אות יא] "דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח". כלומר, לשיטת רש"י, אכן הקדיש את שניהן, אלא שאחד מהן הוא לנדרו והשני ימכר לצרכי עולה. אבל רבינו גרשום [וכן הוא בשיטה מקובצת בהשמטות] כתב, ששניהם קדושים מטעם ספק. וזה לשונו: וכיון דלא ידעי על איזה זכר מינייהו אמר עולה, הלכך, שני ימכר לצרכי עולה. ועיין שם בשיטה מקובצת שגריס כן בלישנא אחרינא בגמרא. ועיין רש"ש.

^[16] על פי ברכת הזבח והרש"ש. והצאן קדשים מבאר סיפא זו "ילדה שתי נקבות - אחת מהן תקרב שלמים והשני תמכר לחייבי שלמים" בבהמת קדשים. והרש"ש אינו מסכים אתו. כי אם כן, למה ימכר השני לחייבי שלמים ודמיו חולין?

א משנה כיצד (באיזה אופן) הבעלים מערימין (רשאים להתחכם) על הבכור, להפקיעו מהחובה להינתן לכהן, ובמקום זה להשתמש בו לצורך קרבן אחר שהם חייבים בו? — הבהמה המבכרת (שטרם ילדה עד כה, והולד הראשון שיוולד לה הריהו איפוא בכור), בעת שהיתה עדיין מעוברת, אומר הבעלים: "מה שבמעיה של זו, אם הוא זכר — הריהו מוקדש לקרבן עולה". ואם אכן ילדה הבהמה זכר — אין הוא קדוש בקדושת בכור, אלא בקדושת עולה, ויקרב כקרבן עולה. ואם אמר הבעלים על הבהמה המעוברת: "מה שבמעיה של הבהמה זו אם הוא נקבה — הריהו מוקדש לזבחי שלמים", אם ילדה הבהמה נקבה — הרי זו תקרב כקרבן שלמים.

ואם אמר הבעלים על הבהמה המעוברת: "אם העובר שבמעיה זכר — הריהו מוקדש לעולה, ואם הוא נקבה — הריהו מוקדש לזבחי שלמים", אם ילדה הבהמה זכר ונקבה, הזכר — יקרב עולה, והנקבה — תקרב שלמים. ואם ילדה שני זכרים — חלה קדושת עולה על שניהם, ואולם מאחר שלא נדר אלא קרבן עולה אחד, אחד מהם — אכן יקרב עולה כנדרו, ואילו השני — ימכר לאחרים שהם חייבי עולה, ויקרב כעולה לחובתם, ודמיו הריהם חולין.

ואם ילדה שתי נקבות — אחת מהם תקרב כקרבן שלמים, ואילו השניה תימכר למי שהם חייבי קרבן שלמים, ודמיה הריהם חולין. ואם ילדה טומטום (זה שאין מינו נודע) ואנדרוגינוס (שיש בו סימני הזכר והנקיבה), והרי שני אלה פסולים לקרבן — רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן.

ב גמרא שנינו במשנה בדין הבכור קודם שיצא ממעי אמו, ובענין זה אמר רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, שהרי טרם התקדש בקדושת הבכור. ומקשים עליו: תנן [שנינו] במשנתנו, כי אומר אדם (הבעלים) על הבהמה המבכרת: "מה שבמעיה של בהמה זו יהיה לקרבן עולה". ונדייק מכאן: רק כאשר הוא מקדיש את הולד בקדושת עולה — אין [כן] מותר להפקיעו מקדושת בכור, מפני שקדושת עולה חמורה מקדושת בכור, אבל להקדישו בקדושה קלה וכגון בקדושת שלמים — לא מותר הדבר. ואילו את [אתה] אמרת דמצית מפקעת ליה [אומר אתה שיכול הבעלים להפקיע אותו] מקדושתה מכל וכל, במום שיטיל בו קודם שיצא לאויר העולם?

אמר [יכול לומר, להשיב] לך רב יהודה על שאלה זו כך: הני מילי [דברים אלה], שאין רשאים להקדיש את עוברה של המבכרת אלא בקדושה חמורה כקדושת עולה, אמורים דווקא בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו הקדשים קרבים על המזבח. ואילו כי קאמינא אנא [כאשר אמרתי אני] שמותר להטיל בו מום ולהפקיעו מן הקדושה — הרי זה דווקא בזמן הזה, דלא חזי [שאינו ראוי] להקרבה, וממילא עתיד הוא להיאכל כחולין לכשיפול בו מום.

ומקשים על תירוץ זה: אי [אם] אמר רב יהודה את שיטתו זו רק בזמן הזה — מאי למימרא [מה, מקום יש לומר זאת]? והרי פשוט הדבר! ומשיבים: ראוי לומר זאת, שכן מהו דתימא [היה מקום שתאמר]: נגזר [נגזור, נאסור] להטיל מום בבכור אף קודם שיצא לאויר העולם, משום החשש דלמא נפיק [שמא כבר יצא] לאויר העולם רוב ראשו של העובר, ובכך נחשב כבר לנולד, וכבר התקדש הבכור בכך, וקשדי ביה מומא [ויטיל בו מום], והרי זה כמטיל מום בקדשים,

ואימא [ויאמר]: הכי נמי [כך, אף באופן זה, גם כן] אסור הדבר. משום כך, השמיענו רב יהודה כי אפילו הכי [כך] — הא [היתר זה] להטיל מום בבכור לפני שיצא לאויר העולם כדי שיוכלו לשוחטו מיד כחולין עדיפא יתירא [עדיף יותר] מהחשש שמא יצא כבר רוב ראשו והרי זה כמטיל מום בקדשים, מדאתי ביה [משום שאפשר לחשוש שיבוא בו] הכהן אם נאסור עליו לעשות כן, לידי איסור גיזה ועבודה בו.

ג עוד שנינו במשנה מה הדין אם אמר הבעלים על עובר הבהמה המבכרת "אם נקבה תקדש לזבחי שלמים". ותוהים על כך: מדוע בבהמה המבכרת צריך להקדישה לשלמים, כדי לפטור בכך את הולד מקדושת הבכור, וכי נקבה מי קא קדשה [האם היא מתקדשת] בבכורה שיש צורך להפקיע קדושה זו? והלא אין בכור אלא זכר! ומשיבים: סיפא אתיא [בסוף חלק זה של המשנה בא, עבר] לענין אחר, שהוא עוסק בבהמה של הקדש, שרוצה להפקיע את הולד שבמעיה מקדושת אמו. וכגון שהאם קדושה בקדושת חטאת, ולכשיוולד העובר יהא דינו למיתה כדין "ולד חטאת", ובדרך זו של הערמה הריהו מבקש להביאו לקדושה אחרת.

ד מאחר שהעמדנו את המשך דברי המשנה בבהמת הקדש, מבררים את המשך הדברים, שאם ילדה שני זכרים — אחד מהם יקרב כקרבן עולה לנדר הבעלים, והשני ימכר לחייבים בהבאת עולה, ודמיו חולין. וכן אם ילדה שתי נקיבות — אחת מהן תקרב לשלמים, והשניה תימכר לחייבי שלמים ודמיה חולין. ואמרי [אומרים] בשאלה: אי [אם] מדובר בבהמה מעוברת של הקדש, אם כן היאך דאקדיש [עובר זכר זה שהקדיש] אותו לעולה — אכן ליהדר [יחזור, יבוא לכלל] קדושת עולה, ואולם אידך [הזכר האחר] שילדה — נהוי בקדושתיה דאימיה [שיהיה בקדושתה של אמו], ודמיו יהיו של הקודש! ומשיבים: סיפא אתאן [סוף המשך זה של דברי המשנה בא] לענין בהמת חולין המבכרת.

ה שנינו בסוף המשנה את שיטת רבן שמעון בן גמליאל שאם ילדה טומטום ואנדרוגינוס — אין קדושה חלה עליהם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: How may one employ artifice to circumvent the obligation to give the firstborn to the priest and utilize the animal for a different offering that he is obligated to bring? The owner approaches an animal that is going to give birth to its firstborn while that animal was still pregnant, and says: That which is in the womb of this animal, if it is male, is designated as a burnt offering. In that case, if the animal gave birth to a male, it will be sacrificed as a burnt offering. And in a case where he says: If it is female, it is designated as a peace offering, if the animal gave birth to a female, it will be sacrificed as a peace offering.

In a case where the owner says: If it is male it is designated as a burnt offering, and if it is female it is designated as a peace offering, and the animal gave birth to a male and a female, the male will be sacrificed as a burnt offering and the female will be sacrificed as a peace offering. If the animal gave birth to two males, one of them will be sacrificed as a burnt offering and the second will be sold to those obligated to bring a burnt offering, who will sacrifice it as a burnt offering; and the money received from its sale is non-sacred.

If the animal gave birth to two females, one of them will be sacrificed as a peace offering and the second will be sold to those obligated to bring a peace offering, who will sacrifice it as a peace offering, and the money received from its sale is non-sacred. If the animal gave birth to a tumtum, whose gender is unknown, or a hermaphrodite, which has both male and female sexual organs, both of which are unfit for sacrifice, Rabban Shimon ben Gamliel says: They are not imbued with sanctity.

GEMARA: Rav Yehuda says: It is permitted to inflict a blemish upon a firstborn before it left the womb and entered into the air of the world, as it has not yet become sanctified as a firstborn. The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna: A person says about an animal that is going to give birth to its firstborn: That which is in the womb of this animal, if it is male, is designated as a burnt offering. This indicates that as a burnt offering, yes, one may designate it in this manner, as the sanctity of a burnt offering is more stringent than that of a firstborn but as a peace offering, no. And yet you say that one may entirely abrogate the animal’s sanctity by inflicting a blemish upon it before it is born.

Rav Yehuda could have said to you: That statement, that one is permitted to consecrate a firstborn fetus only with a more stringent sanctity, applies when the Temple is standing and offerings are sacrificed upon the altar. By contrast, when I say that one is permitted to inflict a blemish upon a firstborn and abrogate the firstborn’s sanctity, I am referring to today, when offerings are not able to be sacrificed, and therefore the animal cannot be consumed until it becomes blemished.

The Gemara asks: If Rav Yehuda is referring only to today, what is the purpose of stating this halakha? Isn’t it obvious? The Gemara answers that Rav Yehuda’s statement is necessary, lest you say: Let us issue a decree against inflicting a blemish on a firstborn fetus, lest most of the fetus’s head emerge from the womb, which is when the sanctity of the firstborn takes effect, and then one inflicts a blemish upon the animal. That would constitute the unlawful infliction of a blemish upon a sacred animal. Rav Yehuda therefore teaches us that such a decree was not issued.

The Gemara raises a difficulty: But one can say that indeed, a decree should be issued prohibiting inflicting a blemish on a fetus due to that concern. The Gemara explains: Even so, inflicting the blemish on the fetus is preferable to leaving it alone, despite that concern, as otherwise one might come to transgress the prohibitions against shearing the firstborn or working with it. It is prohibited to work or shear a firstborn, even if it is blemished. If the firstborn is born blemished, it may be slaughtered and eaten immediately. By contrast, if it is unblemished, then one must wait for it to become blemished, and there is a concern that one might work or shear the animal in the meantime.

§ The latter clause of the mishna teaches that in a case where the owner of an animal that is going to give birth to its firstborn says: If it is female, it is designated as a peace offering, then if the animal gave birth to a female, it will be sacrificed as a peace offering. The Gemara asks: Does a female animal become consecrated with firstborn status, such that the owner must designate the fetus as a peace offering in order to circumvent the obligation of the firstborn? The sanctity of the firstborn takes effect only upon male animals. The Gemara answers: The latter clause of the mishna comes to discuss the offspring of an animal consecrated as a sin offering. Since the offspring of a sin offering is put to death, the owner may wish to employ artifice to circumvent the sanctity of the mother by consecrating the fetus with a different sanctity.

§ The mishna teaches: If the animal gave birth to two males, one of them will be sacrificed as a burnt offering and the second will be sold to those obligated to bring a burnt offering, who will sacrifice it as a burnt offering; and the money received from its sale is non-sacred. The Sages say: If the animal that gave birth to two males was consecrated as a sin offering, then it is understandable that the newborn animal which is consecrated to be a burnt offering should be a burnt offering. But with regard to the other, let it retain the sanctity of its mother. Why does the mishna rule that the money received from its sale is non-sacred? The Gemara answers: In the last clause of the mishna, we come to the case of a non-sacred animal that is about to give birth to its firstborn.

§ The mishna teaches: If the animal gave birth to a tumtum or a hermaphrodite, Rabban Shimon ben Gamliel says: They are not imbued with sanctity. This indicates that they are not imbued with sanctity in any case, even if they are the offspring of a consecrated animal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיצד מערימין על הבכור כו'. דלא קדיש בכור עד דמקדיש ליה יציאת רחם אבל עד שהוא במעי אמו יכול לשנותו לדבר אחר:

והשני ימכר לחייבי עולות ודמיו חולין משום הכי ימכר לחייבי עולות^א)נראה דצ"ל דהא אם זכר עולה סתם אמר ואין ידוע כו'. דילדה זכר סתם אם תהא עולה ועוד אין ידוע על איזה אמר הלכך שני ימכר לחייבי עולות [ומשום הכי] דמיו חולין דמ"מ לא הקדיש אלא אחד:

[ילדה ב' נקבות. דינו כב' זכרים:

מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. כגון אם יצא אזנו קודם או שפתו והטיל בה מום קודם שיצא רוב ראשו יקרב עולה:

עולה אין. כלומר לשם עולה דחמירה קדושתה מבכור יכול לשנותו אבל שלמים דגריע קדושה מבכור דנאכל לישראל לא יקרב וכ"ש להטיל מום דקא משוי ליה חולין דאסור:

קסבר רב יהודה. מתני' דדייקינן מינה דלשם עולה אין לשם שלמים לא:

בזמן בהמ"ק קיים. וכי קאמינא דמותר להטיל מום בזמן הזה אמינא:

ואימא הכי נמי. דמש"ה ליגזר דלא:

אפ"ה הא עדיפא. להטיל בו מום דאי לא שדי ביה מום דלמא אתי לידי גיזה:

ל"א הא קמ"ל רב יהודה. דחסירא עדיפא דלא ליתי כו':

אם נקבה זבחי שלמים. אמאי איצטריך למימר נקבה ליהוי חולין נקבה מי מקדש בבכורה] אלא סיפא דקתני ילדה נקבה תמימה תיקרב שלמים בבהמת הקדש קתני דאם הקדיש בהמה מעוברת ואמר ילדה נקבה תהא שלמים הויא שלמים קסבר עובר לאו ירך אמו הוא (ל"א כלישנא קמא) [אמרי הא בהמה מבכרת מאי היא אי דהקדש היא אמאי והשני ימכר האיך דהקדיש עולה כו']:

סיפא אתאן [כאן יש כשתי שורות חלק] לבהמת חולין. וכגון דלא ידיעה אהי זכר מינהו אמר עולה הלכך שני ימכר לצרכי עולות ודמיו חולין כדאמרן לעיל:

ל"א זכר בתרא חולין בעלמא הוא אלא משום דלא ידעינן הי נפקא ברישא הלכך השני ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין דמכל מקום לא היה דעתו לעולה אלא על האחד:

במשנה כיצד מערימין כו'. התוי"ט כתב בשם הרמב"ם דתחבולה שאינה להתיר תקרא מרמה. לפ"ז ק"ל הפיוט דיום ליבשה שיסד הר"י הלוי הטבעתי בתרמית. בת ענמית. ולמש"כ התוי"ט דבלשון תורה מצינו גם לערמת היתר א"ש קצת. וראיתי להמפרש דפירש בתרמית של מצרים ור"ל דהב' בא לשמוש הסבה כמו איש בחטאו וכדומה. ודוחק:

שם ואם נקבה זבחי שלמים. וכתב התוי"ט והכא דלמיתה אזיל רשאי לשנותן אף לשלמים. אין טעם זה מספיק אלא לפרש"י (ואחריו הרע"ב) שפירש לקמן בגמרא אהא דמוקי לה בבהמה דהקדש. דהיינו חטאת. אבל הרמב"ם בפירושו כ' שהקדישה לאחד מן הקרבנות וכ"נ מפירוש התוספות וכפשטיה דלישנא דגמרא ור"ל אף בתודה או שלמים ורוצה להתפיס את הולד לחובת נדרו שהיה עליו. והטעם פשוט משום דא"א לעיולי ליה דנקבה לעולה לא חזי:

שם אם זכר עולה ואם נקבה כו'. וכתב התוי"ט אע"ג כו' שכשיש לו ב' בהמות כו'. דבריו אינן מחוורין דמנין הוא יודע שתלד תאומים (וביותר לפמש"כ הרשב"ם שארמזהו לקמן אין דבריו עולין כלל). אלא הטעם כיון דהוא זכר ויכול להקדישנו לעולה אינו רשאי להקדישו לשלמים וכדאיתא בגמרא גבי בכור. והתוי"ט לשיטתו לעיל בדבור הסמוך שכתב הטעם משום דלמיתה אזיל כו'. אבל כבר השגתי עליו גם שם כנ"ל:

שם ילדה שני זכרים כו' והשני ימכר כו'. נ"ל דהטעם הוא דמי שיצא ראשון הרי הוא קדוש כפי מאמרו והב' הוא חולין גמור דלא הקדיש אלא אחד. וגדולה מזו כתב הרשב"ם בב"ב (קמ ב) במתניתין ובגמרא שם (קמא ב) ע"ש (ולכאורה ממתניתין דלפנינו תיובתא לאה"נ שכתב שם במתניתין ואכמ"ל) אך מפני דלא ידעינן הי מינייהו נפק ראשון לכן ימכר השני לצרכי אותו המין. וכ"כ יקרב למי שהוא. וכ"מ מפרש"י בגמרא בד"ה אי בהמת הקדש היא. אך דבריו במתניתין ל"מ כן וצ"ע:

גמרא אר"י מותר להטיל מום כו'. בכורות (ג ב) וש"נ:

שם מ"ד נגזר דלמא נפיק רוב ראשו כו' ואימא ה"נ כו'. ק"ל דהרי בע"ז (יג ב) מסקינן אליבא דרבא דבזה"ז לכ"ע אינו אלא מדרבנן. וא"כ מאי פריך הכא ואימא ה"נ הא ה"ל גזרה לגזרה. וכן לחנם נדחקו התוספות בבכורות (לה) ד"ה א"ד להוציא מלת אימר ממשמעותיה כיון דאינו אלא ספק דרבנן:

תד"ה אם זכר. אבל שלמים לא דנחתא מקדושתיה. ועי' לשון התוי"ט בשם הרמב"ם. וק"ל דאדרבה שלמים קדשי טפי מבכור כדאיתא בריש זבחים ובפרק כל התדיר. ושם בגמרא אדרבה בכור קדים כו' אפ"ה כו' (וכן ק"ק לקמן בגמרא בהא דא"ל ר"ע לר"ש אמר על הבכור כו' עולה הוי כו'). ולשון רש"י לקמן בגמרא אבל שלמים דקדושה קלה היא כו'. יל"פ דר"ל קלה מעולה. וכיון דאיכא לעיולי טפי דהיינו לקדושת עולה אסור להתפיסו בקלה הימנה:

בסה"ד משום דבעי לאוקמי אכיצד מערימין. יפה כ' הבה"ז אבל סיפא לא קאי אכיצד מערימין. והצ"ק שכתב דסיפא דילדה שתי נקבות קמהדר אהערמת הקדש ל"ד כלל. דא"כ ישאר קושיית הגמרא אידך נהוי בקדושתא דאימיה:

תד"ה הא עדיפא. אנן קי"ל כו'. כצ"ל בל"ו:

בסה"ד ולמכור קצת כו'. הגה"ה שבגליון בשם רש"ק תמוה. ולא נמצא ברש"ק:

תד"ה קסבר (השייך לדף כ"ה). דאי קסבר כו' א"כ נחתא כו' משעה שנוצרו כו'. כצ"ל:

בא"ד ואי ממעי אמן הן קדושין ל"ח קדושת הפה כו'. אפי' אם בהוייתן הן קדושין ל"ח קדושת הפה מטעם שכתב לעיל ועיין גירסת הצ"ק:

בא"ד וא"ת מנלן כו' וי"ל כו'. אין כל חדש בזה שכבר כ' לעיל א"כ נחתא קדושת האם כו' שהרי בבהמת הקדש מוקמינן לה:

בא"ד וא"ת לר"ח כו' וישחטנו ולאחר שחיטה תיבדק כו'. זה חוזר על הך דהכא. דהתם בבכור א"י לשחטו במקדש דלמא הוא נקבה ולא במדינה דלמא זכר הוא וכן פרש"י שם. אבל מ"מ יש תקנה להקדישו לשלמים על תנאי אם הוא נקבה לשם אשה משום סמיכה:

גמ' (בסוף העמוד) אידך נהוי בקדושתה דאמיה כצ"ל:

תד"ה כיצד וכו' דלא נחתיה מקדושתיה אבל שלמים לא דנחתיה מקדושתיה ואם כצ"ל:

ד"ה קסבר וכו' ואין דעתו על בעלי כצ"ל:

בא"ד והא דקאמר אין קדושה "חלה עליהם" היינו קדושת כצ"ל:

בא"ד דמהו דתימא "דליקדש" אגב אמיה כצ"ל:

ד"ה הא עדיפא וכו' גבי מרי בר רחל כו' וכלו חיותא כצ"ל:

מתני' מערימין. להפקיעו מכהן ולהפרישו לחובתו: ילדה זכר יקרב עולה. דבכור לא קדיש אלא ברחם וכיון דמעיקרא אתפסיה בקדושה אחריתי תו לא חיילא קדושת בכורה: ואם אמר אם ילדה נקבה. תהא זבחי שלמים ילדה נקבה תיקרב שלמים: ילדה שני זכרים. על שניהן חלה קדושת עולה דהא קאמר אם זכר יהא עולה ומיהו לא נדר אלא חד הלכך הוא יקריב האחד לנדרו והב' ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין: גמ' עולה אין. הואיל וכליל היא שרי לשנויי קדושת בכורה לקדושתה אבל שלמים דקדושה קלה היא אסור לשנויי לכתחלה קדושת בכורה לקדושתייהו וכ''ש שאסור להטיל בו מום דמפיק ליה מקדושתיה לגמרי: דלמא נפיק רוב ראשו. וקדיש ליה רחם והדר שדי ביה מומא והוי מטיל מום בקדשים קמ''ל דלא גזרי' דהוא יזהר להטיל בו המום משעה שיצא מעט קודם שיצא רוב ראשו כדאמרינן בבכורות (דף לה.) גדייא באזניה שהגדי יוצא דרך צדעיו ונראות האזנים תחלה ואימרא בשפתיה שפי הטלה יוצא תחלה: הא עדיפא. למישרי להטיל בו מום הואיל ועדיין לא קדיש כדי שלא יצטרך הכהן לשהותו אלא ימהר לשוחטו דאי לא שדי' בי' בעי לשהויי עד שיפול בו מום ואדהכי והכי אתי לידי גיזה ועבודה: חסירא עדיפא. כלומר שמחסר ממנו אבר קודם יציאת רובו ויעשנו בעל מום: נקבה מי קדשה בבכורה. דבעי לאיערומי עלה דקאמר כיצד מערימין וקחשיב להך: לבהמה דהקדש. דאם חטאת היא ונתעברה ורוצה להערים שלא ילך למיתה דולד חטאת למיתה אזיל ישנהו לקדושה אחרת וקמ''ל דוולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ולא במעי אמן וכיון דעדיין לא קדיש בקדושת אמו מצי לארכובי עליה קדושה אחריתי דלכי מתייליד לא הוי ולד חטאת: לשון ירושלמי נקבה מי וכו' במבכרת דקדשים בבהמת הקדש כדפרישית והאי מבכרת לאו דוקא אלא איידי דתנא רישא במבכרת דחולין נקט נמי הכא לשון מבכרת: אי בהמת הקדש היא. אמאי השני ימכר לחייבי עולה האי קמא דנפיק ליהוי עולה ואידך לכי מתייליד ליהוי בקדושתה דאימיה: הך סיפא דילדה שני זכרים אתאן לבהמת חולין. והוי רישא וסיפא בחולין ומציעתא בהקדש:

מתני' כיצד מערימין. אם זכר עולה. מפרש בגמ' דדוקא נקט עולה דלא נחתא מקדושתיה אבל שלמים לא דנחתא מקדושתייהו ואם נקבה זבחי שלמים בגמרא פריך ונקבה מי קא קדשה בבכורה. כלומר ול''ל להתפיסה בקדושה ומוקי לה בבהמת הקדש ואין רצונו שיחול עלה קדושת האם ורוצה להתפיסה בקדושה אחרת וסיפא דילדה שני זכרים מוקי לה בבהמה דחולין וא''כ מיירי רישא וסיפא בחולין ומציעתא בבהמת הקדש ותימה למורי הרמ''ר למה לא דחק לאוקומי מציעתא בבהמת חולין הרי סיפא דבחולין איירי ואפ''ה אתפיס בזבחי שלמים ותירץ משום דבעי לאוקומי אכיצד מערימין: קסבר רשב''ג ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין. לפיכך אין קדושה חלה על טומטו' ואנדרוגינו' שהרי קודם שתחול קדושת האם עליהם היו כבר בעלי מומין לפיכך אין קדושת האם חלה עלייהו וגם בקדושת פה לא קדשי כיון שהן בעלי מומין ואין דעתו על בעלי מומין דאי קסבר ממעי אמן הן קדושין אם כן נחתא קדושת האם עלייהו משעה שנמצאו ועדיין לא היו בעלי מומין שהרי בבהמת הקדש מוקמי' לה דאי ממעי אמן הן קדושין לא חיילא קדושת הפה עלייהו והוי בקדושת האם ומטוניה דאם וא''ת מנלן דטעמא דרשב''ג משום דקסבר בהוייתן הן קדושין דלמא טעמא דרשב''ג משום דאין דעת המקדיש כי אם לזכר ודאי ולנקבה ודאית כדאיתא ריש פרק מי שמת (ב''ב דף קמ:) וי''ל דמוכח שפיר דקסבר בהווייתן הן קדושין דאי טעמא משום דאין דעת המקדיש כ''א ילודאי מ''מ תקדוש בקדושת האם וקאמר דאין קדושה חלה עלייהו כלל וא''ת לרב חסדא דאמר בבכורות פ' על אלו מומין (דף מא:) דטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה רבי ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה וחכ''א אינו בכור ונגזז ונעבד וקאמר בגמרא עלה אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ד''ה ספיקא וקדושה מספיקא וישחטנו ולאחר שחיטה תבדק אם זכר הוא או נקבה ואמאי קאמר רשב''ג דאין קדושה חלה עליהם וי''ל דלרב חסדא הכי נמי קדושה חלה על טומטום והא דקאמר אין קדושה היינו קדושת הפה דאין דעתו כ''א לזכר ודאי או לנקבה ודאית כדאיתא פרק מי שמת (ב''ב דף קמ:) והא דקאמר הש''ס דאי ממעי אמן הן קדושין הא תפסתינהו קדושת אימיה לא אתיא כרב חסדא וא''ת הכא אמר דלמ''ד בהווייתן הן קדושין אין קדושה חלה על טומטום ואנדרוגינוס והרי הן כבעלי מומין דאין קדושת הגוף חלה עלייהו ובריש יוצא דופן (נדה דף מ:) מצריך קרא עלייהו דאם עלו ירדו אלמא קדישי אפילו למ''ד בהווייתן הן קדושים ולמה לי קרא מאחר דדיינינן להו כבעלי מומין דאין קדושת הגוף חלה עלייהו וה''נ קשה מפ' בתרא דזבחים (דף קיב.) הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטריפה והיוצא דופן שהקריבן בחוץ פטור שנאמר לפני משכן ה' כל שאינו ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו ופריך בגמ' (שם דף קיד.) עלה תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד עד דמסיק בוולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין אלמא משמע דשפיר הן [ראוין] לבא לפני פתח אוה''מ ואי לאו דממעטינן להו מלפני משכן ה' לא ממעט להו מפתח אהל מועד וע''ק לפי מה דפר''י בפ' מרובה (ב''ק דף עז:) גבי הא דאמר או עז להוציא את הנדמה וקשה לר''י לשם ל''ל קרא למעוטי נדמה תיפוק ליה דבעלת מום הוא מדאישתני הוה ליה מומא כדאיתא ריש בכורות (דף ו:) ותירץ ר''י דאיצטריך קרא למעוטי נדמה דולדות קדשים דמהו דתימא דליקדשו אגב אימיה קמ''ל או עז דלא וקשה מ''מ כיון דממעטינן מאו עז למעוטי נדמה דולדות קדשים דחשבינן ליה כבעלת מום וכ''ש כלאים דגריעי טפי כדאיתא פרק מרובה (ב''ק דף עח.) דדייק השתא כלאים איתרבו נדמה מיבעי אלמא גריעי כלאים מנדמה וכיון דממעטינן אפילו נדמה דולדות קדשים מאו עז כדפר''י כ''ש כלאים דגריעי וא''כ קרא דזבחים דלפני משכן ה' דמצריך התם למעוטי כלאים למה לי הא לאו ראוין הן לפתח אהל מועד וי''ל דלעולם פשיטא לן דהני דתניא בפרק בתרא דזבחים (דף קיד.) לא קדישי כלל ואפ''ה איצטריך לפני משכן ה' למעוטינהו דאין חייבין עליהן בחוץ דלאו מפתח אהל מועד לבד לא מצי למעוטינהו שהרי הן ראוין לבא לפני פתח אהל מועד עם אמן בעודן בבטן אמן והיא בהמת קדשים אע''ג דהולדות לא קדישי כלל וה''נ ניחא ההיא דיוצא דופן דאיצטריך קרא למעוטינהו דאם עלו ירדו אע''ג דאין עליהן שום קדושה אלא שהן ראוין לבא בעזרה עם אמן כשהאם קדושה אע''ג דהן עצמן לא קדישי כלל: אמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור. כדאמר בבכורות (דף לה.) גדיא באזניה אימרא בשיפוותיה וא''ת לימא דרב יהודה דהכא פליג אדרב הונא פרק בהמה המקשה (חולין דף סט:) יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר הרי זה קדוש בבכורה דכי נפק רובא לבסוף איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה קדיש ה''נ נימא גבי מטיל מום ויש לחלק בין מטיל מום למכירה דבמכירה יש לטעות יותר שמא ימכור אחר יציאת רובו: הא עדיפא יתירא מדאתי ביה לידי גיזה ועבודה. פי' אין בו מום צריך להשהות ואיכא למיחש דלמא אתי לידי תקלה דגיזה ועבודה אבל השתא דיש בו מום שחיט ליה כהן ולא אתי לידי גיזה ועבודה דלמה ישהנו ואר''ת דהשתא נהגו העולם למכור קצת מן האם כדי להפקיע הוולד מן הבכורה וטוב הוא לעשות כן ובלבד שיקנה לו קנין חשוב כמו הגבהה דבהמה דקה או משיכה וקנין כסף עמו ואע''ג דאיכא פ''ק דבכורות (דף ג:) גבי רב מרי בר רחל מקני לעובד כוכבים כו' וכלאי חיותא דרב מרי בר רחל וקאמר עלה דהא דכלאי משום דמפקע להו מכהן והוי איסורא לעשות כן אי אימא משום דרב מרי ידע לאקנויי קנין גמור וכ''ע לא ידעי וסברי דמילתא בעלמא עבד ואתי לידי תקלה ואנן קי''ל כלישנא בתרא דבעיא קנין גמור ואפילו ללשון ראשון נמי ניחא לן טפי למוכרו לעובד כוכבים מלהטיל בו מום קודם יציאת רובו דלא אתי למיטעי להטיל בו מום לאחר יציאת הרוב משום הכי טוב לעשות כן ולמכור קצת מן האם לעובד כוכבים קודם לידה והכי עדיף טפי דלא אתי לידי תקלה דגיזה ועבודה: