תמורה כה ע"א

ומכלל לשונו זו של רבן שמעון בן גמליאל עולה שאין הוולדות הטומטום והאנדרוגינוס קדושים כלל בכל אופן שהוא, ואף אם נולדו לבהמת הקדש, ושואלים: אמאי [מדוע] אין קדושה חלה עליהן מכח קדושת אמם? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רבן שמעון בן גמליאל כי ולדות קדשים — רק בהוייתן (בהיותם, בהיוולדם) הן קדושין (מתקדשים). וראיה לדבר, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר כי כבר ממעי אמן הן קדושין, אמאי [מדוע] אין קדושה חלה עליהן? הא תפסתינהו [הרי כבר תפסתן, חלה עליהם] הקדושה דאימייהו [של אמם]! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי ולדי קדשים רק בהוייתן הן קדושים. ואילו

האי [זה] התנא (החולק על רבן שמעון בן גמליאל) סבר [סבור] כי ולדי קדשים — ממעי אמן הן קדושים. דתנו רבנן [שכן שנו חכמים בברייתא] על האמור בדין הבכור "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו" (ויקרא כז, כו): אילו לא נאמר פסוק זה בשלמותו אלא חלק ממנו: "אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש", הייתי אומר שהכתוב מתייחס לאדם המקדיש, וללמדנו שבכור אדם לא יקדיש כל הקדישות, לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) במלים "איש אתו" — שהכתוב מדבר בהקדש שמקדיש בכור אדם ("איש") את בכור הבהמה ("אותו"), וללמדנו כי דווקא אותו את בכור בהמה אי (אין) אתה הקדוש בבכור אדם מקדיש לקדושה אחרת, אבל מקדיש אדם בכור שאר הקדישות.

ועדיין אני אומר: דווקא הוא בכור אדם — הוא שלא יקדיש את בכור הבהמה לקדושה אחרת, אבל יקדישוהו אחרים שאינם בכורים. לכך תלמוד לומר הכתוב הנוסף "בבהמה" — רק בבכור בהמה עסקתי בכתוב זה ולא דובר בו כלל בבכור אדם, וללמדנו שלכל אדם אסור להקדיש בכור בהמה להקדש אחר.

ועדיין יש לברר ולשאול: יכול שהדין הוא שלא יקדישנו את בכור הבהמה לקדושה אחרת אף כשהוא עדיין ולד בבטן אמו? לכך תלמוד לומר במלים "אשר יבכר לה'"— רק מזמן שיבוכר לה', שיצא מבטן אמו והתקדש, אי (אין) אתה מקדיש אותו לקדושה אחרת, אבל אתה מקדיש אותו לקדושה אחרת בהיותו עדיין בבטן אמו.

יכול שיהא דין זה אף בולדי כל הקדשים כן, שיהא מותר להקדישם לקדושה אחרת בהיותם במעי אמם? — לכך תלמוד לומר במלה "אך" — כי חלק (הבדיל) הכתוב בין דין הבכור, שמותר להקדיש אותו בהיותו במעי אמו לקדושה אחרת, ואין הוא נוהג בשאר הקדשים. ונסכם: אלמא סבירא ליה [מכאן נלמד כי סבור הוא, תנא זה] שולדי קדשים ממעי אמן הן קדושין.

א שנינו במשנה כי יכול אדם להערים על הבכור, באופן שיקדישנו לעולה עוד בהיותו במעי אמו, שכיון שעדיין לא יצא מבטן אמו, עדיין לא התקדש בקדושת הבכור. ובענין זה אמר ליה [לו] רב עמרם לרב ששת בעיה זו: אם הבעלים אמר על העובר הבכור: "עם יציאת רובו מבטן אמו (שהוא זמן שבו חלה קדושת בכור) יקדש זה לעולה", מה דין הולד? האם עולה הוי [הינו] או בכור הוי [הינו]?

וצדדי השאלה: האם עולה הוי [הינו] — משום שהיא חמורה יותר ולכן כל פורתא ופורתא דקא נפיק [קצת וקצת ממנו שהוא יוצא] מבטן אמו הוא חלק מקרבן עולה שהוא כליל (כולו) לה' ומן הדין שקדושה זו היא שתתפוס. או שמא בכור הוי [הינו], משום שבדרך כלל קדושת הבכורות חלה בעצם לידתם ואם כן כל פורתא ופורתא דקא נפיק [קצת וקצת שהוא יוצא], במילתיה [בדברו, בעניינו] בקדושת בכור הוא?

לישנא אחרינא [לשון אחרת] בהצגת צדדי בעיה זו: האם עולה הוא, שכן קדושה חמורה זו של עולה חיילא עליה [חלה עליו]. או דלמא [שמא] בכור הוי [הינו] — שכן קדושתו חלה עליו בידי שמים, בעצם היציאה מרחם האם.

אמר ליה [לו]: מאי תיבעי [מה תישאל] לך שאלה זו, והרי היינו דבעי [זהו, שאלה כגון זו, ששאל] החכם אילפא: אמר בעליו של השדה הנקצר על הלקט (השבלים הנופלות מהמגל, שהן בכלל מתנות עניים, ואין העשירים רשאים לקחתן): "עם נשירת רובו מן המגל (שאז חל דין לקט עליו) יהא הפקר לכל (אף לעשירים)", מה דינן של השבלים? האם לקט הוי [הינו], או הפקר הוי [הינו]?

וצדדי השאלה: האם לקט הוי [הינו] — שכן קדושתו בידי שמים (שהרי הוא מתקדש בלא שיקדישנו אדם, אלא בעצם נפילתן מהמגל ובציווי הקדוש ברוך הוא), או דלמא [שמא] הפקר הוי [הינו], שהרי יפה כוחו, שכן בדרך זו זוכין בו עניים ועשירים?

ואמר אביי על בעייתו זו של אילפא: מאי תיבעי ליה [מה נשאלה לו], שהרי אין מקום לבעיה זו, שכן כלל הוא כי דברי הרב (הקדוש ברוך הוא) בתורה, שלקט הוא, ודברי תלמיד (האדם) שהפקירו אף לעשירים, דברי מי שומעים? הכי נמי [כך גם כן] בבעייתו של רב עמרם יש לומר: דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים? ואף עובר זה, הריהו קדוש בקדושת בכור, ולא בקדושת עולה.

ב משנה אדם האומר על בהמת החולין המעוברת שלו: "ולדה של בהמה זו יקרב לעולה, והיא עצמה תיקרב לשלמים" — דבריו קיימים, ויקרב הולד לעולה. שהרי הקדים בדבריו את קדושת הולד לקדושת האם. ואם אמר "היא תקרב לשלמים, וולדה יקרב לעולה", שהקדים את קדושת האם לקדושת הולד — הרי דינו של ולד זה כדין ולד זבחי שלמים, שכיון שהקדים את קדושת האם, וחלה עליה קדושת שלמים, הריהי חלה אף על כל מה שבקרבה ובכלל זה גם על הולד. אלו דברי ר' מאיר.

אמר ר' יוסי: אם לכן (לכך) נתכוין מתחלה, שכאשר אמר על האם שתהא לשלמים חשב שמיד לאחר מכן יאמר על הולד שיהא לעולה, הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת (בבת אחת) — כל דבריו קיימין, שהאם שלמים והולד עולה. ואם לא כך היתה כוונתו, אלא משאמר (לאחר שאמר) "הרי זו שלמים" נמלך ואמר "ולדה עולה" — הרי זו ולדה גם הוא שלמים, שטרם שנמלך כבר חלה על הולד קדושת אמו.

ג גמרא אמר ר' יוחנן: הפריש בהמה לצורך קרבן חטאת, והיתה אותה בהמה מעוברת וילדה נקבה — הרי שתיהן קדושות בקדושת חטאת, אם רצה — בה עצמה הוא מתכפר, ואם רצה — בולדה הוא מתכפר, שכיון שהקדישה כשהיתה כבר מעוברת, הרי זה כאילו הקדיש גם את העובר בפני עצמו.

ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] להלכה זו? קסבר [סבור הוא] ר' יוחנן שהמקדיש בהמה מעוברת לחטאת, אם שיירו (השאירו) את העובר שיהיה חולין, וכגון שאמר "העובר חולין, והיא לחטאת" — הרי זה אכן משוייר, והריהו חולין, אף שאמו הריהי חטאת.

שסבור ר' יוחנן שעובר לאו [לא] כירך (חלק מגוף) אמו הוא. ולכן, כשם שיכול הוא לשייר את העובר שלא תחול עליו קדושת אמו, כן יכול הוא להקדיש את העובר לקדושה שונה מקדושת אמו. דהוה ליה [שהרי הוא] כמפריש שתי בהמות לקרבנות חטאות לאחריות (לחובתו) — ויקריב איזו מהן שירצה, שאם רצה — מתכפר בה באחת מהן, ואם רצה — מתכפר בחבירתה.

מותיב [מקשה] ר' אלעזר על שיטתו זו של ר' יוחנן ממה ששנינו במשנתנו: אם אמר "היא שלמים וולדה עולה" — הרי זה ולד שלמים, ומעתה יש לשאול: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שכאשר שיירו הריהו משוייר, שהולד המשוייר עומד לעצמו, כיישות נפרדת, אם כן מדוע נאמר על הולד "הרי זה ולד שלמים", שחלה קדושת אמו עליו, "הרי זו שלמים" בפני עצמו בעי מיתנא [צריך לשנות], שהרי הוא יישות נפרדת. ועל כרחך מזה ששנה "הרי זה ולד שלמים", משמע שאינו ישות בפני עצמו, ותחול עליו קדושת אמו בכל מקרה!

אמר רב טבלא: בר מינה דההיא [חוץ ממנה, הוצא אותה משנה] שכן היא משובשת. הא [הרי] אמר רב לתנא [לשונה המשניות] שלפניו, ששנה את משנתנו: אל תשנה בנוסח "הרי זה ולד שלמים", אלא כך תני [שנה] אותה "הרי זו שלמים".

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי ר' יוחנן אלה ממה ששנינו בברייתא: האומר לשפחתו הכנענית "הרי את שפחה כשהיית, ואולם ולדך הריהו בן חורין", שכתב לה כך בשטר שחרור ונתנו בידה, אם היתה עוברה (מעוברת) — זכתה לו (עבורו), לבנה, והריהו יוצא לחירות.

ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא [זה נוח אם אומר אתה] שאם שיירו — אינו משוייר, וכן שעובר — ירך אמו, משום הכי [כך] זכתה לו, והוי ליה [והרי זה] כאדם המשחרר חצי עבדו, שיצא בכך העבד לחירות, ומני [וכשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא. כדתניא [כמו ששנינו בברייתא]:

The Gemara asks: Why aren’t they imbued with the sanctity of the mother? The Gemara answers: Rabban Shimon ben Gamliel holds that the offspring of sacrificial animals are imbued with sanctity only as they come into being, i.e., from the moment they are born. As, if it enters your mind that they are sanctified already in the womb of their mother, why are they not imbued with the sanctity of the mother? After all, the sanctity of their mother has taken hold of them. Rather, learn from it that the offspring of sacrificial animals are sanctified only as they come into being.

And this tanna disagrees with Rabban Shimon ben Gamliel and holds that the offspring of sacrificial animals are sanctified in the womb of their mother. As the Sages taught in a baraita: It is written with regard to a firstborn: “But the firstborn among animals, which is born as a firstling to the Lord, man shall not consecrate it” (Leviticus 27:26). If that verse were not complete but merely stated: The firstborn shall not consecrate, I would have said that the verse is teaching that a firstborn man shall not consecrate non-sacred items. Therefore, the verse states: “Man shall not consecrate it,” i.e., you may not consecrate it, a firstborn animal, but a firstborn man may consecrate non-sacred items.

But still, I would say that specifically a firstborn man may not consecrate a firstborn animal with a different sanctity, but others who are not firstborns may consecrate a firstborn animal. Therefore, the verse states: “Among animals,” indicating that I am dealing with firstborn animals, not firstborn men, i.e., the verse is teaching that all people are prohibited to consecrate a firstborn animal with a different sanctity that that of a firstborn.

The baraita continues: One might have thought that one also cannot consecrate the fetus of an animal pregnant with its firstborn while the fetus is still in the womb of its mother. Therefore, the verse states: “Which is born as a firstling to the Lord,” indicating that from the time the animal is born and consecrated to the Lord as a firstborn you cannot consecrate it with a different sanctity, but you may consecrate it with a different sanctity while it is still in the womb.

One might have thought that even with regard to the offspring of all other consecrated animals it is so, that one may consecrate them with a different sanctity when they are still in the womb. Therefore, the verse states: “But [akh],” which distinguished between a firstborn animal, which one may consecrate with a different sanctity while it is still in the womb, and the offspring of other consecrated animals, which one may not consecrate with a different sanctity even when they are in the womb. Evidently, this tanna holds that the offspring of sacrificial animals are sanctified in the womb of their mother.

§ The mishna teaches that one may employ artifice to circumvent the obligation to give the firstborn to the priest by consecrating the fetus as a burnt offering before the time of birth, which is the point at which the animal becomes sanctified as a firstborn. Rav Amram said to Rav Sheshet: If an owner said with regard to the fetus of an animal pregnant with its firstborn: This fetus will be consecrated as a burnt offering at the same time that the sanctity of the firstborn takes effect, which is when the majority of the animal leaves the womb, what is the status of the offspring? Is the offspring a burnt offering or is it a firstborn?

The Gemara explains the dilemma: Is it a burnt offering, as the sanctity of a burnt offering is more stringent than the sanctity of a firstborn and therefore each and every bit that exits the womb becomes a burnt offering, which is entirely consumed upon the altar? Or perhaps it is a firstborn, because normally the sanctity of the firstborn takes effect at the moment of birth, and therefore with regard to each and every bit of the animal that exits the womb, its status is that of a firstborn.

The Gemara cites another version of the explanation of the dilemma: Is it a burnt offering because it is imbued with the more stringent sanctity of a burnt offering? Or perhaps it is a firstborn because God declared its sanctity as a firstborn upon exiting from the womb.

Rav Sheshet said to Rav Amram: What is your dilemma? Your dilemma is the same as that dilemma which Ilfa raised: With regard to the gleanings left for the poor, which the wealthy may not take, if the owner of a field at the harvest time said: This grain that is now on the stalk will become ownerless property, meaning that even the wealthy can acquire it, at precisely the same time as the halakha of gleanings left for the poor takes effect, which is when the majority of the grain falls off the stalk, what is the status of the grain after it falls off the stalk? Is it gleanings left for the poor or is it ownerless property that even the wealthy may take?

The Gemara explains the dilemma: Is it gleanings, as its sanctity is dictated by the hand of Heaven at the moment that the grain falls off the stalk? Or perhaps it is ownerless property, because that status is more inclusive, as both the poor and the wealthy may acquire the grain.

And Abaye said in response to Ilfa’s dilemma: What is your dilemma? When there is a conflict between the statement of the Master, i.e., God, who commanded that the grain become gleanings for the poor, and the statement of the student, the one who declared the grain to be ownerless property that may be acquired even by the wealthy, to whose statement should one listen? So too, with regard to Rav Amram’s dilemma, when there is a conflict between the statement of God and the statement of the student, to whose statement should one listen? Accordingly, the fetus is consecrated with the sanctity of a firstborn, not that of a burnt offering.

MISHNA: One who says: The offspring of this non-sacred animal is a burnt offering and the animal itself is a peace offering, his statement stands, i.e., is effective. If he says: The animal itself is a peace offering and its offspring is a burnt offering, then since consecration of the mother preceded consecration of the offspring, it is the offspring of a peace offering, whose halakhic status is that of a peace offering; this is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yosei said: If that was his intent from the outset, to designate the offspring as a burnt offering when he designated the mother as a peace offering, then since it is impossible to call it by two designations simultaneously, his statement stands, and the mother is a peace offering and the offspring a burnt offering. And if it was only after he said: This animal is hereby a peace offering, that he reconsidered and said: Its offspring is a burnt offering, that offspring is a peace offering, as before he reconsidered, the offspring had already assumed the status of the offspring of a peace offering.

GEMARA: Rabbi Yoḥanan says: In the case of one who separated a pregnant animal as a sin offering and that animal later gave birth to a female, both animals are consecrated as sin offerings. If he wishes he may achieve atonement by sacrificing the mother itself, and if he wishes he may achieve atonement by sacrificing the offspring. Since he consecrated the animal when it was already pregnant, his act of consecration took effect with regard to both the mother and the offspring.

What is the reason for this halakha? Rabbi Yoḥanan holds that in the case of one who consecrated a pregnant animal, if he reserved the fetus and designated it as non-sacred, e.g., he said: The fetus is non-sacred and the animal itself is designated as a sin offering, then the offspring is considered reserved and is non-sacred, despite the fact that the mother is consecrated.

The reason is that Rabbi Yoḥanan holds that a fetus is not considered the thigh, i.e., a part, of its mother. Therefore, just as one can reserve the fetus from being consecrated with its mother, so too, one can consecrate the fetus with a separate sanctity than that of the mother. Consequently, this case is like that of one who separates two sin offerings as a guarantee; if he wishes he may gain atonement with one of them, and if he wishes he may gain atonement with the other.

Rabbi Elazar raises an objection from the mishna: If one says: The animal itself is a peace offering and its offspring is a burnt offering, then it is the offspring of a peace offering. And if it enters your mind that if one reserved the fetus from the consecration of the mother it is considered reserved, and its sanctity is independent from that of the mother, why does the mishna state with regard to the offspring that it is the offspring of a peace offering, which indicates that it receives its sanctity from that of the mother? The mishna should teach that the offspring is a peace offering with an independent sanctity.

Rav Tavla said: The discussion of this topic should be held apart from this version of the mishna, as it is incorrect. Didn’t Rav say to the tanna who was reciting mishnayot that he should not recite the mishna with the phrase: It is the offspring of a peace offering, but rather, he should teach: It is a peace offering.

The Gemara raises another objection to Rabbi Yoḥanan’s statement from a baraita: One who says to his Canaanite maidservant: You are hereby still a maidservant but your unborn child is a freeman, and he writes a bill of manumission for the child and places it in her hand, if she was pregnant at that time, then she acquired freedom for the unborn child.

The Gemara explains the objection: Granted, if you say that if one reserved a certain consecration it is not considered reserved, and therefore the sanctity of the mother takes effect on her offspring, and likewise that a fetus is considered the thigh of its mother, it is due to that reason that she acquired freedom for the unborn child. And the explanation is that this case is like that of one who emancipates half of his slave, as that half is thereby emancipated. And whose opinion is this? It is the opinion of Rabbi Meir, as it is taught in a baraita: