תמורה כה ע"ב

האדון המשחרר רק את חצי עבדו — יצא בכך חציו של העבד לחירות, והריהו חצי עבד וחצי בן חורין. ואף שאין לעבד "יד" לזכות בדבר, מכל מקום הריהו זוכה בעצמו משום שגיטו (שטר שחרורו) וידו (רשותו, יכולתו לזכות בדברים) באין כאחת. ואולם

אי אמרת [אם אומר אתה] כי כאשר שיירו — הריהו משוייר, ועובר לאו [לא] ירך אמו הוא, והרי העובר והאם שתי ישויות נפרדות, אמאי [מדוע] אם שחרר רק את הולד, ושייר את האם זכתה לו האם לעובר את שחרורו? והלא היא כאדם אחר ביחס אליו, ושניהם הריהם עבדים של אותו אדון, והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: נראין הדברים שהעבד האחד זוכה לקבל (יכול לשמש כשליח קבלה) של גט (שטר) שחרור של חברו (עבד אחר) מיד רבו (אדונו) של חבירו, ובלבד שאינו האדון שלו (של העבד המקבל), ואולם כאשר שני העבדים הינם של אדון אחד, לא יכול עבד זה לקבל שטר שחרור של העבד האחר מיד רבו שלו. ואף כאן, כיצד האם מקבלת שטר שחרור עבור ולדה מיד האדון המשותף לשניהם? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי אם שיירו — אינו משוייר, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן. ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא.

א ומציעים: לימא [האם נאמר] כי שאלה זו אם שיירו — משוייר מחלוקת תנאי [תנאים] היא? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: האדון האומר לשפחתו הכנענית שהיתה מעוברת: "הרי את משוחררת, והינך איפוא בת חורין, ואולם ולדך הריהו עבד" — ולדה כמוה, שכאשר היא משתחררת — אף הולד משתחרר. אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ואילו חכמים אומרים: דבריו קיימין, והולד לכשיוולד, יהיה עבד. וטעמם של חכמים: משום שנאמר "האשה וילדיה תהיה לאדניה" (שמות כא, ד).

ותוהים: קרא [מקרא] זה, מאי תלמודא לרבנן [מה, כיצד הוא מלמד לשיטת חכמים], שולד שפחה משוחררת יכול להיות עבד? אמר רבא: שונה ברייתא זו אמר קרא [מקרא] זה לא כמקור לשיטת חכמים, אלא כמקור לשיטתו של ר' יוסי הגלילי הסבור ככלל שהולדות הולכים אחר האם, ולכן אם האם משוחררת — גם ולדותיה משוחררים. ומנין שכך סבור הוא? — דקתני [שכן שנינו] בשיטת ר' יוסי הגלילי שולדה כמוה, שנאמר: "האשה וילדיה תהיה לאדניה", וללמד: בזמן שהאשה לאדוניה — אף ולדה לאדוניה, ובזמן שאין האשה ברשות אדוניה, שהרי נשתחררה — אף ולדותיה משוחררים.

ומעתה דנים בדבריהם: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בכך נחלקו], שר' יוסי הגלילי סבר [סבור]: שיירו — אינו משוייר, שאין אלה שתי ישויות, ודין האם כדין הולדות, ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים]: שיירו — משוייר, ונמצא איפוא ששיטת ר' יוחנן ששיירו משוייר, אינה כשיטת ר' יוסי הגלילי?

ודוחים: אמר [יכול לומר] לך ר' יוחנן: דכולי עלמא [לשיטת הכל] שיירו — משוייר, והכא היינו טעמא [וכאן, בדין המשחרר את שפחתו ומשייר את ולדה, זהו הטעם] של ר' יוסי הגלילי, שאף הולד משוחרר, שכן ר' יוסי עצמו מסביר בטעם הדבר שהוא משום שאמר קרא [הכתוב] במפורש "האשה וילדיה תהיה לאדניה", ומכאן שהולדות הולכים אחר האם לענין כגון זה, ולא משום ש"ולד ירך אמו".

אלא מציעים עוד: ודאי לימא כי הני תנאי [אמור שדין שיירו משוייר הריהו כמו אותם תנאים שנחלקו ביניהם בכך], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: השוחט את החטאת (ואנו מניחים שהקדישה כשהיתה מעוברת), להקריבה על המזבח, ומצא בה עובר בן ארבעה חודשים חי, נחלקו תנאים בדינו של זה: תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: הועילה לו לולד זה שחיטת אמו, ומעשהו כמעשה החטאת לכל הלכותיה: אין היא נאכלת אלא לזכרי כהונה בלבד, ואינה נאכלת אלא ליום אחד בלבד, ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים (במקדש בלבד).

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: שאמנם הועילה לולד זה שחיטת האם, להתירו באכילה, ואולם הריהו חולין לכל דבר, ומשום כך נאכלת לכל אדם, ונאכלת בכל מקום, ונאכלת לעולם (ללא הגבלת זמן).

ומציעים: מאי לאו [האם לא] מחלוקת תנאי [תנאים] היא, שכן תנא קמא סבר [התנא, הברייתא, הראשון סבור]: שיירו — אינו משוייר, והאם והולד כישות אחת, ומשום כך חלים על הולד כל דיני האם. ואילו מר סבר [חכם זה שבברייתא השניה סבור]: שיירו — משוייר, ודין הולד הריהו לעצמו, כחולין. ונמצא איפוא ששיטת ר' יוחנן במחלוקת תנאים היא מצויה.

ודוחים: אמר [יכול לומר] לך ר' יוחנן: דכולי עלמא [לשיטת הכל] אם שיירו — משוייר, ויכול אדם להקדיש בהמה מעוברת ולשייר את עוברה כחולין, ואילו הני תנאי בהא קמיפלגי [אלו התנאים בדבר זה הם חולקים], בבהמה שהוקדשה לחטאת ואחר כך התעברה, שכאשר הוקדשה לא הוקדש ולדה, ולא בזו שכבר היתה מעוברת בשעה שהקדישה, דמר סבר [שחכם זה, בברייתא השניה סבור]: ולדי קדשים — רק בשעת הוייתן (לידתם) הן קדושים (מתקדשים), ועובר זה שלא נולד (שהרי הוציאוהו חי מתוך אמו) — לא התקדש, ודינו כחולין. ואילו מר סבר [חכם זה שבברייתא הראשונה סבור] כי ולדי קדשים — כבר במעי אמן הן קדושים, וולד זה, אף שעדיין לא נולד — מתקדש משעה שנוצר בבטן אמו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר למחלוקת ברייתות אלה, ובאופן זה: לא קשיא [קשה] על שיטת ר' יוחנן והכל סבורים ששיירו משוייר, ואף הכל סבורים שולדות הקדשים מתקדשים עם לידתם, ושתי הברייתות עוסקות במצבים שונים. שכאן בברייתא השניה — מדובר במקרה שבזמן שהקדישה עדיין לא היה במעיה עובר, ורק לבסוף נתעברה, ומשום כך, דינו של הולד כחולין לכל דבר, שהרי לא התקדש בשעה שהתקדשה אמו, וכן לא התקדש עם לידתו (שהרי לא נולד).

ואילו כאן בברייתא הראשונה — מדובר במקרה שנתעברה ולבסוף הקדישה, והתקדש איפוא אף הולד כשהקדיש את הבהמה (שהרי לא שייר את העובר), ודינו כחטאת לכל דבריו.

ב כהמשך לדיון הקודם בדברי ר' יוחנן מתקיף לה [מקשה עליה] רבא: ממאי דטעמא [ממה, מנין לנו, שהטעם] של ר' יוחנן הוא שאם שיירו משוייר, דלמא היינו טעמא [שמא זהו הטעם] של ר' יוחנן משום שאדם מתכפר בשבח הקדש, ואף ולד זה הריהו שבח הקדש, ואין דבריו שייכים לדין שיירו.

אמר ליה [לו] רב המנונא לרבא: והרי ר' אלעזר תלמידיה [תלמידו] של ר' יוחנן היה, ויתיב לקמיה [ויושב היה ושונה לפני] ר' יוחנן, והקשה ר' אלעזר לר' יוחנן עצמו (כמובא בעמוד הקודם) ממשנתנו, על סמך ההנחה שר' יוחנן סבור שאם שיירו משוייר, ולא אהדר ליה האי שינויא [ולא השיב לו ר' יוחנן תירוץ זה] שטעמו הוא משום שאדם מתכפר בשבח הקדש — ואת אמרת טעמא [ואתה אומר כי הטעם] של ר' יוחנן הוא משום שאדם מתכפר בשבח הקדש?!

ג שנינו במשנה בדברי ר' יוסי: אם מש כבר אמר "הרי זו שלמים" נמלך בדעתו, והוסיף ואמר "ולדה עולה" — הרי זה ולד שלמים. ושואלים: מה השמיענו בכך ר' יוסי, והלא פשיטא [פשוט] שכך הוא הדין, שולדן שלמים, אלא וכי יש לומר שכל אימת דבעי, מימלך [כל זמן שירצה, יתחרט]?

אמר רב פפא: לא נצרכה הלכה זו להיאמר אלא בזמן שנמלך ואמר בפרק זמן קצר זה שהוא תוך כדי דיבור "ולדה עולה". וחידוש יש בדבר: שכן מהו דתימא [שתאמר] כי תוך כדי דיבור הריהו נחשב כדיבור אחד אף ששהה מעט ויהיה הולד עולה כדבריו, והאי [וזה] שלא אמר כן מייד, אפשר לחשוב כי עייוני [לעיין] הוא דקמעיין [שמעיין, מתבונן באותו דבר] ואינו כמתחרט — לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שהוא נמלך, ואין זה נחשב כדיבור אחד.

ד משנה אדם שהיו עומדות לפניו שתי בהמות, אחת עולה והשניה שלמים, ואמר על בהמת חולין שלו: "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" — הרי זו תמורת עולה, שכיון שכבר אמר בתחילת דבריו שהיא תמורת עולה, חלה עליה קדושת עולה, ושוב אין חלה עליה קדושת שלמים, שרק דבריו הראשונים חלים. אלו דברי ר' מאיר.

אמר ר' יוסי: יש לבודקו, ולברר אם לכן נתכוין מתחלה, שתכנן מראש לומר כן, הואיל ואי אפשר לאדם לקרות שני שמות (שתי אמירות) כאחת — הרי כל דבריו קיימים, וחציה של בהמה זו הריהו תמורת עולה, וחציה הריהו תמורת שלמים. ואולם אם לא תכנן מראש לומר כן, אלא רק מש כבר אמר "תמורת עולה", נמלך בדעתו והוסיף ואמר "תמורת שלמים" — הרי זו כולה תמורת עולה.

With regard to a master who emancipates half of his slave, half of the slave is emancipated, and he is a half-slave half-freeman. Although a slave does not have the ability to acquire items, in this case he does acquire his freedom because his bill of manumission and his ability to acquire himself come at the same time.

But if you say that if one reserved a consecration it is considered reserved, and a fetus is not considered the thigh of its mother, but the mother and the fetus are separate entities, why does the mother acquire freedom for the fetus in a case where the master freed the fetus but not the mother? The Gemara continues: And isn’t it taught in a baraita: It appears to be the case that a slave can acquire a bill of manumission for another slave from the hand of his fellow’s master who is not also his own master, but not from the hand of his own master, i.e., not if both of them are enslaved to the same person. Here too, how can the mother receive the bill of manumission for the fetus from the hand of their shared master? Rather, conclude from it that if he reserved a consecration it is not considered reserved, and the refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan is indeed a conclusive refutation.

The Gemara suggests: Shall we say that the claim that if one reserved a consecration it is reserved is subject to a dispute between tanna’im? As it is taught in a baraita: With regard to one who says to his pregnant Canaanite maidservant: You are hereby a free woman but your offspring shall remain a slave, the offspring is emancipated like her. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. And the Rabbis say: His statement is upheld. This is because it is stated: “The woman and her children shall be her master’s” (Exodus 21:4).

The Gemara expresses surprise at this ruling: What is the derivation of the verse here that indicates support for the opinion of the Rabbis, who rule in this case that the child of a freed maidservant remains a slave? Rava said: The verse does not support the opinion of the Rabbis; rather, the verse that the baraita states is cited as support for the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, as it teaches, i.e., the baraita should be understood as follows: The offspring is emancipated like her, as it is stated: “The woman and her children shall be her master’s,” which indicates that when the woman belongs to the master her offspring likewise belongs to the master, but if the woman is freed the offspring is also freed.

What, is it not correct to say that the Sages disagree over this point, that Rabbi Yosei HaGelili holds that if he reserved it, it is not considered reserved, and therefore the mother and the fetus are treated as one entity, and the Rabbis maintain that it is considered reserved. If so, this would mean that Rabbi Yoḥanan’s opinion is the subject of a dispute between tanna’im.

The Gemara rejects this suggestion: Rabbi Yoḥanan could have said to you that everyone holds that if he reserved it, it is considered reserved, and here this is the reason that Rabbi Yosei HaGelili rules that the offspring is freed with the mother, as Rabbi Yosei HaGelili himself explains: It is that the verse states: “The woman and her children shall be her master’s.” This verse teaches that the status of the offspring follows the status of the mother with regard to slavery, but not because the fetus is considered a part of its mother.

Rather, certainly we shall say that the opinion that if he reserved it, it is reserved, is subject to a dispute between these tanna’im, as it is taught that there are two baraitot that discuss the case of one who slaughters a sin offering, which is assumed to have been consecrated when it was pregnant, and he found a four-month-old fetus alive inside. It is taught in one baraita: The slaughter of the mother is also considered a slaughter with regard to the fetus, and therefore the fetus is considered a sin offering. This means that its meat is eaten only by males of the priesthood, and it is eaten only for one day, and it is eaten only inside the curtains. In the Tabernacle in the wilderness this area was surrounded by curtains. The corresponding area in the Temple is the courtyard.

And it is taught in another baraita: The slaughter of the mother is also considered a slaughter for the fetus to the extent that it permits it to be eaten, but the fetus is non-sacred, and therefore it may be eaten by any person, and may be eaten in any place, and may be eaten forever, with no time limit.

What, is it not correct to say that these tanna’im disagree over this point, that the first tanna holds: If he reserved it, it is not considered reserved, and therefore the mother and the fetus are considered one entity and the status of the mother applies to the fetus; and the Sage in the second baraita holds: If he reserved it, it is considered reserved, which means that the fetus is considered an independent entity and is non-sacred. If so, Rabbi Yoḥanan’s opinion is the subject of a dispute between tanna’im.

The Gemara rejects this suggestion: Rabbi Yoḥanan could say to you that everyone holds that if he reserved it, it is considered reserved, and therefore a person can consecrate an animal while reserving the fetus as non-sacred. And these tanna’im disagree over this following point: In the case of an animal that was consecrated as a sin offering and only then became pregnant, one Sage holds: The offspring of sacrificial animals become consecrated when they are born and come into being, and as that fetus which was found alive inside the mother was never born, it never became consecrated. And one Sage holds: The offspring of sacrificial animals become consecrated in the womb of their mother, which means that the fetus that was found alive inside the mother was already consecrated.

If you wish, say instead an alternative explanation of the dispute between these two baraitot: It is not difficult for Rabbi Yoḥanan. Everyone holds that if he reserved it, it is considered reserved, and everyone also maintains that offspring of sacrificial animals become consecrated when they are born. Rather, these two baraitot are discussing two different cases. Here, the second baraita is referring to a case where the owner consecrated the animal before it became pregnant and only afterward it became pregnant. Consequently, the offspring is non-sacred, as it was not in the womb when the mother was consecrated, and as it was never born, it was not consecrated at the moment of birth either.

By contrast, there, the first baraita is referring to a case where the animal first became pregnant and afterward the owner consecrated it. Since the owner did not reserve the fetus from the consecration of the mother, the fetus was consecrated as a sin offering together with the mother.

Rava objects to this claim: From where is it known that the reason for the opinion of Rabbi Yoḥanan is that if he reserved it, it is considered reserved? Perhaps Rabbi Yoḥanan maintains that if he reserved it, it is not considered reserved, and this is the reason for the ruling of Rabbi Yoḥanan: It is that one can achieve atonement with the offspring of a pregnant animal he set aside as a sin offering, as he maintains that a person can achieve atonement with the enhancement of consecrated property, and the fetus is considered an enhancement of consecrated property.

Rav Hamnuna said to Rava: Rabbi Elazar was the pupil of Rabbi Yoḥanan, and he sat before Rabbi Yoḥanan, and Rabbi Elazar assumed that the reason for the opinion of Rabbi Yoḥanan was that he held that if he reserved it, it is considered reserved, and he questioned Rabbi Yoḥanan himself about his statement based on that assumption. And Rabbi Yoḥanan did not answer him with this answer, i.e., that the real reason for his opinion is that a person can achieve atonement with an enhancement of consecrated property. And if so, how can you say that the reason for the opinion of Rabbi Yoḥanan is that a person can achieve atonement with the enhancement of consecrated property? Therefore, it must be that the reason for the opinion of Rabbi Yoḥanan is that he held that if he reserved it, it is considered reserved.

§ The mishna teaches: And if it was only after he said: This animal is hereby a peace offering, that he reconsidered and said: Its offspring is a burnt offering, that offspring is a peace offering, as before he reconsidered the offspring had already assumed the status of the offspring of a peace offering. The Gemara asks: If he reconsidered after saying: This animal is a peace offering, it is obvious that he cannot remove the status he already applied to the animal, and that the offspring remains a peace offering. Can one change his mind anytime that he wants?

Rav Pappa said: This halakha is necessary only in a case where he reconsidered and said: Its offspring is a burnt offering, within the time required for speaking a short phrase. Lest you say: The halakhic status of a pause that lasts less than the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech, and therefore the offspring is a burnt offering, and that time he was merely prolonging his thought but not changing his mind; consequently, the mishna teaches us that he changed his mind and it is not considered continuous speech.

MISHNA: If one had two animals standing before him, one a burnt offering and the other a peace offering, and he said with regard to a third, non-sacred animal: This animal is hereby the substitute of the burnt offering, the substitute of the peace offering, that animal is the substitute of the burnt offering. This is the statement of Rabbi Meir. Once he designated it as the substitute of the burnt offering, his initial statement takes effect and the animal assumes the sanctity of the burnt offering.

Rabbi Yosei said: If that was his intent from the outset, when he said that the animal is the substitute of the burnt offering, to state that the animal is also the substitute of the peace offering, then since it is impossible to call two designations simultaneously, i.e., one must first say one designation and then the other, his statement stands, and the animal is half a burnt offering and half a peace offering. And if it was only after he said: This animal is hereby the substitute of the burnt offering, that he reconsidered and said: The substitute of the peace offering, that entire animal is the substitute of the burnt offering.