דרכם של רש"י (כניכר במקומות רבים) ועוד ראשונים היתה להגיה בגמרא מסברתם. ואילו ראשונים אחרים התנגדו לנוהג זה.
נפסקה הלכה בהגה בשולחן ערוך יורה דעה סימן רעט, א:
"ואין להגיה שום ספר על פי הסברא, כי אם בראיה ברורה שיש בו טעות".
וציטט בביאור הגר"א שם את דברי הרמב"ן שכתב: "והגהת ספרים בסברא עבירה גמורה וראוי לנדות עליה".
הרמב"ן לשיטתו במקומות רבים המובאים פה.

פה אנו עסוקים בסוגיה אחרת, בתיקון על פי רוב כתבי היד העתיקים.

בזה ההלכה קובעת שצריכים ללכת אחר הרוב. ראה עוד פה. וזו דוגמא ל"ראיה ברורה" שכתב הרמ"א שעל פיה כן מגיהים.
ולא עוד אלא שמי שאינו מגיה עובר על (איוב יא, יד) אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה, כמובא במסכת כתובות דף יט ע"ב; ברא"ש שם; בשולחן ערוך יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רעט, א; ובביאור הגר"א שם.

וצריך ללכת דוקא אחר הספרים המדויקים העתיקים, בענין זה ראה עוד פה כנ"ל. ולשון דברי הרמ"ה בזה נמצא כאן.

בכרכים הראשונים של הוצאת הרמב"ם במהדורת פרנקל, חששו לתקן בגוף הרמב"ם את השינויים המהותיים ביותר.
חשש זה עבר בזמן הוצאת הכרכים האחרונים, כשכבר נתפשטו הוצאות מדוייקות אחרות של הרמב"ם, ויחד איתם נתקבלה הלגיטימיות של הנוסח המקורי והנכון.

יהי רצון שבקרוב תצאנה מהדורות מתוקנות של הגמרא, במקומות הרבים שבהם ניתן לברר בודאות ולתקן, כמחוייב בהלכה.