בהודעה קודמת כתבתי את הקטע הבא:
לולי דמסתפינא, כדאי אולי להזכיר – ראה מאמרו של אבינועם כהן ["ביקורת הלכתית לעומת ביקורת ספרותית בסוגיות התלמוד (פרק בהתהוות השכבתית של הבבלי)", בתוך: אסופות, ג (תשמ"ט), עמ' שלא-שמו] שעד כמה שזכור לי טוען שיש הבדל בין האמוראים הראשונים לאמוראים האחרונים, כאשר רק שיטתם של האמוראים האחרונים היא לעורר שאלות מהסגנון הזה ("ספרותי") ולברר מה כל מילה מיותרת התכוונה וכו', ואילו האמוראים הראשונים לא "התרגשו" מכל 'פיפס' במשנה ולא נהגו לשאול שאלות שכאלו [ולכן אף הרשו לעצמם להגיה ולחסר בדברי המשנה וכדו'], ועיקר עיסוקם היה בתוכן ("הלכתי").
בנוסף, ראה גם בספרו החשוב מאוד של הרב אליהו זייני (רבנן סבוראי וכללי ההלכה, כרך א) שבין היתר אסף וקיבץ בפירוט רב את כל לשונות/מונחי הסבוראים, ולטענתו לשון זו של "לאתויי" היא מרבנן סבוראי (ראה רשימה מפורטת, שם עמ' 11-12).


אך בעיקר אדגיש שוב את שכתבתי שם:
הדבר ידוע שדרך הגמרא לדקדק בכל מילה ואות מיותרת במשנה, והדברים לא נאמרים סתם כך לרווחא דמילתא וכדו'.
כך דרך הגמרא – לעשות למשנה מה שהתנאים עשו לתורה – לדרוש כל קוצו של יו"ד.

וכן כתב בשרידי אש, חלק רביעי, עמ' רלז-רמא, הרב יחיאל יעקב וויינברג:
האמוראים נהגו במשנה כמו במקרא ופירשוה גם בדרך הדרש... לאמוראים לא היה כוח זה של הכרעה עצמית. הם היו כפופים למשנה, ולא נשארה להם דרך אחרת אלא הפרשנות. אבל פרשנות זו אינה פרשנות במובנה המצומצם, כלומר פרשנות מילולית לשונית וסגנונית, אלא פרשנות מסבירה ומרחיבה, פיתוח הרעיונות העיקרים והיסודות החבויים או רמוזים במשנה, פרשנות שתכליתה היא להכשיר את ההלכה המסורה בשביל השימוש המעשי, להפעילה בכל שטחי החיים, לכל מסיבותיהם ולכל מאורעותיהם...
המשנה שימשה לאמוראים נקודת מוצא לכל העיונים והדיונים שבחקירת ההלכה. לא הכריעו שום דבר הלכה למעשה אלא אם מצאו לו משען וסעד במשנת התנאים. ואם הדברים לא נתפרשו במשנה, דרשו ומצאו אותם רמוזים בלשונה או חבויים בקמטי סיגנונה. שפת המשנה הנפלאה בקיצורה ועסיסיותה גם יחד הסתגלה לכך, להיות נדרשת בדקדוקי תיבות ואותיות... היחס הכללי אל המשנה מיום שנחתמה... יחס דומה ממש ליחס התנאים אל המקרא... וכשם שנהגו התנאים להסמיך את הלכותיהם אל הקרא (אסמכתות), כך נהגו האמוראים להסמיך מה שנתחדש בבית מדרשם אל המשנה (ר' יעב"ץ ח"ו 216).
הפרשנות למשנה שימשה להם לאמוראים כלי להביע את דעותיהם במקצוע הדת והמשפט... אין בדרך זו משום הערמה פרשנית, שרוצים להכניס ערכים חדשים לתוך כלים ישנים כדי להאציל עליהם הוד קדומים, אלא יש כאן אמונת אומן, שהכל רמוז בתורה ובמשנה. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש.