מיהו בכור? בכורות ט ע"א–ע"ב ושלושה סיפורי לידה

השאלה העקרונית היא האם הבכורה נקבעת לפי סדר הלידה, פתיחת הרחם, או זהותו של הנולד. בדרך כלל שלושת הדברים חופפים, אך בלידת תאומים או בלידה חריגה הם עשויים להתפצל.

יש להבחין מלכתחילה בין שלוש משמעויות של בכורה:

• בכור לנחלה: הראשון שנולד לאביו, שזכאי לחלק כפול בירושה, בכפוף לדיני הבכורה. לעניין זה יש חשיבות לסדר הלידה, ולא דווקא לשאלה מי פתח את רחם אמו.

• בכור אדם לפדיון: הזכר שהוא פטר רחם אמו. בכור לנחלה אינו בהכרח בכור לפדיון, ולהפך.

• בכור בהמה: הראשון שפותח את רחם הבהמה, בכפוף לדינים המיוחדים לבהמה טהורה ולפטר חמור.

ההבחנה החשובה לענייננו היא בין השאלה מי יצא ראשון לבין השאלה מי נחשב לפותח הרחם. בבכורות דף ט ובסוגיות הסמוכות מתברר שההבחנה הזאת מסתבכת במיוחד כאשר שני ולדות יוצאים כאחד, או כאשר איבר של ולד אחד יוצא לפני גופו של ולד אחר.

 

1. בכורות דף ט: שתי יציאות, שלוש אפשרויות

א. שני זכרים: שניהם בכורים או רק אחד?

המשנה בבכורות ט ע"א קובעת:

חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים, נותן טלה אחד לכהן.

המשנה אינה מתארת במפורש לידה סימולטנית. אבל הגמרא מקשרת אותה למחלוקת רבי יוסי הגלילי וחכמים בעניין שני זכרים שיצאו ראשיהם כאחד, המובאת במשנה בבכורות יז ע"א.

אפשרות 1 - שניהם בכורים — רבי יוסי הגלילי

רבי יוסי הגלילי סובר שאפשר לצמצם: ייתכן ששני הראשים יצאו באותו רגע ממש, ולכן שניהם נחשבים פטר רחם. הוא דורש מן הפסוק "הזכרים לה'" שאפשר שתחול קדושת בכורה על שני זכרים מאותה לידה.

על פי הברייתא בדף ט, הוא מחיל את הדין גם על פטר חמור: אם שני ראשי החמורים יצאו כאחד, שניהם לכהן, כלומר נדרשים שני פדיונות.

 

אפשרות 2 - אחד בכור, אך איננו יודעים מיהו — חכמים

חכמים אומרים "אי אפשר לצמצם". לפי רש"י והרמב"ם, גם כאשר נדמה ששני הראשים יצאו יחד, אחד מהם בהכרח הקדים את חברו, אלא שאין בידינו לדעת מי.

לפיכך יש כאן בכור אחד בוודאות, אך זהותו מסופקת. בבכור בהמה טהורה הכהן מקבל אחד מהם, והשני נשאר ספק בכור.

 

אפשרות 3 - שניהם יצאו יחד, אבל רק אחד יכול להיות בכור — ההצעה שנדחתה

אביי מציע שבכור בהמה טהורה שונה מפטר חמור: התורה ריבתה שני זכרים בבכור בהמה טהורה בלבד, ולכן אפילו אם שני חמורים יצאו כאחד, אין לשניהם דין בכורה.

אולם הברייתא שבה רבי יוסי הגלילי מחייב בשני פדיונות מפריכה את ההבחנה הזאת, והגמרא מסיימת בתיובתא לאביי.

חשוב לדייק: זהו ניסיון להבחין בין שני סוגי בכורה, ולא מסקנת הסוגיה.

 

ב. כיצד ייתכן שאף אחד מהתאומים אינו בכור?

כאן נכנס המקרה של זכר ונקבה שיצאו יחד, והוא חשוב במיוחד להבנת משמעות הביטוי "פטר רחם".

המשנה בבכורות יז ע"א מסיימת את הדיון במילים "זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום". תוספות בבכורות ט ע"א מסבירים שאפילו לרבי יוסי הגלילי, הסובר ששני זכרים יכולים להיות בכורים בבת אחת, כאשר זכר ונקבה פותחים את הרחם יחד, הנקבה מבטלת את בכורת הזכר.

 

ההבדל הוא זה: שני זכרים יכולים, לשיטת רבי יוסי הגלילי, להיות שותפים במעשה הפותח את הרחם ולהתקדש שניהם. לעומת זאת, כאשר נקבה שותפה לפתיחת הרחם, אין הזכר עומד בתנאי הנדרש לקדושת בכורה.

יש להבחין בין שתי דרכים שבהן התוצאה היא שאין בכור זכר:

• כאשר הנקבה יצאה תחילה, הזכר שנולד אחריה בוודאי אינו פטר רחם.

• כאשר שני הראשים יצאו יחד ממש, לפי תוספות, הנקבה מונעת את קדושת הבכורה של הזכר, אף שגם הוא השתתף בפתיחת הרחם.

זהו המקרה המעניין ביותר לענייננו: לא די בכך שהזכר היה בין הראשונים שפתחו את הרחם; יש לבחון אם הפתיחה מיוחסת לו באופן המעניק לו קדושת בכורה.

 

ג. אין בכור ודאי, או שאין בכור כלל?

אלה שתי טענות שונות.

בלידת זכר ונקבה שלא ידוע סדר יציאתם, ייתכן שהזכר הקדים והוא בכור, וייתכן שהנקבה הקדימה ואין בכור זכר כלל. לכן המשנה בדף ט מחייבת להפריש שה לפדיון פטר החמור, אך אינה מחייבת למסור אותו לכהן, משום שאין ודאות שהממון מגיע לו.

בלידת שני זכרים, לעומת זאת, לשיטת חכמים יש בכור ודאי אחד, אף אם איננו יודעים לזהותו. לכן אי-הוודאות בזהות הבכור אינה פוטרת מעצם חובת מתן אחד מהם לכהן.

 

נמצא שהסוגיה מבחינה בין שלוש שאלות: האם אירעה פתיחת רחם, האם נולד זכר הראוי להתקדש בבכורה, והאם אפשר לזהות את הזכר שהתקדש.

 

2. יעקב ועשו: עשו ראשון בלידה, אך האם יעקב חצץ בינו לבין הרחם?

א. מי היה הראשון?

הפסוקים קובעים סדר ברור: "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשו. ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו". עשו הוא הראשון בלידה. אין כאן תיאור של שני ראשים היוצאים כאחד, כמו בבכורות ט, אלא של עשו היוצא ראשון כשידו של יעקב כבר אוחזת בעקבו.

 

רש"י, בעקבות בראשית רבה סג, ח, מציע הבחנה נוספת: יעקב נוצר תחילה, ואילו עשו יצא ראשון. בדימוי של שתי אבנים המוכנסות לצינור, האבן שנכנסה אחרונה עשויה לצאת ראשונה. לפי המדרש, אחיזת העקב מבטאת את ניסיונו של יעקב לעכב את עשו ולהשיג את הבכורה הראויה לו מצד קדימתו ביצירה. במונחים של סוגייתנו, יצירת העובר אינה זהה ללידתו, ולכן יעקב, אף שנוצר ראשון לפי המדרש, אינו פטר הרחם.

 

ב. האם אחיזת העקב משנה את דין הבכורה?

כאן יש לבחון שתי אפשרויות שונות:

האפשרות הראשונה: ידו של יעקב יצאה עם עקב עשו.

אין די ביציאת ידו של יעקב כדי להגדירו כבכור. גם בסוגיות בכורות וחולין, יציאת איבר בודד אינה שקולה בהכרח ליציאת הראש או רוב הגוף, הקובעת את גמר הלידה לעניין בכורה.

לכן עצם העובדה שידו של יעקב הקדימה את גופו אינה הופכת אותו לנולד ראשון.

 

האפשרות השנייה: יד יעקב הפרידה בין עשו לבין כותלי הרחם.

זו קושיה מהותית יותר. אם בכור מתקדש משום שהוא פותח את הרחם, אפשר לשאול אם עשו פתח את הרחם בעצמו, או שידו של יעקב חצצה בינו לבין הרחם.

אלא שמבחינה גופנית והלכתית, אחיזה בעקב אינה מוכיחה שהייתה חציצה בין ראשו של עשו או רוב גופו לבין כותלי הרחם. אפשר שעשו כבר הוציא את ראשו והתקדש בבכורה לפני שידו של יעקב אחזה בעקבו בצאתו.

גם אם היד ליוותה את העקב מתחילת הלידה, עדיין יש להוכיח שהייתה חציצה בשלב הקובע את הבכורה, ולא רק מגע בין שני הוולדות.

 

ג. המקור ההלכתי הישיר: חציצה בין שני עוברים

בבכורות ט ע"ב שואלת הגמרא כיצד מתקדש בכור כאשר שני זכרים יוצאים יחד, והאחד חוצץ בין חברו לבין כותלי הרחם. רב משיב: מין במינו אינו חוצץ.

התשובה מאפשרת לקדש את הבכור אף כאשר גופו של אחיו נמצא בינו לבין חלק מכותלי הרחם. אין הכרח למגע בלתי אמצעי בכל היקף הרחם.

 

חולין ע ע"א מוסיף את השאלה מה הדין כאשר העובר נעטף בדבר החוצץ בינו לבין הרחם. לפי גרסת רבנו חננאל ופירוש רבנו תם, הגמרא דנה גם במקרה של עובר שנכרך באחותו התאומה, והאחות מסייעת בהוצאתו.

במקרה זה, כשהעובר יוצא דרך ראשו ואחותו דרך מרגלותיה, השאלה מורכבת יותר: האחות אינה פותחת את הרחם בעצמה בדרך היוצרת קדושת בכורה, אך ייתכן שהיא חוצצת בין אחיה לרחם.

מכאן אפשר להציע שתי קריאות ביחס לידו של יעקב:

• אם היד רק נוגעת בעשו, אין בכך כדי לשלול את בכורתו. מדובר במגע בין שני זכרים, והסוגיה קובעת שמין במינו אינו חוצץ.

• אם היד ממש עוטפת את המקום שבו אמור עשו לגעת ברחם, מתעוררת שאלת החציצה של חולין. אולם אין בפסוקים תיאור המחייב להעמיד כך את הלידה, ואף אין ראיה שהיד חצצה כבר בזמן יציאת ראשו.

 

מסקנת העיון: עשו הוא הבכור מבחינת הלידה, והפסוקים אינם מספקים בסיס לשלול ממנו את מעמד פטר הרחם בשל אחיזת העקב. עם זאת, האחיזה יוצרת מקרה גבול מעניין: ידו של יעקב עשויה הייתה לצאת ראשונה בלי שיעקב ייחשב נולד, ואף לגעת בעשו בלי לפסול את בכורתו.

 

3. פרץ וזרח: יד ראשונה, גוף ראשון, ושני סוגים של בכורה

א. מה אירע בלידה?

המקרא מתאר שלושה שלבים:

1. זרח מוציא יד, והמיילדת קושרת עליה חוט שני כדי לזהות את מי שיצא ראשון.

2. זרח משיב את ידו, או נראה כמשיב אותה, ופרץ יוצא לפניו.

3. לאחר מכן נולד זרח.

בשונה מלידת יעקב ועשו, כאן קודמת יציאת ידו של האח שנולד לבסוף. לפיכך השאלה חדה עוד יותר: האם יציאת היד הפכה את זרח לבכור, או שהבכורה נקבעת לפי יציאת הגוף?

 

ב. הסברים שונים במפרשים

 

רש"י מדגיש את עוצמת הפריצה של פרץ. אבן עזרא מדמה זאת לאדם הפורץ גדר כדי לצאת.

ההפתעה היא שהעובר אשר סימן את עצמו ראשון באמצעות ידו אינו הראשון שנולד. השם פרץ מנציח את התפרצותו של האח שעבר לפניו.

הרמב"ן בפירושו הרעיוני המציין שפרץ הוא הבכור, ומקשר את שמו ואת לידתו למלכות בית דוד.

ספורנו: לא זרח הוא שהחליט להחזיר את ידו. הספורנו מדייק בלשון "כמשיב ידו": זרח לא השיב את ידו מרצונו, אלא נדחק לאחור בעקבות הכוח שדחף את פרץ החוצה. לפי קריאה זו, פרץ לא רק עקף את זרח; הוא גם גרם לנסיגתו של זרח בזמן הלידה.

אור החיים: פרץ ראשון גם ביצירה וגם בלידה

אור החיים משתמש בדימוי של הקדמת הנוצר אחרון בלידה. לפי פירושו, זרח היה קרוב לצאת ראשון, אולם פרץ דחק אותו והקדים אותו. נמצא שפרץ הוא הראשון ביצירה והראשון בלידה, וקדימתו קשורה גם למעמדו השושלתי ולמלכות העתידה לצאת ממנו.

 

ג. רבנו בחיי: זרח בכור ביד, פרץ בכור ביציאה מן הרחם

רבנו בחיי מציע הבחנה מפורשת בין שני האחים:

זרח היה הבכור בנתינת היד

ובהמשך:

ופרץ היה הבכור בהפטרו מן הרחם

ולבסוף הוא קובע שפרץ היה הבכור הגמור, משום שהוא יצא ראשון מן הרחם.

 

הדיוק בלשונו חשוב: רבנו בחיי אינו מסתפק בקביעה שפרץ פתח את הרחם, אלא משתמש בביטוי "בהפטרו מן הרחם", ובהמשך "הנפטר מן הרחם תחילה".

אפשר להציע שהניסוח מדגיש את יציאת הוולד מן הרחם, ולא את פעולת פתיחתו המכנית. לפי קריאה זו, זרח אמנם הוציא את ידו ואולי אף הרחיב באמצעותה את פתח הרחם, אך פרץ היה הראשון שהשלים את הלידה באופן המקנה מעמד של בכור.

זו הבחנה מועילה במיוחד לאור הסוגיה: יש הבדל בין פתיחת הרחם באמצעות איבר לבין יציאת ולד הנחשב פטר רחם.

עם זאת, אין הכרח שרבנו בחיי התכוון במילותיו להבחנה ההלכתית בין מגע בכותלי הרחם לבין יציאת הגוף. הוא משתמש גם בביטוי "פטר רחם" עצמו, ולכן אין להעמיס על שינוי הלשון טענה הלכתית שאינה מפורשת בדבריו.

 

ד. מה אם ידו של זרח נשארה מחוץ לרחם בזמן יציאת פרץ?

כאן יש מקום לחזור למחלוקת על החציצה.

הפסוק אומר "ויהי כמשיב ידו", ולא בהכרח "וישב ידו". רבנו בחיי עצמו עומד על שינוי הלשון. אפשר אפוא לשאול אם בשעת לידת פרץ חלק מידו של זרח עדיין היה מחוץ לרחם, או בסמוך לפתחו.

במצב כזה מתעוררות שתי שאלות:

האם זרח כבר נעשה בכור? לא. הוצאת יד לבדה אינה שקולה ללידת הוולד, כשם שידו של יעקב אינה הופכת אותו לבכור במקום עשו.

האם היד שנותרה בחוץ חצצה בין פרץ לבין הרחם? גם אם כך היה, היה צורך לקבוע שהיד הפרידה בין גופו של פרץ לכותלי הרחם בשלב הקובע. מעבר לכך, רב קובע בסוגיית בכורות שמין במינו אינו חוצץ.

לכן גם בקריאה המחמירה של "כמשיב ידו", אין הצדקה פשוטה לשלול מפרץ את מעמד הבכור.

אבל יש כאן הבדל מעניין בין שני הסיפורים: אצל יעקב ועשו היד שייכת לוולד המאוחר ונאחזת בבכור היוצא; אצל פרץ וזרח היד שייכת לוולד שכמעט יצא ראשון, אך הוא נסוג ואחיו משיג אותו. בשני המקרים המקרא מבחין בין סימן מוקדם של יציאה לבין זהותו של מי שנולד ראשון בפועל.

 

4. התינוק בעל שני הראשים במנחות לז: בכור אחד, שני פדיונות

הסוגיה במנחות לז ע"א מתארת שאלה שנראית תחילה בלתי מציאותית: פלימו שואל את רבי על אדם בעל שני ראשים, באיזה מהם יניח תפילין. רבי מגיב בחריפות, אך מיד מגיע אדם ומספר שנולד לו תינוק בעל שני ראשים. הוא מבקש לדעת כמה עליו לתת לכהן לפדיונו.

הזקן המשיב לו מחייב עשרה סלעים, ולא חמישה. הגמרא מנמקת את החיוב המיוחד בכך שהתורה תלתה את הפדיון בגולגולת, ורש"י מבאר שיש לשלם חמישה סלעים עבור כל אחת משתי הגולגולות.

 

א. כיצד הדבר מתיישב עם בכורות ט?

לכאורה, לפנינו סתירה: בבכורות נקבע שאי אפשר לצמצם, ולכן אין שני בכורים היוצאים יחד; ואילו במנחות מחייבים שני פדיונות בשל שתי גולגולות שיצאו יחד. רש"י במנחות לז ע"א מתייחס להשוואה במפורש: "דחד בכור הוא ואית ליה תרי רישי". הוא מסביר כי בלידת תאומים אי אפשר לצמצם, ואילו בתינוק בעל שני ראשים מדובר בגוף אחד, ששני ראשיו יכולים לצאת כאחד.

 

ההבחנה היא בין שתי שאלות:

• בבכורות ט: האם שני ולדות נפרדים יכולים להיחשב שניהם פטר רחם, אף שאחד מהם עשוי להקדים את חברו?

• במנחות לז: כאשר ולד אחד הוא פטר רחם, האם מספר ראשיו עשוי להכפיל את חיוב הפדיון?

במנחות אין צורך להכריע איזה מבין שני הראשים שייך לבכור: שניהם שייכים לאותו ולד. לפיכך אין כאן שתי ישויות נפרדות המתחרות על קדימות הלידה. זו גם משמעות דברי רש"י: תינוק אחד יכול להיות בכור אחד, ובכל זאת להתחייב בפדיון כפול.

 

ב. מניין החיוב הכפול?

הנימוק בגמרא הוא "בגולגולת תלא רחמנא", על יסוד הפסוק בבמדבר ג, מז, המתייחס לפדיון בכורות ישראל באמצעות הלויים: "חמשת חמשת שקלים לגולגולת". הגמרא לומדת מכך שמספר הגולגולות עשוי להשפיע על סכום הפדיון גם כאשר מדובר באדם אחד. הטור ביורה דעה, סימן שה, מביא להלכה את חיוב עשרת הסלעים בתינוק בעל שני ראשים.

 

לפנינו מקרה שמפריד בין שלושה רכיבים שבדרך כלל מופיעים יחד:

מספר הוולדות: 1; מספר הגולגולות: 2; מספר חיובי הפדיון של חמשת הסלעים: 2.

 

אין להסיק מכאן שהתינוק הוא שני בני אדם נפרדים לכל דיני התורה, וגם אין להסיק שכל תאומים היוצאים יחד מתחייבים בשני פדיונות. דין הפדיון הכפול נשען על הדרשה המיוחדת של הגולגולת.

 

5. בחינה מחודשת: האם ייתכן ששני זכרים ייצאו יחד ואף אחד מהם לא יהיה בכור?

עד כה ראינו את האפשרות של שני זכרים שהם שניהם בכורים ואת האפשרות שרק אחד מהם בכור, אך יש לבחון אפשרות שלישית העולה דווקא מתוך מהלך הגמרא בדף ט ע"ב.

הגמרא שואלת: אם קדושת הבכור דורשת יציאה דרך הרחם, הרי כאשר שני זכרים יוצאים יחד, כל אחד מהם עשוי לחצוץ בין חברו לבין הרחם. אם כך, אולי שניהם אינם מתקדשים כלל? התשובה היא שמין במינו אינו חוצץ.

תוספות בדף ט ע"א בוחנים אפשרות נוספת: אם קדושת הבכורה יכולה לחול רק על אחד משני הוולדות כאשר הם יוצאים בזה אחר זה, שמא כאשר הם יוצאים בבת אחת הקדושה לא תחול על אף אחד מהם, על פי הכלל "כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו". תוספות דוחים את ההשוואה: הכלל שייך למקרים של מעשה אנושי היוצר חלות הלכתית, ואילו קדושת הבכורה חלה מאליה עם הלידה.

 

נמצא שיש להבחין בין שלושה מצבים:

מקרה	התוצאה
שני זכרים יוצאים יחד	לרבי יוסי הגלילי שניהם עשויים להיות בכורים; לחכמים אחד מהם בכור ואין יודעים מיהו.
זכר ונקבה יוצאים יחד	לפי תוספות, גם לרבי יוסי הגלילי הנקבה מבטלת את בכורת הזכר.
שני זכרים יוצאים יחד וחוצצים זה בפני זה	הגמרא דוחה את האפשרות שהחציצה תמנע משניהם להתקדש, משום שמין במינו אינו חוצץ.

 

דווקא משום כך אין להעתיק באופן אוטומטי את דין שני הראשים שבמנחות לדין שני הוולדות בבכורות: במקרה הראשון גוף אחד פותח את הרחם בשני ראשיו; במקרה השני יש שני גופים, והשאלה היא כיצד הקדימות והחציצה משפיעות על קדושת כל אחד מהם.

 

6. המהלך המשותף לארבע הסוגיות

שני זכרים בבכורות ט - האם אפשר ששני ולדות שונים יפתחו את הרחם באותו רגע?

קדימות בזמן - יעקב ועשו - האם איבר של הוולד השני, היוצא יחד עם הראשון, יכול להשפיע על מעמד הבכור?

מגע וחציצה - פרץ וזרח - האם הראשון שהוציא איבר מן הרחם הוא הבכור, או הראשון שיצא ממנו כוולד?

הגדרת לידה - התינוק בעל שני הראשים - האם מספר הראשים עשוי להכפיל את חיוב הפדיון אף שמדובר בוולד אחד?

 

התובנה העיקרית: בכורה איננה רק השאלה מי הקדים לצאת. יש לברר מה נחשב לידה, מי נחשב פותח הרחם, מתי מגע של ולד אחר נחשב חציצה, והאם חיוב הפדיון נקבע לפי מספר הוולדות או לפי מספר הגולגולות.

לידת פרץ וזרח מחדדת במיוחד את ההבחנה בין הראשון שהוציא איבר לבין הראשון שנולד כוולד. התינוק בעל שני הראשים מציג את המקרה המשלים: ולד אחד שהשלים לידה אחת, אך חייב בפדיון כפול.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן