קדושה לשם מה / בכורות דף יד

השאלה חושפת הבחנה יסודית בדיני הקדשים: קדושה אינה זהה לכשרות להקרבה. יתרה מכך, ארבעת המקרים שהגמרא מונה מלמדים שלא כל בהמה קדושה נועדה מלכתחילה לעלות בעצמה על המזבח.

אפשר להציע שהסוגיה מבחינה בין שלושה דברים: החלת קדושה על הבהמה, ייעודה לקרבן, וכשרותה בפועל להקרבה. שלושתם יכולים להתקיים יחד, אבל אין הכרח בכך.

1. מה בדיוק מוכיחה הגמרא?

ההווה אמינא בבכורות יד ע"ב היא שהעובדה שהתורה מחילה קדושה אפילו על בהמה בעלת מום עשויה להעיד שבמקרים מסוימים מום אינו פוסל את ההקרבה.

הגמרא דוחה את האפשרות הזאת, בנפרד, לגבי בכור, מעשר, תמורה וולדות קדשים. המסקנה היא שקדושה יכולה לחול גם כשהבהמה פסולה להקרבה, וכי עצם החלת הקדושה אינה מעניקה היתר להקריבה.

אבל יש הבדל מהותי בין המקרים: בכור ומעשר מתקדשים מלכתחילה מכוח מעמדם, ואילו תמורה וולדות קדשים מקבלים קדושה מכוח זיקתם לבהמה שכבר התקדשה.

ההבדל הזה מאפשר להבין לא רק מדוע הקדושה חלה, אלא גם מה עושים איתה בהמשך.

2. לאן הולכת הקדושה בכל אחד מארבעת המקרים?

יש כאן למעשה שני מסלולים שונים של קדושה.

בבכור ובמעשר, הקדושה מגדירה את מעמדה של בהמה מסוימת. אם היא תמימה היא מיועדת להקרבה; אם היא בעלת מום, קדושתה מתבטאת בדיני אכילתה. היא אינה הופכת לבהמת חולין רגילה.

מעניין במיוחד שבבכורות נג ע"א הגמרא שואלת לגבי מעשר בהמה המתקדש אף שאינו קרב: "מאחר דאינו קרב אמאי קדוש?", ועונה: "לנאכל במומו לבעלים". זוהי כמעט תשובה מפורשת לשאלה שלך: יש תכלית לקדושה גם כאשר אין אפשרות להקרבה.

בתמורה ובוולדות קדשים, לעומת זאת, הקדושה היא במידה רבה קדושה הנגזרת מבהמה אחרת. הקדושה המקורית מתרחבת גם אל הבהמה החדשה, אך לא בהכרח מעניקה לה כשרות להקרבה. במקרים המתאימים, קדושתה תתממש באמצעות פדיון והקרבת קרבן אחר בדמיה.

3. האם הקדשה אינה בהגדרתה ייעוד לקרבן?

כאן חשוב להבחין בין שני מצבים.

כאשר אדם מקדיש בהמה למזבח, אכן מטרת ההקדשה היא הקרבה. אם הוא מקדיש מלכתחילה בהמה בעלת מום קבוע, שאין אפשרות להקריבה, חלה עליה קדושת דמים. הרמב"ם קובע בהלכות איסורי מזבח א, י שאף שהמקדיש עבר איסור, ההקדשה חלה, הבהמה נפדית ובכסף מביאים קרבן.

אבל כאשר אדם מקדיש בהמה תמימה ולאחר מכן נופל בה מום, כבר חלה עליה קדושת הגוף. המום מבטל את האפשרות להקריבה, אך אינו מבטל למפרע את הקדושה. משום כך, אף לאחר הפדיון נשארים עליה דינים מסוימים המבטאים את קדושתה הקודמת.

מכאן שהייעוד המקורי עשוי להיות הקרבה, גם אם במצב שנוצר ההקרבה עצמה כבר אינה אפשרית.

אולם בתמורה מתווסף עיקרון מעניין: הקדושה אינה מיועדת רק להבטיח שיוקרב קרבן. היא נועדה גם למנוע מאדם לחזור בו מהחלטתו להקדיש.

הרמב"ם מסביר בסוף הלכות תמורה שאדם עלול להתחרט על הקדשת בהמתו ולנסות להחליפה בבהמה פחותה ממנה. לכן התורה קבעה ששתי הבהמות יתקדשו. קדושת התמורה אינה רק אמצעי להשגת קרבן, אלא גם מנגנון השומר על ההתחייבות המקורית.

4. המסקנה הרעיונית העולה מן הסוגיה

אפשר לנסח את ההבחנה כך: ההקרבה היא אחת הדרכים לממש קדושה, אבל היא אינה מגדירה באופן בלעדי מהי קדושה. יש קדושה המייעדת בהמה להקרבה, קדושה המחייבת לתת אותה לכהן, קדושה המתממשת באכילה מוגבלת וקדושה שאפשר להעביר את ערכה באמצעות פדיון.

הדוגמה הקיצונית ביותר היא ולד חטאת ותמורת חטאת, שדינם למות. כאן הבהמה קדושה, אך אין אפשרות לא להקריבה ולא לממש את ערכה באמצעות פדיון. דווקא המקרה הזה ממחיש שקדושה היא מעמד הלכתי מחייב, שאינו תלוי בהכרח ביכולת להפיק מהבהמה תועלת מקודשת.

לכן נראה שהחידוש העיקרי בהווה אמינא ובדחייתה הוא ההפרדה בין שני מושגים שבדרך כלל מופיעים יחד: חלות הקדושה ו-כשרות ההקרבה. הפסול הגופני אינו מפקיע את הקדושה, אבל גם הקדושה אינה מכשירה את הפסול.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן