הביקורת של רב ששת והתגובה/ בכורות דף כד

א. דברי רב וביקורת רב ששת — בכורות כג ע"ב–כד ע"א

רב נחמן מוסר בשם רב: "אמר רב נחמן משמיה דרב: הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא".

כלומר, ההלכה כדעות המובאות בפרק השלישי של בכורות, למעט הדינים השנויים במחלוקת.

רב ששת מגיב: "אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא". בתרגום חופשי: נראה שרב אמר את הדברים כשהוא שוכב ומתנמנם.

מה יסוד הביקורת? רב ששת טוען שהפסיקה הכוללת של רב אינה עומדת בבדיקה שיטתית של משניות הפרק:

• במקרים שיש בהם מחלוקת מפורשת, רב כבר החריג אותם.

• לגבי רבי אליעזר בן יעקב קיים הכלל ״משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי״, ולכן לכאורה אין צורך לפסוק כמותו.

• לגבי רבן שמעון בן גמליאל דווקא קיימת מחלוקת בברייתא.

• לגבי רבי יוסי בן המשולם רב כבר פסק כמותו במפורש.

• גם בעניין שיער בכור בעל מום קיימת מחלוקת.

כך שלדעת רב ששת, קשה לזהות חידוש ממשי וכללי בפסיקת רב. החריפות נובעת מכך שרב ששת אינו מסתפק בקושיה הלכתית. הוא מציג את הדברים כפסיקה שנאמרה לכאורה בלי בדיקה מספקת של החומר התנאי.

אולם הגמרא משיבה: לעולם אדרבן שמעון בן גמליאל, והא קא משמע לן דברייתא לא פלוגתא היא. כלומר, לפסיקה אכן יש חידוש: אין להתייחס לברייתא החולקת לכאורה על רבן שמעון בן גמליאל כאל מחלוקת המוציאה את דבריו מכלל הפסיקה. בדף כד ע"א נמשך הבירור באמצעות הקושיה ״הלכה כרבי יוסי בן המשולם למה לי״, והגמרא מסבירה מדוע נזקקו לשתי פסיקותיו של רב.

כבר כאן ניכר מאפיין מרכזי: הגמרא אינה מתייחסת כלל ללשונו החריפה של רב ששת. היא מתייחסת רק לטענתו, ומציעה פתרון המגן על דברי רב.

ב. מקבילות לביטוי ״כי ניים ושכיב רב״

הביטוי מופיע שמונה פעמים בתלמוד הבבלי, כולל בבכורות, ובכולן רב ששת הוא המבקר ורב הוא מושא הביקורת. זהו דפוס לשוני קבוע ביחסים התלמודיים בין שני החכמים, ולא התבטאות חד־פעמית.

להלן שבע המקבילות הנוספות, עם הדגשת אופי התגובה ולא תוכן הדיון:

הדגם החוזר ברור: אמירה חריפה ← ראיה או קושיה ← תשובה בנוסח רגיל של דיון תלמודי.

שתי מקבילות ראויות להדגשה.

נידה ס ע״א: רבא אינו מסתפק ביישוב דברי רב, אלא מקשה על עצם ההנחה של רב ששת: ״ותסברא״. כלומר, הטענה החריפה של רב ששת עצמה עומדת לביקורת, אך גם ביקורת זו מנוסחת כטענה עניינית.

בבא קמא סז ע״ב–סח ע״א: הגמרא ממשיכה בסדרת ראיות ודחיות, ואף מערערת על אחת הראיות באמצעות ״ותסברא הא מתרצתא היא״. מבחינת המבנה, זהו דיון תלמודי רגיל לחלוטין, למרות הפתיחה החריפה.

ג. האם תגובת הגמרא חריגה ביחס לדיונים רגילים?

המסקנה מההשוואה היא שלא ניכרת תגובה מערכתית מיוחדת של הגמרא לביקורת החריפה. היא ממשיכה לדון בראיות ובסברות כאילו נאמרה קושיה רגילה.

אפשר לזהות שלושה מאפיינים:

1. אין תגובת נזיפה או הסתייגות. בשמונה ההופעות אין תשובה כגון ״וכי כך מדברים על רב?״, ואין דיון בהתנהגותו של רב ששת. השאלה היחידה העומדת לבחינה היא אם צדק בביקורתו ההלכתית.

2. אין גם קבלה מיוחדת של הביקורת. הגמרא אינה מניחה שמפני שרב ששת השתמש בניסוח כה נחרץ, בהכרח נמצאה טעות בדברי רב. אדרבה, בכמה מקומות היא מגינה על רב, ובנידה אף דוחה את הנחת הקושיה.

3. הדגם אינו ייחודי לביטוי הזה. למשל, ביבמות ט ע״א רבי אומר ללוי ״כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו״. מיד אחר כך הגמרא ממשיכה בבירור ענייני: ״מאי דעתך״, ומעלה קושיות על ההסבר. גם בבכורות יח ע״א, לאחר שרבי יוחנן משיב בחריפות לרבי חייא בר אבא ״עד דאכלת כפנייתא בבבל״, הוא עובר מיד להוכחה מן הסיפא של המשנה.

מה ניתן ללמוד מן המבנה הזה?

נראה שיש להבחין בין שני מישורים:

• מישור העימות בין החכמים: לעיתים הוא אישי, אירוני ואפילו עוקצני. התלמוד משמר את הניסוח החריף ולא מחליף אותו בלשון ניטרלית.

• מישור הבירור התלמודי: המהלך העריכתי מתנהל בעיקר באמצעות טענות, ראיות, קושיות ותירוצים, ללא התייחסות מפורשת לחריפות ההתבטאות.

מכאן אפשר להציע שהעורך התלמודי אינו רואה בביטוי החריף אירוע המחייב טיפול עצמאי. הוא משמר אותו כחלק ממסורת הדיון, אך אינו נותן לו מעמד בהכרעה.

עם זאת, שתיקת הגמרא אינה מוכיחה שכל לשון חריפה הייתה מקובלת ללא גבולות. היא מלמדת כיצד הסוגיות הללו נערכו והוצגו, ולא בהכרח מה היו הנורמות החברתיות בכל בית מדרש.

האם הביטוי עצמו הוא בהכרח עלבון?

בשו״ת חוות יאיר, סימן קנ״ב, מוצעת קריאה אחרת: רב ששת דווקא מבטא הערכה עצומה לרב. לשיטתו, רב גדול כל כך, שלא ייתכן שאמר דבר שנראה מוטעה אלא בשעה שהתנמנם. זו אמנם ביקורת נוקבת על המימרה, אך לא בהכרח זלזול באומרה.

זהו הסבר אפשרי לחריפות הביטוי, אך אינו מתחייב מפשט הלשון.

ד. מסקנה עריכתית

העובדה שאותו ביטוי מופיע שמונה פעמים, תמיד בפי רב ששת כלפי רב, ובכל פעם הגמרא עוברת כמעט מיד לדיון סטנדרטי, מאפשרת להציע שהנוסחה ״כי ניים ושכיב רב״ הפכה לסימן ספרותי מזוהה של ביקורת רב ששת על דברי רב.

לא מדובר רק בחכם המביע כעס או תמיהה. ייתכן שהביטוי משמש פתיחה רטורית לקושיה חזקה במיוחד, שמעמידה את אמינותה של המימרה בספק, אך אינה פוטרת את המבקר מחובת ההוכחה.

דווקא בבכורות כג–כד הדבר בולט: רב ששת פותח בביקורת כמעט מבטלת, סוקר את הפרק כולו כדי להוכיח את טענתו, ובסופו של דבר הסוגיה מצליחה למצוא טעם וחידוש בדברי רב.

נוצרת אפוא הבחנה: הביקורת יכולה להיות חריפה מאוד מבחינה רטורית, אבל מעמדה נקבע אך ורק על פי כוחה הלמדני. הביטוי אינו מקנה לרב ששת סמכות מיוחדת, וגם אינו גורר נגדו סנקציה עריכתית. התלמוד משמר את העימות החריף, ובו בזמן מכפיף אותו לכללי הדיון הרגילים.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן