במה נבחנת אהבת ה'?

הרב דב קדרון

בכורות לח ע"ב

בגמרא מסופר על גדול הדור שהיה לו מום בבכור, אולם לא יכול היה להתיר לעצמו לשחטו ולכן לימד את אחד מהתלמידים את ההלכה שמום זה מתירו בשחיטה ואמר לו: "אף על פי שאמרו, אין אדם רואה מומין לעצמו - אבל מורה הלכה לתלמידים, ותלמידים מורין לו".

בדרך כלל תלמיד חכם יכול להורות הוראה לעצמו, אולם ישנם שלשה עניינים שבהם אף אדם, אפילו גדול הדור, לא יכול לפסוק לעצמו, כפי שנאמר במשנה במסכת נגעים (ב,ה) ובפירוש הגר"א שם: ראיית נגע צרעת, התרת נדרים והתרת בכור לשחיטה על פי מום.

שלשה עניינים אלו מייצגים שלשה תחומים שבהם אדם קרוב אצל עצמו: גופו, נשמתו וממונו. נגע צרעת הוא עניין שבגופו של האדם, התרת נדרים הוא עניין הקשור לנשמה ואילו התרת הבכור לשחיטה הוא עניין ממוני.

דווקא בשלושת העניינים הללו, שבהם אין אדם רשאי לדון את עצמו, גופו, נפשו וממונו, העמידה התורה את מצוות אהבת ה', כפי שדרשו חז"ל (ברכות נד,א) את הפסוק (דברים ו,ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", ש'בכל לבבך' היינו שני יצריך, היצר הטוב והיצר הרע, כלומר גופו של האדם, 'בכל נפשך' היינו נשמתו, ו'בכל מאודך' זהו ממונו.

אותם תחומים שבהם האדם אינו נאמן לפסוק לעצמו מחמת קרבתו אליהם, הם עצמם התחומים שבהם נבחנת אהבת ה' של האדם. ככל שהדבר נוגע יותר ללבבו, לנפשו ולמאודו, כך נדרש הוא יותר להכפיפו לרצון שמים.