שתי דרגות של פגמים

הרב דב קדרון

בכורות מ ע"א

בגמרא נזכרים שני פסולים אשר פוסלים בכור להקרבה כקרבן: א. מום ב. שאינו תמים, כלומר שחסר לו אבר, אפילו אבר פנימי, כגון כליה או טחול.

ישנם שני הבדלים עקרוניים בין מום לבין חסרון אבר:

א. מום פוסל רק אם הוא ניכר מבחוץ ולעומת זאת חסרון אבר פוסל גם אם מדובר באבר פנימי שאינו נראה.

ב. הבדל נוסף הוא שמום שיכול להתרפא (מום עובר) אינו נחשב מום, אולם אבר חסר, גם אם ניתן להשלים אותו, כגון על ידי השתלה, אמר הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמסתבר שלא יחזור הבכור לתמותו ולא יהיה מותר להקרבה, כי האבר המושתל הינו דבר חדש.

ניתן לומר שגם מבחינה רוחנית יש פגמים מקבילים לשני הדברים הללו בכוונה שלא לשם שמים בקיום מצווה: יש שני סוגי כוונות שלא לשם שמים: א. כוונה לתועלת עצמו, כגון בשביל כסף או כבוד. ב. כוונה להכעיס ולשם כפירה, כגון לשם עבודה זרה.

כוונה לתועלת עצמו דומה למום במצווה. אם הכוונה הזו לא ניכרת כלפי חוץ היא אינה פוסלת, כמו שאמרו (פסחים נ,ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ואפילו אם הכוונה הזו ניכרת כלפי חוץ, כל זמן שניתן לתקן אותה ולהתכוון לשמה אין בה פסול.

לעומת זאת כוונה לשם כפירה דומה לחסרון אבר. מצווה שנעשתה בכוונה כזו אינה אלא עבירה. אין אפשרות לתקן אותה או להשלים אותה, והיא דומה לספר תורה שנכתב על ידי מי שכופר בתורה שדינו להישרף (גיטין מה,ב).