הפסולים לקרבן פסולים לתפילה

הרב דב קדרון

בכורות מא ע"א

בין יתר המומים שפוסלים בהמה להקרבה על המזבח נזכרים במשנה: זקן, חולה ומזוהם. הרמב"ם (איסורי מזבח ב,יב) פוסק שהזקן הפסול הוא זה שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד, וכן החולה שהוא רועד מפני חוליו וכשלון כוחו.

בימינו כאשר אין מקריבים קרבנות, התפילה היא במקום קרבן, וכשם ששלושה מומים אלו פוסלים את הבהמה לקרבן - כך הם פוסלים את האדם לתפילה.

הזקן והחולה, לפי הסבר הגמרא, הינם חלשים מאוד, וכאשר מדובר בבן אדם הרי שהחולשה מונעת ממנו לכוון את מחשבתו בתפילה, ומי שלא יכול להתרכז, מעיקר הדין אינו צריך להתפלל, כמו שפוסק הרמב"ם (הלכות תפילה ה,ב): "חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו, והוא שיכול לכוין את דעתו".

כשם שאדם חולה הינו חלש ואם לא יכול להתכוון בתפילה הוא פטור, כך כותב הרמב"ם לגבי מי שנחלש גופו מחמת צמא או רעב (שם): "וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים: אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה".

המזוהם שיש לו או לידו ריח רע - אסור לו להתפלל, כמו שפסק הרמב"ם (שם ד,ח): "לא יתפלל במקום הטנופת".

למעשה יש הבדל בין העניינים. מי שהוא חלש מחמת זקנה או מחלה צריך לנסות להתפלל גם אם אינו יכול להתכוון כל כך בתפילה. אבל מי שנמצא במקום טינופת או במקום שיש ריח רע - אסור לו להתפלל באותו מקום.

החולשה רק מקשה על האדם לכוון את ליבו, ולכן לפי כוחו עליו להתפלל, אולם טינופת פוגמת בקדושת המקום והמעמד, ולכן בסביבתה אין ראוי להתפלל כלל.