|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
שמעו לההוא טייעא דהוה קאמר: מאן דבעי צימח, ואישתכח גדיא חזיזא – צאן
"הצימם והצימע. תנא: אף הצימח. לא הוו ידעי רבנן מאי צימח, שמעו לההוא טייעא דהוה קאמר: מאן דבעי צימח, ואישתכח גדיא חזיזא. אמר רב חסדא: עז שאין לה קרנים, ורחל שיש לה קרנים כשרים לגבי מזבח; תניא נמי הכי: יש דברים שהן כמומין ואינן כמומין, ושוחטין עליהם במקדש אבל לא במדינה, ואלו הן, עז שאין לו קרנים, ורחל שיש לו קרנים, והצימח והצימם והצומע" (בכורות, מד ע"א).פירוש: ובענין הטלת מום בבכור, אָמַר רַב יְהוּדָה: מוּתָּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קוֹדֶם שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, משום שאינו קדוש בבכורה עד שייוולד, ואין זה בכלל איסור הטלת מום בקדשים. אָמַר רָבָא: הואיל ובכור אינו קדוש עד שיצא ראשו, גַּדְיָא [גדי עזים] יכול לעשות בו מום בְּאוּדְנֵיהּ [באוזנו], מפני שיש לו אזניים ארוכות, והן יוצאות לחוץ קודם שיצא כל ראשו. ואילו אִימְרָא [טלה של כבשים], שאזניו קטנות ומצויות באחורי ראשו מטיל מום בְּשִׂפְוָותֵיהּ [בשפתיו], מפני שהן יוצאות תחילה. אבל לא באזנו, מפני שהיא יוצאת לאחר שכבר יצא רוב ראשו. אִיכָּא דְּאָמְרִי [יש שאומרים] בשם רבא: אִימְרָא נַמִי בְּאוּדְנֵיהּ [טלה גם כן מטיל מום באוזנו], אֵימוּר [אמור]: ודאי דֶּרֶךְ צְדָעָיו נְפַק [יצא], שחלקו האחורי של ראשו, ובו אזניו, יצא תחילה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
ראו במאמר "גדיא באודניה, אימרא בשפוותיה" (בכורות, לה ע"א). לקריאה לחצו כאן.
לריכוז המאמרים שנכתבו על הצאן לחצו כאן.לריכוז המאמרים שנכתבו על עז הבית לחצו כאן.לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש לחצו כאן.
|
