הוכרו ולבסוף נתערבו
בכורות מז ע"ב
"אמר רבי ינאי: הוכרו ולבסוף נתערבו - כותבין הרשאה זה לזה, לא הוכרו (ובסוף נתערבו) - אין כותבין הרשאה זה לזה".
הפוסקים הביאו דין זה רק לענין בכור והיינו כדברי רבינו גרשם שטעם הדין (דברים כא, יז) כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם, ואם לא יכיר אין לו פי שנים. ונראה שגם אם מת האב עדין יכיר המכיר קרינן ביה.
אבל רש"י במסכת בכורות דף כתב:
"הוכרו ולבסוף נתערבו כגון שתי נשים של שני אנשים שהוכרו וולדותיהן ואחר כך נתערבו ועכשיו כשהן באין כולן לירש דוחין אותן אחיהם דלכל אחד אמרי לאו אחינו אתה.
...אבל לא הוכרו מעולם אין כותבין דלא היתה להם זכיה מעולם בנכסי [אביו]".
לדבריו אפשר שנלמד דין פשוט מדין בכור כדמשמע לשון "פי שנים" פי שנים מדין פשוט, מה בכור ביכיר אף פשוט ביכיר.
ואפשר שלרש"י כך הדין בכל טענה וספק, שאין טענה ללא דררא דממונא, ואין ספק ללא בסיס, ואין העולם כולו נעשה תערובת, דאם כן אין לדבר סוף.
לפי זה יתבארו דברי שמואל במסכת יבמות דף יז ע"א: "לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים, שנאמר: (הושע ה, ז) בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ". ומדובר בדוכתא דקביעי בני עשרת השבטים. וכן במסכת חולין דף ו ע"א אמרו רבי אמי ורבי אסי לשון זה על הכותים עובדי פסילים, שגם הם תערובת.
וקשה:
א. היות היות שיש בהם תערובת ישראל כיצד יכולים ביום אחד להעשות גוים גמורים?
ב. מה ענין לשון "עשאום"? הרי מעצמם דינם או כשל ישראל או כשל גוים.
ג. כיצד במעשיהם: בַּה' בָּגָדוּ, נגרם: כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ, כנדרש מהפסוק?
ולפי רש"י י"ל שמכיון שבָּגָדוּ עד ששיערו חכמים שאין מכיר מי מהם ישראל, בטלה קביעותם ונסתלק ספקם. עד אשר יבוא אליהו וישוב ויכירם.
