גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תקמ"ב מדור "עלי הדף"
מסכת בכורות
דף מה ע"א

בענין ניתוחי מתים לצורכי ניסויי רפואה

הגה"ק ה'נודע ביהודה' זצ"ל נשאל אודות ניתוחי מתים בכדי להתלמד לרפואה, וז"ל (נוב"י תנינא יו"ד סי' רי): "בנדון השאלה שבאה עליו מק"ק לונדון במעשה שאירע שם באחד שחלה בחולי האבן בכיסו, והרופאים חתכו כדרכם בעסק רפואה במכה כזו, ולא עלתה לו תרופה ומת, ונשאלו שם חכמי העיר אם מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה, כדי לראות במופת שורש המכה הזאת, כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא אם יקרה מקרה כזה, שידעו איך יתנהגו בענין החיתוך הצריך לרפואה, ושלא להרבות בחיתוך כדי למעט בסכנת החיתוך, אם יש בזה איסור משום דאית ביה ניוול ובזיון להמת הזה, או אם מותר משום דאתי מיניה הצלת נפשות להבא להיות מיזהר זהיר במלאכה זו על תכליתה".

הנוב"י האריך להשיב לאיסור מצד איסור ניוול המת, ואין היתר בדבר כי אם כשיש פיקוח נפש, ולהתלמד לרפואה אין פיקוח נפש, שהרי אין ספק נפשות לפנינו, וכלשונו בסוף התשובה: "ולכן האריכות בזה הוא ללא צורך ואין בזה שום צד להתיר".

והעיר עליו ה'חתם סופר' בתשובות (יו"ד סי' שלו): "הנה לכאורה הוי מצי לאסור בפשיטות מטעם מת ישראל אסור בהנאה מה"ת, והוא איסור דאורייתא ממש, ואיסור הנאה דתקרובות ע"ז ויין נסך מזבחי מתים נפקא לן ומת מעגלה ערופה (עי' ע"ז כט:), וכל האסור בהנאה אסור להשליכו אפילו לכלבי הפקר, מכל שכן למכור או ליתנו לגוי. אלא שלפי הס"ד של השואל ההוא בנוב"י הוה זה פקוח נפש, שילמדו הרופאים ללמוד ממנו שורש המכה ההיא כדי שידעו להזהר ולהמציא תרופה בכיוצא בו, וא"כ אפילו יהיה שאסור בהנאה, מ"מ הא מתרפאים באיסורי הנאה, על כן האריך הגאון זצ"ל שאין זה בכלל הצלת נפשות, כיון שאין חולה לפנינו הצריך לזה, ושוב ממילא גם בלי טעם דאיסור הנאה אסור לך", ומסיק גם החת"ס: "וכיון שאין כאן פיקוח נפש איכא משום איסור הנאה וגם משום ניוול".

בהמשך הדברים דן החת"ס בהא דמכילתין (דף מה.): "אמר רב יהודה אמר שמואל, מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים [איברים]" וכו', והיינו, דלא חששו להתלמד על המת מחמת איסור הנאה ממת, והנראה מלשון החת"ס שהגירסא בגמרא היא: "ששלקו שפחה אחת", וז"ל: "והאי שפחה דנתחייבה שריפה למלכות ושלקוה במסכת בכורות מ"ה ע"א, האי שפחה עמלקית היתה דמותרת בהנאה, או אפילו שפחה כנענית של ישראל, ותליא בפירושי הראשונים בכוונת תוס' דמסכת בבא קמא י' ע"א סוף ד"ה שהשור וכו', ועיין 'משנה למלך' פי"ד מאבל, עי"ש", והיינו, כי בדברי התוס' בב"ק (שם) מבואר שמת עכו"ם מותר בהנאה, ויש לדון בעבד כנעני של ישראל המחויב במצוות כאשה - אם מותר בהנאה כשמת, ודבר זה תלוי באשלי רברבי שנחלקו בה, ובכן כותב החת"ס שאותה שפחה או שהיתה עמלקית לגמרי ומותרת בהנאה כשמתה, או בשפחה כנענית של ישראל - ודבר זה שנוי במחלוקת הראשונים האם במתה מותרת בהנאה.

ויש מקום לדון בדברי החת"ס, שהעלה ארוכה במה ששלקו אותה שפחה ובדקו איבריה - מצד האיסור ליהנות ממתים, כפי שציין לדברי המשל"מ - שמדבר מענין איסור הנאה ממת, אכן מה יענה לענין איסור ניוול המת שהזכיר הנוב"י, ועכצ"ל, שבמת עכו"ם כשם שאין בו משום איסור הנאה, כך אין בו משום איסור ניוול המת, וכן משמע מהמשך דבריו שאיסור בזיון המת הנלמד מן הכתוב (דברים כא, כג) "כי קללת אלקים תלוי" מישך שייכי לאיסור הנאה ממת, וז"ל: "והאי גופא (-שיש הבדל בין מת ישראל למת עכו"ם) טעמא בעי, וי"ל דהטעם הוא, משום דכל העכו"ם חושבים בפירוד הנשמה מהגוף, נשאר הגוף בלי שום לחלוחית רוחניות, על כן קוראים הרוח 'זעלי"ג' והגוף 'פגר' (געקערפער"ט), שהוא כולו גוף (קערפע"ר), ועל כן מנתחים אותו ואינם חוששים לבזיונו, ועל כן מותר בהנאה, ואין עכו"ם במותם קרויים עוד 'אדם' - לפי דעתם ואמונתם, אך בני ישראל מאמינים, גם 'אדם כי ימות באהל' עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר (קערפע"ר), כי גם בגופו שהיה נרתק לנשמה נשאר בו לחלוחית קדושה, ונוהגים בו כבוד, ואומרים עליו 'קללת אלקים תלוי'... על כן אסור בהנאה וממילא מטמא".

בעיקר הערת החת"ס - שהמתלמד על המת נחשב נהנה מן המת - כתב ה'מחנה חיים' (שו"ת יו"ד ב' סי' ס), וז"ל: "ולדעתי לחדש דבר, בוודאי ליקח חלק מן בשר ועצמות המת ולעשות ממנו תחבושת לרפואה הוא דאסור, דמת ישראל אסור בהנאה... אבל להסתכל במת ולראות במחלתו אשר שלט בקרבו, ויבין מזה לבב חכם רופא, איך הושרש המחלה, מאין מקורה וחצבה, וע"י חכמתו יבין מהסתכלות להיות נזהר בעתיד בחיתוך האבן רח"ל, אשר חכמתו עמדה לו לדעת מהבטה של המת איך יעשה בעתיד, לא נקרא נהנה מן המת, דגם בקדשים מותר להסתכל אם נטרפה, דקול מראה וריח אין בו משום מעילה, והגם ד'משנה למלך' פ"ח מהל' כלי מקדש כתב דמי שמדליק פתילות - מעל, רק אם הודלק בהיתר מותר להנות, שם ניחא, דאם מדליק עושה פעולה להנאת הגוף - שנהנה הנאה של כילה, אבל להסתכל בגביעי או מנורה של מקדש והאומן ילמד בהסתכלו איך עושין כזה, בודאי אין בזה מעילה... הלא הראו לישראל 'ראו חבתכם לפני המקום', השלחן עם לחם הפנים (יומא כא:), והכרובים (שם נד.) - כּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת (מ"א ז, לו)... ואטו מי שמלמד לתלמידו לאמור ראה בעיניך כזה מום להתיר בהמות קדשים, וכזה אין בו מום קבוע, הכי נאמר שהתלמיד מעל יען שמוסיף חכמה לפניו במה שמסתכל בבהמות קדשים, זה לא מסתבר, וה"ה ברופא שחותך כיס המת שם באיזמל להסתכל בו לראות בעינים שורש החולי כדי להוסיף דעת מחכמתו, זה לא נקרא נהנה, דמת ילפינן מעגלה ערופה שהוא כקדשים, ולא חמור מת מקדשים, כנלפע"ד בעזה"י" (ראה עוד שו"ת מהר"ם שיק סי' שדמ; שו"ת אור המאיר סי' עד אות ג; שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' רי וסי' ריב; שו"ת עצי חיים יו"ד סי' לד; לבושי מרדכי תליתאה סי כט; ליקוטי הערות על שו"ת חת"ס שם; חזו"א יו"ד סי' רח סק"ז).