מן השבט של מעשר בהמה אל השבט של ראש השנה

ההשוואה בין מעשר בהמה לבין תפילת ״ונתנה תוקף״ חושפת מתח מעניין: במעשר בהמה התורה אוסרת על הרועה להבחין בין טוב לרע, ואילו בראש השנה הקב״ה מעביר את בריותיו תחת שבטו כדי לדון כל אחת מהן לפי מעשיה. כיצד הפכה פעולה שנועדה למנוע בחירה ושיפוט לדימוי של יום הדין?

נראה שהמפתח מצוי בהבנה שהמעבר תחת השבט אינו בהכרח פעולת מיון. הוא עשוי להיות גם פעולה של מניין, הכרה, הקדשה והשגחה. המקרא וחז״ל משתמשים באותה תמונה כדי להציג פנים שונות של היחס שבין הרועה לעדרו — ובין הקב״ה לבריותיו.

1. מעשר בהמה: הקדושה קודמת להערכת הבהמה

התורה מצווה (ויקרא כז, לב–לג):

וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה׳. לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ.

המשנה בבכורות נח ע״ב מפרטת: מכניסים את הבהמות לדיר, פותחים פתח צר המאפשר להן לצאת אחת אחת, מונים אותן בשבט, ואת העשירית מסמנים בסיקרא ומכריזים עליה כמעשר.

הגמרא מוסיפה פרט משמעותי: האימהות ניצבות מחוץ לדיר, והוולדות יוצאים לקראתן. מדוע לא להוציא את הבהמות בידיים? מפני שנאמר ״יעבור״ — ולא שיעבירוהו. כלומר, יש משמעות לכך שהבהמות עוברות בעצמן, ולא שהבעלים בוחר את סדר יציאתן.

הציווי ״לא יבקר בין טוב לרע״ מדגיש שהעשירי מתקדש מחמת מקומו במניין, ולא מחמת איכותו. גם אם העשירי בעל מום, קדושת המעשר חלה עליו, אף שאינו ראוי להקרבה במומו. יש כאן חידוש ביחס לתפיסה הרגילה של הקדשת קרבן: האדם אינו מתבקש לבחור את הבהמה המובחרת ביותר, אלא להכיר בקדושה שמתגלה בתוך העדר כפי שהוא.

מעשר בהמה מבקש לקדש לא רק חלק מרכושו של האדם, אלא חלק מעולם החיים שעליו הוא מופקד. משום כך, אין האדם רשאי לעצב את הקדושה בהתאם להעדפותיו. הבהמה העוברת עשירית היא המתקדשת, גם אם בעליה היה מעדיף אחרת.

מכאן אפשר להציע הבחנה שתשמש בהמשך: השבט של מעשר בהמה אינו משמש בראש ובראשונה לשפוט את הבהמה, אלא לגלות את שייכותה של העשירית לה׳. מעבר תחת השבט עשוי אפוא לבטא שייכות לפני שהוא מבטא דין.

2. שלוש גרנות למעשר בהמה: מן מחזור החיים אל מחזור השנה

במשנה הקודמת (בכורות נז ע״ב) נקבעו שלושה מועדים למעשר בהמה. רבי עקיבא קובע אותם בפרוס הפסח, בפרוס העצרת ובפרוס החג, כלומר סמוך לשלושת הרגלים. תנאים אחרים מציעים תאריכים מעט שונים.

הגמרא (נח ע״א) נותנת שני הסברים: שלושת המועדים מתאימים לתקופות ההמלטה השונות במהלך השנה, ונקבעו לפני הרגלים ״כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים״. בעלי הבהמות מעדיפים לקיים את מצוות המעשר קודם שימכרו את בהמותיהם, וקביעת מועדי המעשר לפני החגים מאפשרת לציבור להצטייד בבהמות לאכילה ולקרבנות.

מבחינת המשמעות, יש כאן חיבור בין שני מחזורים: מחזור החיים של העדר, המתחדש בהמלטות, ומחזור המועדים של ישראל, המחדש את עבודת ה׳ ברגלים. עולם החיים של העדר נכלל כך בתוך החיים הדתיים של הציבור.

אלא שהמשנה מבחינה בין שני סוגי זמנים: גרנות למעשר בהמה, שבהם חלה חובת ההפרשה לפני מכירה או שחיטה, וראש השנה למעשר בהמה, המפריד בין ילידי שנה אחת לילידי שנה אחרת. נחלקו התנאים אם ראש השנה למעשר בהמה הוא באחד באלול או באחד בתשרי. רבי אלעזר ורבי שמעון, הסוברים שהוא באחד בתשרי, מקדימים את הגורן לכ״ט באלול, מפני שביום טוב אי אפשר לעשר כדרכו.

כאן מתגלה קשר מעניין למסכת ראש השנה. המשנה שם (א, ב) קובעת:

בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, ובחג נידונין על המים.

שתי המשניות מתארות עולם שבו השנה איננה רק יחידת זמן חיצונית. הזמן מחלק את החיים לפרקים שבהם הם עומדים למניין, להערכה או לדין. אבל בעוד שבמעשר בהמה נקודת המבט היא של האדם המכניס את חיי העדר לעבודת ה׳, בראש השנה נקודת המבט מתהפכת: האדם עצמו עומד למניין לפני בוראו. האדם, שהיה הרועה המונה את עדרו, נעשה כבשה העוברת תחת שבטו של רועה אחר.

3. הרועה והעדר בנבואת יחזקאל: בין דין להשגחה

יש שני מקורות חשובים במיוחד ביחזקאל, וההבחנה ביניהם חיונית להבנת הפיוט.

א. יחזקאל כ, לז–לח: השבט כאמצעי לברירה ולחידוש הברית

וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית.

ומיד לאחר מכן:

וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמּוֹרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי.

המפרשים, ובהם רד״ק, קושרים בפירוש את הפסוק למעשה מעשר בהמה. אולם ביחזקאל יש שינוי מכריע: המעבר תחת השבט מביא להבחנה בין מי שייכנס בברית לבין המורדים שיוצאו מן הכלל.

זו כמעט היפוכה של פעולת המעשר, שבה נאמר ״לא יבקר בין טוב לרע״. התורה אינה מאפשרת לאדם לבחור את הבהמה הראויה יותר למעשר; ואילו הקב״ה, כשהוא מעביר את ישראל תחת השבט, רשאי ואף עתיד להבחין בין מעשיהם. ובכל זאת, חשוב לשים לב שתכלית הבירור ביחזקאל איננה רק הענשה אלא ״והבאתי אתכם במסורת הברית״. הדין משמש לחידוש הקשר שבין ה׳ לעמו.

ב. יחזקאל לד, יא–יב: הביקורת כאמצעי להצלה

הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים. כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם...

כאן ההקשר שונה לחלוטין. לאחר שיחזקאל מוכיח את רועי ישראל שהזניחו את צאנם, הקב״ה מבטיח להיות הרועה בעצמו, לבקש את האובדת ולהשיב את הנידחת. מצודת דוד מפרש שדרכו של הרועה לבדוק את עדרו כדי לגלות אם נעדרה ממנו בהמה; המלבי״ם מדגיש שרועה של צאנו שלו משגיח עליו במיוחד.

מכאן מתבררת משמעות כפולה של השורש בק״ר:

• ״לא יבקר בין טוב לרע״ — אל תבחר ואל תדרג.

• ״כבקרת רועה עדרו״ — בדוק מי חסר, מי אבד ומי זקוק להצלה.

ביקורת הרועה איננה רק שיפוט איכותן של הבהמות, אלא תשומת לב לכל אחת מהן. לכך מצטרף הפסוק בירמיהו לג, יג, המתאר את גאולת ישראל:

עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה אָמַר ה׳.

הרד״ק והמלבי״ם קושרים את המניין להשגחה על העדר ולבדיקה שלא נפקד ממנו איש. כך הופך המניין מסימן לשליטה גם לסימן של השבה ושיקום.

המקורות הללו מציעים אפוא שתי תנועות שונות של הרועה: ביחזקאל כ הוא מברר ומבחין, וביחזקאל לד הוא מבקש ומציל. שתיהן נכללות באחריותו לעדרו.

4. מן המשנה אל ״ונתנה תוקף״: איך הפך מעשר בהמה לדימוי של יום הדין?

המשנה בראש השנה אומרת שכל באי העולם עוברים לפני הקב״ה ״כבני מרון״. הגמרא (ראש השנה יח ע״א) מביאה שלושה פירושים:

״כבני אמרנא״ — ככבשים היוצאים למעשר בהמה, אחד אחד; ״כמעלות בית מרון״ — כעוברים בשביל צר שאינו מאפשר הליכה זה בצד זה; ו״כחיילות של בית דוד״ — כחיילים הנמנים לפני מלכם.

לכל שלוש התמונות יסוד משותף: בתוך קבוצה גדולה, כל יחיד ניצב בפני עצמו. ואולם רבי יוחנן מוסיף: ״וכולן נסקרין בסקירה אחת״. ההשגחה האלוהית אינה מוגבלת לדרך שבה אנו בני האדם מונים — אחד ועוד אחד — אלא מסוגלת לראות את כל היחידים בעת ובעונה אחת.

הפיוט ״ונתנה תוקף״ מאמץ את פירוש הכבשים ומצרף אליו את לשונות יחזקאל:

וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריותיך ותכתוב את גזר דינם.

הפיוט מצרף כאן שלושה יסודות שאינם זהים: את המעבר האישי של המשנה, את השבט של מעשר בהמה ויחזקאל כ, ואת ביקור הרועה המחפש את צאנו ביחזקאל לד.

התוצאה איננה תיאור חד־ממדי של משפט. מצד אחד, ״ותכתוב את גזר דינם״ מתאר הכרעה, הבחנה וגורל אישי. מצד שני, ״ותפקוד נפש כל חי״ ו״כבקרת רועה עדרו״ מציגים את הקב״ה כמי שמכיר את בריותיו ומשגיח עליהן.

אפשר להבין מכאן מדוע בחר הפייטן דווקא בדימוי הרועה, אף שיכול היה להסתפק בדימוי של מלך הסוקר את חייליו. הרועה אינו רק בעל סמכות; הוא גם מי שאחראי לקיומו של העדר ולשלומה של כל בהמה.

5. המתח העמוק: האם ראש השנה הוא יום של דין או יום של השתייכות?

נראה שההשוואה מאפשרת להציע שלוש תובנות משלימות:

ראשית, ראש השנה הוא יום שבו האדם מתייצב מחדש מול מקור שייכותו. במעשר בהמה העשירי מתקדש בלי קשר לאיכותו. אמנם אין ללמוד מכאן שהקב״ה אינו מבחין בין טוב לרע, אבל אפשר ללמוד שהקשר שבין הרועה לעדר קודם לעצם פעולת השיפוט. האדם עומד לפני הקב״ה לא רק כנאשם לפני שופט, אלא כברייה לפני בוראה, וכמי שנתון להשגחתו.

שנית, ההשתייכות אינה מבטלת את האחריות האישית. כאן בדיוק משתנה דימוי המעשר כשהוא עובר לעולם האנושי. בהמה אינה עומדת לבחירה מוסרית ולתשובה; האדם כן. לכן בעוד שבמעשר בהמה התוצאה נקבעת על פי סדר יציאת הבהמות, בראש השנה הדין מתייחס למעשיו של כל אדם. מכאן גם משמעות המשך הפיוט, ״ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה״: האדם איננו עצם סביל במניין, אלא בעל יכולת להגיב ולהשתנות.

ושלישית, היחיד והכלל אינם שני מישורים נפרדים. המשנה בבכורות מחייבת את הבהמות לצאת אחת אחת, אבל העשירי מקבל את משמעותו מתוך מניין העדר. גם בראש השנה האדם נבחן כיחיד, אך הוא חלק מעולם שלם הניצב לפני בוראו. דברי רבי יוחנן, ״וכולן נסקרין בסקירה אחת״, מחדדים בדיוק את המתח הזה: יש לכל אדם חשבון אישי, אבל ראייתו של הקב״ה מקיפה את הכול.

אפשר אפילו לראות בפיוט מהלך מן הפרט אל הכלל: מעשר בהמה הוא פעולה שמבצע אדם בעדר הפרטי שלו; יחזקאל משתמש במשל על ישראל, והמשנה והפיוט מרחיבים אותו לכל באי העולם. הרועה האלוהי אינו רועה רק של עדר מסוים אלא של האנושות כולה.

6. סיכום: לא רק מי ייבחר, אלא מי ייספר

ההבדל המהותי בין מעשר בהמה לראש השנה הוא במטרת המעבר תחת השבט. במעשר, המעבר מגדיר מי תהיה הבהמה המתקדשת; בראש השנה, המעבר מאפשר להתבונן באדם כולו — במעשיו, בגורלו ובשייכותו.

אבל יש גם יסוד משותף: בשני המקרים האדם אינו קובע לבדו את משמעות חייו ואת ערכם. במעשר בהמה הוא מוותר על האפשרות לבחור את הבהמה שתייצג את עדרו בקודש; בראש השנה הוא מתייצב לפני מי שרואה את חייו בהקשר רחב יותר מכפי שהוא עצמו יכול לראותם.

כאן גם מתברר ייחודו של דימוי הרועה לעומת דימוי המלך והשופט. המלך יכול להעמיד את נתיניו לדין, והשופט יכול להבחין בין זכאי לחייב. אבל הרועה נושא באחריות גם לכבשה שאבדה, שנחלשה או שסטתה מן הדרך. לכן דימוי הרועה אינו מבטל את אימת יום הדין; הוא נותן לה הקשר. האדם עומד לדין בפני מי שהוא גם הרועה שלו.

וזו אולי המשמעות העמוקה של החיבור שיצר הפייטן בין הפסוקים: מי שמעביר את בריותיו תחת השבט כדי למנות אותן, הוא גם מי שמבקר את עדרו כדי שלא תאבד ממנו אפילו אחת.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן