סקר
האם אתה זוכר את המסכת הקודמת שלמדת בדף יומי?





 

הדרן למסכת בכורות

הרב יוסף סלוטניק

 

מסכת בכורות עוסקת ברובה בסוגים השונים של קדושת הבכורה. קדושה זו ייחודית בכך שהיא חלה מאליה, מכוח הלידה, ואינה תלויה במעשה הקדשה של האדם, כפי שאנו מוצאים בקודשים אחרים.

 

אולם בעוד שבכור אדם, ובמידה רבה גם פטר חמור, נידונים במסגרת מתנות הכהונה, הרי שבכור בהמה טהורה שונה מהם באופן מהותי. הבכור התמים מיועד להקרבה על המזבח, והכהנים זוכים באכילת חלקי הקרבן שאינם עולים על המזבח. לעומת זאת, כאשר נופל בבכור מום קבוע, משתנה דינו: הוא אינו ראוי עוד להקרבה, והכהן רשאי לשוחטו ולאוכלו מחוץ למקדש. עם זאת, גם לאחר שנפל בו מום, הבכור נותר אסור בגיזה ובעבודה.

 

וכך נאמר בפרשת ראה:

 

כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ...

וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ.

בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. (דברים טו, יט–כב)

 

נמצא שהמום ממלא תפקיד כפול: מצד אחד, הוא פוסל את הבכור מהקרבה על המזבח; מצד שני, דווקא הוא מאפשר את אכילתו מחוץ למקדש.

 

ממקורות רבים עולה שכשם שאסור מן התורה להטיל מום בקודשים ובכך לפגוע באפשרות הקרבתם, כך אסור להטיל מום גם בבכור. אך שומה עלינו לשאול: האם מדובר בשני איסורים דומים, שכל אחד מהם נובע מקדושתה של הבהמה, או שמא מדובר באיסור אחד ממש, החל על כל בהמה המיועדת למזבח, ובכלל זה הבכור?

 

לכאורה, האפשרות השנייה מסתברת יותר. כל עוד הבכור תמים, הוא מיועד להקרבה ככל בהמת קודשים, וממילא האיסור לפגוע בשלמותו הוא חלק מן האיסור הכללי להטיל מום בקודשים. ואכן, ממספר מקורות עולה שאיסור הטלת מום בבכור נלמד מן האיסור הכללי של הטלת מום בקודשים.

 

עם זאת, התורה מייחדת לבכור פרשה עצמאית העוסקת במומיו, ואינה מסתפקת בפרשה הכללית העוסקת במומים הפוסלים קרבנות. עובדה זו מעצימה את האפשרות שלמומים אלו יש אופי עצמאי.

 

גם המשנה בפרק השישי של מסכתנו פותחת בקביעה: ״על אלו מומין שוחטין את הבכור״. כלומר, המשנה מציגה את רשימת המומים דווקא מנקודת המבט של היתר שחיטת הבכור. אמנם בסוף הפרק היא קובעת: ״על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן״, ומכאן שרשימת המומים משותפת לבכור ולשאר הקודשים. ובכל זאת, ניסוח המשנה מדגיש הבדל חשוב: בבכור המום מאפשר את שחיטתו ואכילתו, ואילו בשאר הקודשים הוא מאפשר את פדיונם.

 

הבחנה בין שתי המערכות עולה גם מדברי רבא במסכתנו (מג ע״א): "למה לי דכתב רחמנא מום באדם, מום בקודשים, מום בבכור?" רבא מסביר מדוע נדרשו מקורות נפרדים לדיני המומים בכל אחת מן הקטגוריות, ומדוע אי אפשר ללמוד את דיני המומים בבכור מדיני המומים בשאר הקודשים. נמצא שאף שהבכור שייך לעולם הקודשים, יש בדיניו מאפיינים ייחודיים המחייבים התייחסות עצמאית.

 

אולם נראה שההבדל בין בכור לשאר הקודשים אינו מתמצה במקורותיהם של דיני המומים או בתפקידו של המום בהתרת הבהמה. הוא בא לידי ביטוי גם בהשלכות ההלכתיות של הטלת מום מכוונת.

 

כאמור, עצם הטלת המום אסורה מן התורה הן בבכור והן בשאר הקודשים. אולם נראה שיש הבדל משמעותי בדין אכילתה של בהמה שהוטל בה מום במכוון.

 

כאשר אדם מטיל מום בבהמת קודשים, אכילת בשרה אסורה מן התורה. כך פוסק הרמב״ם (הלכות פסולי המוקדשין יח, ה): "וכן קדשים שהוטל בהם מום, האוכל מהם כזית לוקה, הרי הם בכלל כל תועבה".

 

לעומת זאת, כאשר הרמב״ם דן בבכור שהוטל בו מום במכוון (הלכות בכורות ב, ז), לשונו שונה: "המטיל מום בבכור, הואיל ועשה עבירה, קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר מאליו". כאן אין הרמב״ם מתאר איסור אכילה מן התורה, אלא קנס שהוטל על מי שעבר עבירה. לפי ההבחנה העולה, כפי שנראה, מפסיקת הרמב״ם, אף שהאיסור להטיל מום משותף לבכור ולשאר הקודשים, תוצאות המעשה שונות: בקודשים, התורה אוסרת את אכילת הבהמה שהוטל בה מום; בבכור, חכמים הם שקנסו את המטיל מום ואסרו לשחוט את הבכור על סמך אותו מום.

 

נראה שכדי להבין את החילוק הזה עלינו לבחון לא רק את חומרת האיסור, אלא גם את משמעותו של המום בכל אחת משתי מערכות הקדושה.

 

בשאר הקודשים, קדושת הבהמה נוצרת מכוח מעשה האדם. האדם הוא שמקדיש את הבהמה ומייעד אותה למזבח. כאשר הוא מטיל בה מום במכוון, הוא פועל בכיוון ההפוך למעשה ההקדשה שלו עצמו: תחילה ייעד את הבהמה להקרבה, וכעת הוא פוגע באפשרות לממש את הייעוד הזה.

 

אולם הטלת המום אינה מפקיעה את קדושת הבהמה. גם לאחר שנפל בה מום, נדרש פדיון כדי להעביר את קדושתה לדמים. נמצא שהאדם אינו רשאי להוציא את הבהמה ממעמדה הקודם באמצעות מעשה האיסור שעשה. אפשר להבין אפוא את איסור האכילה מן התורה כביטוי לכך שאין בכוחו של האדם להעמיק ולהמשיך את התהליך האסור שיצר: תחילה הקדיש את הבהמה למזבח, ולאחר מכן פגע במכוון באפשרות להקריבה, כדי לאפשר את הוצאתה ממעמדה הראשון ועכשיו הוא רוצה גם למנוע על ידי האכילה את האפשרות לפדות את הקדושה!!

 

בבכור, לעומת זאת, הקדושה אינה נוצרת מכוח מעשה האדם. הבכור קדוש מרגע לידתו, ללא תלות ברצונו או בהחלטתו של בעליו. ממילא, כאשר אדם מטיל בו מום, הוא אמנם פוגע באפשרות להקריבו, ועובר בכך על איסור תורה, אך אין הוא פועל כנגד ייעוד שהוא עצמו יצר במעשה הקדשה.

 

יתר על כן, בניגוד לשאר הקודשים, הבכור אינו זקוק לפדיון כאשר נופל בו מום ומותר לאכלו גם ללא פדיון, אך איסור בגיזה והעבודה נותרו בו והפדיון לא יועיל כדי להתירם!!  התורה עצמה קבעה שמום קבוע מתיר את אכילתו לכהן מחוץ למקדש. לפיכך, אף שהטלת המום היא מעשה אסור, אין באכילת הבכור לאחר שנפל בו מום משום ביטול של הקדשה אנושית או השלמת תהליך של הוצאת הבהמה מקדושתה באמצעות פדיון. אפשר אפוא להבין מדוע אין למעשה אותן השלכות הלכתיות שיש להטלת מום בשאר הקודשים.

 

(אמנם חכמים ראו צורך לקנוס את מי שהטיל מום בבכור, כדי שלא יוכל ליהנות ממעשה האיסור וכדי למנוע מבעלים ומכהנים ליצור מומים במכוון במטרה להתיר את הבכור באכילה).

 

דומה שמעמדו המיוחד של הבכור פותח בפנינו צוהר להבנה רחבה יותר של מושג הקדושה. לא כל הקדושות נוצרות באותו אופן, ולא כל הקדושות מתנהלות על פי אותם כללים. יש קדושה שהאדם יוצר במעשיו, ויש קדושה שהקב״ה מטביע במציאות עצמה. ההבדל ביניהן אינו רק בשאלה כיצד חלה הקדושה, אלא גם בשאלת כוחה, גבולותיה והאחריות שהיא מטילה על האדם.

 

לכאורה, היינו מצפים שקדושה שמקורה בקב״ה תהיה חמורה יותר מקדושה הנוצרת מכוח מעשה האדם. ואולם, דיני הבכור מלמדים אותנו שהמציאות מורכבת יותר, ואולי אף מפתיעה.

 

מצד אחד, דווקא הקדושה שהקב״ה יצר היא הקדושה שאין לאדם אפשרות לבטלה. הבכור קדוש מרגע לידתו. האדם לא בחר להקדישו, וממילא גם אין בכוחו לפדותו ולהוציאו לחולין. אפילו כאשר נופל בבכור מום והוא מאבד את האפשרות לעלות על המזבח, קדושתו אינה נעלמת. הוא אמנם מותר באכילה, אך עדיין אסור בגיזה ובעבודה. הקדושה משנה את אופן ביטויה, אך אינה פוקעת.

 

לעומת זאת, בקודשים שהאדם הקדיש, קיימת אפשרות של פדיון כאשר נופל בבהמה מום קבוע. הקדושה שהאדם החיל על הבהמה יכולה לעבור אל דמיה, והבהמה עצמה יוצאת ממעמדה הקודם. אמנם אין מדובר בביטול הקדושה לחלוטין, שהרי היא עוברת לדמים, אך האדם יכול לשנות את המקום שבו היא חלה. אפשר לומר שהקדושה שיצר האדם ניתנת, בתנאים מסוימים, להעברה; ואילו הקדושה שהקב״ה הטביע בבכור קשורה לעצם זהותו, ואין אפשרות להפריד ביניהם באמצעות פדיון.

 

אלא שכאן מתגלה הצד השני של ההבחנה, והוא מפתיע לא פחות.

 

דווקא הקדושה שהאדם יוצר עשויה להגיע למדרגה גבוהה יותר של קדושה. בעוד שבכור בעל מום מותר באכילה מחוץ למקדש מכוח גזירת התורה, הרי שבהמת קודשים שהאדם הקדיש אינה מותרת באכילה רק משום שנפל בה מום. היא זקוקה לפדיון, ואף לאחר הפדיון נותרות בה מגבלות מסוימות. יתרה מזו, כפי שראינו, כאשר אדם מטיל מום בקודשים במכוון, עשוי לחול על אכילתם איסור תורה, בעוד שבבכור האיסור לשוחטו על אותו מום הוא, לפי ההבחנה שהצענו בדברי הרמב״ם, קנס חכמים.

 

ייתכן שיש כאן אמירה עמוקה על מקומו של האדם בעולם הקדושה.

 

הקב״ה ברא עולם שיש בו קדושה שאינה תלויה באדם. יש דברים שמעמדם נקבע מלמעלה, והאדם נדרש להכיר בהם, לכבדם ולחיות לאורם. קדושת הבכור היא דוגמה מובהקת לכך: עוד לפני שהאדם פעל דבר, הקדושה כבר נמצאת במציאות. תפקידו אינו ליצור אותה, אלא להיענות לה.

 

אולם הקב״ה לא הסתפק בקדושה שהוא עצמו הטביע בעולם. הוא העניק לאדם גם את הכוח ליצור קדושה חדשה באמצעות מעשיו. כאשר אדם מקדיש בהמה, הוא אינו רק מכיר בקדושה קיימת, אלא מחיל קדושה על דבר שעד כה היה חולין. מעשה אנושי, הנובע מבחירה וממחויבות, מסוגל לשנות את מעמדו של דבר בעולם ולהעמידו לפני ה׳.

 

ואולי דווקא משום כך מוטלת על האדם אחריות מיוחדת כלפי הקדושה שהוא עצמו יצר. כאשר אדם בוחר להקדיש דבר מה, הוא מקבל על עצמו אחריות לממש את הייעוד שקבע לו. אין הוא רשאי להתייחס אל מעשה ההקדשה כאל החלטה זמנית, שאפשר לחזור ממנה כאשר הדבר אינו נוח עוד. הקדושה שיצר מחייבת אותו, ואולי אף מחייבת אותו ביתר שאת, דווקא משום שהיא נולדה מתוך בחירתו.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | מענה קולי | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר