סקר
האם אתה זוכר את המסכת הקודמת שלמדת בדף יומי?





 

יישוב הארץ ויישוב ירושלים - מה קובע ומתי / ערכין דף ג

לימוד הרחבה והעמקה בעזרת בינה מלאכותית (AI)

הרב עמית משגב, הרב ידידיה לאו, מייקל אייזנברג

 

שאלה:

בערכין דף ג הסוגיה בוחנת את היקף האמירה: "הכל מעלין לירושלים". א. האם מדובר בדין גורף בכל תנאי ובכל תקופה? מה יעשה אדם שנחלת אבותיו היא בשבט נפתלי? התייחס גם לדברי הרמבן בהשגתו לשורש ד שאין לעזוב את הארץ לשממה ומקורות נוספים שתוכל למצוא. ב. לאור תשובתך בסעיף א נתח את השאלה הבאה: האם יש מצווה גדולה יותר ביישוב ארץ ישראל לגור במקומות שאינם מיושבים - בנגב או בגליל - או שזה אותו דבר כמו ירושלים ותל אביב, או שמה שחשוב זה לבנות מפעל שיעסיק עשרת אלפים עובדים שיתפרנסו בכבוד?

 

תשובת ChatGPT.ai

 

״הכל מעלין לירושלים״ — בין קדושת המקום, נחלת האבות ובניין הארץ

הסוגיה בערכין ג ע״ב חושפת מתח יסודי בין שלוש תפיסות של מצוות יישוב ארץ ישראל:

  1. קדושת המקום – יש מקומות בעלי מעמד מיוחד, ובראשם ירושלים, ולכן יש עדיפות למגורים בהם.

  2. האחיזה בארץ כולה – המצווה אינה מתמצה במגורים בארץ, אלא מחייבת שלא להניח חלקים ממנה שוממים.

  3. בניין החיים בארץ – התיישבות אינה רק בחירת מקום מגורים, אלא יצירת התנאים הכלכליים, החברתיים והאנושיים המאפשרים לעם לחיות בארצו.

שלוש התפיסות אינן סותרות בהכרח, אבל הן יכולות להוביל להכרעות שונות מאוד.

 

א. האם ״הכל מעלין לירושלים״ הוא דין מוחלט?

1. נקודת המוצא של הסוגיה: לירושלים יש עדיפות גם במחיר ירידה באיכות החיים

בערכין ג ע״ב שואלת הגמרא מה מוסיפה המילה ״הכל״ במשנה בכתובות:

״הכל מעלין לירושלים – לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה״.

משמעות הדברים היא שאפשר לכפות במסגרת דיני הנישואין מעבר לירושלים, אף שהמגורים במקום החדש יהיו פחות נוחים. הגמרא קובעת שלמעמדה של ירושלים יש משקל החורג משיקולי איכות החיים הרגילים.

 

אולם חשוב לדייק: הסוגיה עוסקת בזכות לכפות מעבר במסגרת נישואין, ולא בקביעה שכל אדם חייב לעזוב את ביתו ולעבור לירושלים.

יתר על כן, גם דין הכפייה אינו בלתי מוגבל. השולחן ערוך (אבן העזר עה, ה) מגביל את כפיית העלייה לארץ ישראל למצב שבו אפשר לעלות ללא סכנה. היו גם מחלוקות בין הפוסקים לגבי תחולת הכפייה בתקופות שלאחר החורבן.

 

כבר כאן מתברר שהמילה ״הכל״ קובעת עיקרון בעל עוצמה, אך יישומו נתון למערכת רחבה יותר של שיקולים הלכתיים.

 

2. ומה יעשה אדם שנחלת אבותיו היא בנפתלי?

התורה מצווה:

״וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר לו, ז).

אין הכרח לראות כאן סתירה הלכתית ישירה. הפסוק עוסק בשמירת הנחלות בידי השבטים, ולא בהטלת חובת מגורים קבועה על כל אדם בנחלת משפחתו. יתר על כן, בתענית ל ע״ב קובעת הגמרא שהאיסור על נישואי בנות יורשות נחלה מחוץ לשבטן נהג רק בדור חלוקת הארץ. אדם מנפתלי יכול אפוא להתגורר בירושלים מבלי שנחלת אבותיו תעבור לידי שבט אחר.

אבל בכך נפתר רק הקושי המשפטי, לא הקושי הרעיוני. אם כולם יעדיפו לגור בירושלים, מי יחיה בנחלת נפתלי? מי יעבד את אדמותיה, יקים בה יישובים ויבטיח שלא תישאר שוממה? זו שאלה שאינה נענית במלואה מתוך דיני הכפייה בכתובות ובערכין.

 

3. הרמב״ן: המצווה אינה רק לשבת בארץ אלא להחזיק וליישב את כולה

הרמב״ן, בהשגותיו לספר המצוות, בהוספות למצוות עשה, מצווה ד (ולא בשורש הרביעי), כותב:

״שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו [...] ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה״.

הרמב״ן ממשיך ומדגיש שהציווי מתייחס לגבולות הארץ ולכל אזוריה, ומסיים בעניין זה: ״שלא יניחו ממנה מקום״. בהמשך הוא מגדיר את המצווה כמצוות עשה לדורות, החלה גם על היחיד, אפילו בזמן הגלות.

זהו חידוש משמעותי ביחס לדיון בערכין. לפי הרמב״ן, ארץ ישראל אינה רק המקום שבתוכו אדם זוכה לקיים מצווה באמצעות מגוריו. הארץ עצמה, על כל מרחביה, היא מושא המצווה.

 

אפשר להבחין כאן בין שני מישורים:

  • חובת היחיד – לשבת בארץ ישראל.

  • חובת הכלל – לרשת את הארץ ולדאוג שלא תישאר בידי אחרים או בשממה.

אין להסיק מכך שלכל יחיד יש חובה לגור בחלקה מסוימת, אך בהחלט עולה מכאן שלמצווה יש משמעות מרחבית וציבורית שאינה מסתיימת בכך שמספר רב של יהודים מתגוררים בירושלים ובמרכז הארץ.

למעשה, אפשר לקרוא כך את היחס בין ערכין לרמב״ן: הסוגיה בערכין מעניקה עדיפות למקום הקדוש ביותר, ואילו הרמב״ן מחייב לראות את הארץ כולה כמושא לאחריות הלאומית.

 

4. האם עדיפותה של ירושלים קיימת בכל תקופה?

הרמב״ם (הלכות אישות יג, כ) והשולחן ערוך (אבן העזר עה, ד) פסקו את דין ״הכל מעלין לירושלים״. אולם חלק מן הראשונים והאחרונים הבחינו בין תקופת המקדש לתקופה שלאחר החורבן.

בשו״ת אבני נזר (יורה דעה, סימן תנד, אות לג ואילך) נערכת הבחנה בין מצוות ישיבת ארץ ישראל, שבה אין הבדל עקרוני בין ירושלים לשאר הארץ, לבין המעלה המיוחדת של ירושלים הנובעת מקדושתה ומן המצוות שנהגו בה בזמן המקדש. לשיטתו, גם לאחר החורבן קיימת מעלה במגורים בירושלים, אך אין להסיק מכך שכל דיני הכפייה נשארו כפי שהיו בזמן הבית.

מנגד, החתם סופר (שו״ת יורה דעה, סימן רלד) מדגיש שמעלתה של ירושלים מוסיפה להתקיים גם לאחר החורבן.

 

ואף ביחס לעצם מצוות הישיבה בארץ היו חולקים על הרמב״ן. בעל מגילת אסתר, בהשגתו לעשה ד, סבר שמצוות ירושת הארץ אינה נוהגת בכל תקופות הגלות, ותוספות בכתובות קי ע״ב העלו הסתייגויות מהחלת דין העלייה בזמנם. לפיכך, אי אפשר להפוך את ״הכל מעלין לירושלים״ לכלל שלפיו כל אדם, בכל מצב ובכל תקופה, חייב להעדיף את ירושלים.

 

5. נחמיה מציע השלמה מעניינת מאוד לתמונת המקרא

בנחמיה יא, א–ב, לאחר שיבת ציון, נאמר:

״להביא אחד מן העשרה לשבת בירושלם עיר הקדש ותשע הידות בערים״.

ירושלים הייתה זקוקה לתושבים, ולכן הוטלו גורלות והעם בירך את המתנדבים להתיישב בה. אבל תשעה חלקים מן העם נותרו בערים האחרות. זהו מקור חשוב: בניינה של ירושלים אינו מותנה בריקון שאר הארץ, אלא בקיומה של מערכת יישובים שבירושלים יש לה תפקיד מרכזי. האדם מנפתלי אינו מוכרח לבחור בין נאמנות למרכז הקדוש לבין אחריות לנחלת אבותיו. אפשר לראות בשני המקומות חלקים משלימים במצוות יישוב הארץ.

 

ב. האם יש מצווה גדולה יותר בהתיישבות בנגב ובגליל, או בבניית מפעל שמעסיק עשרת אלפים עובדים?

1. ההבחנה בין ישיבת הארץ ליישובה

הרב יעקב זיסברג, במאמרו ״עיקר ותוספת במצוות יישוב ארץ ישראל״ (אמונת עתיך 135), מציע הבחנה מועילה במיוחד:

ישיבת ארץ ישראל היא עצם המגורים בארץ. מבחינה זו, אדם המתגורר בתל אביב מקיים את המצווה, גם אם העיר מאוכלסת מאוד.

יישוב ארץ ישראל הוא הפעולה המוסיפה לבניינה של הארץ: בניית בתים, יצירת מקומות עבודה, נטיעה, פיתוח תשתיות והרחבת יכולתה של הארץ לקלוט את תושביה.

מכאן עשויה לנבוע מעלה מיוחדת בהתיישבות באזור שבו חסרה אוכלוסייה או תשתית, בלי לגרוע מן המצווה שמקיים מי שגר בעיר מבוססת.

 

הרב דוב ליאור נשאל במפורש אם מגורים בתל אביב מקיימים מצוות יישוב הארץ. תשובתו הייתה שמקיימים את המצווה גם בעיר מיושבת וגדולה, ובמקביל יש ערך בהפרחת שממות הנגב.

כלומר, יש להבחין בין עצם קיום המצווה לבין התוספת שהמעשה יוצר לבניין הארץ.

 

2. ומה בדבר המפעל המעסיק עשרת אלפים עובדים?

כאן כדאי להביא שני מקורות שמרחיבים מאוד את נקודת המבט.

הראשון הוא החתם סופר בחידושיו לסוכה לו ע״א. לדבריו, עבודת האדמה בארץ ישראל איננה רק אמצעי לפרנסת האדם, אלא מצווה מצד עצמה משום יישוב ארץ ישראל. והוא מוסיף:

״ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם יישוב העולם הכל בכלל מצוה״.

משמעות הדברים מרחיקת לכת. גם ייצור, מלאכה ועיסוק כלכלי יכולים להיות חלק ממצוות יישוב הארץ, ולא רק אמצעי המאפשר לאדם להתפנות למצוות אחרות.

 

המקור השני הוא הרשב״ש (שו״ת סימן א), המסביר שהקמת התנאים למגורים ולפרנסה היא הכרחית לקיום הישיבה בארץ. הניסוח המובא בשמו הוא: ״כל זמן שימצא מזון ומדור – תמצא הישיבה״.

המפעל שתואר בשאלה עשוי אפוא להיות ביטוי עמוק של מצוות יישוב הארץ. הוא אינו רק מספק משכורת לעשרת אלפים עובדים: אם הוא יוצר תעסוקה יציבה ומפרנסת בכבוד, הוא עשוי לאפשר קיום של משפחות רבות, להגדיל את יכולת הקליטה של הארץ, לחזק יישובים קיימים ואף להוביל להקמת יישובים חדשים.

זאת ועוד: אבני נזר (שם, אות סב) מדגיש את חשיבות ההתפרנסות מהפעילות הכלכלית בארץ עצמה, ולא רק מכספים המגיעים מחוץ לארץ. לפי תפיסה זו, עצמאות כלכלית היא חלק משלמותה של מצוות הישיבה בארץ.

 

כך מתברר שהאפשרות השלישית בשאלה אינה חיצונית לשתיים הראשונות. המפעל הוא אחת הדרכים שבהן הארץ הופכת ממקום שנמצאים בו למקום שאפשר לבנות בו חיים.

 

3. האם התיישבות במקום שומם עדיפה על מפעל באזור מבוסס?

אין במקורות שהובאו נוסחה המאפשרת להשוות באופן כמותי בין הקמת יישוב בנגב, דירה בירושלים ומפעל בתל אביב. אולם אפשר לגזור מהם שני מבחנים שונים:

  • המבחן הראשון הוא מבחן המקום: האם הפעולה מרחיבה בפועל את הנוכחות וההתיישבות במרחבים שעדיין אינם מיושבים דיים? על פי הרמב״ן, יש למבחן הזה משמעות מובהקת, משום שהמצווה מתייחסת לארץ כולה ולא רק למספר תושביה הכולל.
  • המבחן השני הוא מבחן החיים: כמה אנשים יכולים לחיות בארץ בזכות הפעולה, ובאיזה אופן? מפעל משמעותי עשוי לחזק את היישוב הרבה יותר מהקמת מספר קטן של בתים, אף שאינו משנה את פריסת היישובים.

 

ושני המבחנים אינם תמיד חופפים. התיישבות מרוחקת ללא אפשרות פרנסה יציבה עלולה להישאר פגיעה; ואילו פרויקט כלכלי גדול בעיר קיימת עשוי לבסס חיי משפחות רבות לאורך דורות.

כאן מופיע מקור תלמודי נוסף, מפתיע למדי. בחגיגה ג ע״ב מתואר שעולי בבל הותירו כרכים מסוימים מחוץ לתחום שהתקדש מחדש, כדי לאפשר לעניים להסתמך על תוצרתם בשנת השמיטה. אין מדובר בנטישת הארץ, אלא בהחלטה על תחומי הקדושה, אך היא מלמדת ששיקולים של רווחת העניים ופרנסתם יכולים להשפיע על אופן מימוש הקדושה הציבורית.

 

הדבר מחזק את הטענה שאין לנתק את מצוות יישוב הארץ מן האחריות לחיים הכלכליים והחברתיים של תושביה.

 

ג. המתח העמוק: האם מצוות יישוב הארץ עוסקת באדם או בארץ?

נראה שזהו המפתח להבנת השאלה כולה.

בסוגיית ״הכל מעלין לירושלים״, עיקר המבט מופנה לאדם: באיזה מקום ראוי שיגור? עד כמה עליו להקריב את נוחותו כדי לחיות במקום קדוש יותר?

אצל הרמב״ן, לצד חובת היחיד לשבת בארץ, מתגלה גם מבט המופנה אל הארץ עצמה: האם היא מיושבת? האם כל חלקיה זוכים למימוש ייעודם? האם מתפתחת בה חברה המסוגלת להתקיים?

ומכאן אפשר להציע קריאה מחודשת של סיפור נפתלי וירושלים.

לאדם מנפתלי יש שתי זיקות שונות לארץ. ירושלים היא המקום שאליו הוא עולה מפני קדושתו; נחלתו היא המקום שהוא אחראי להמשך קיומו ולפיתוחו. מרכז הקדושה מושך אותו פנימה, ואילו האחריות לנחלה מחייבת אותו לפעול גם במרחב שמחוץ למרכז.

המתח הזה אינו ליקוי במצוות יישוב הארץ, אלא חלק מהמבנה שלה: עם זקוק למרכז רוחני, אך גם למרחב שלם של ערים, כפרים, שדות ומפעלי ייצור.

 

המסקנה היא שאין זהות בין מקום שבו האדם מתקדש יותר לבין מקום שבו פעולתו מוסיפה יותר לבניינה של הארץ.

 

ירושלים יכולה להיות בעלת קדושה ומעלה מיוחדת, ההתיישבות בנגב ובגליל יכולה להוסיף לבניין מרחבי הארץ, והמפעל יכול להגדיל את יכולתם של רבים להתפרנס ולחיות בה. שלושתם עשויים להיות חלק מקיום מצוות יישוב הארץ, אבל לא בהכרח באותו מובן.

ובמובן זה, השאלה אם עדיף לגור בנגב או להקים מפעל לעשרת אלפים עובדים אינה שולית כלל. היא מחייבת לברר מהו הדבר שהמצווה מבקשת לחולל: נוכחות של יהודים בארץ, אחיזה בכל מרחביה, או בנייתה של חברה שמסוגלת לקיים בה חיים מלאים.

קריאה רחבה של הרמב״ן, בצירוף דברי החתם סופר והרשב״ש, מאפשרת לראות את שלושת היעדים כחלקים של מצווה אחת — בלי למחוק את המתחים המעשיים ביניהם.

 

להמשך השיחה עם המודל (כולל קישורים למקורות עליהם התבסס) - לחצו כאן

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | מענה קולי | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר