הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
שמע ישראל
פסחים נו ע"א
בסוגיה במסכת זבחים נאמר שאנשי יריחו עשו כמה דברים שלא ברצון חכמים, אלא שהחכמים החליטו לא למחות בהם. נחלקו התנאים מה בדיוק עשו אנשי יריחו שלא ברצון החכמים:
1. תלמוד בבלי מנחות עא, א
ששה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים, ואלו שברצון חכמים: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין לפני העומר ברצון חכמים. ואלו שלא ברצון חכמים: גודשין לפני העומר, ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים, דברי ר' מאיר.
אמר לו רבי יהודה: אם ברצון חכמים הן עושין, יהו כל אדם עושין כן! אלא אלו ואלו שלא ברצון חכמים, ועל שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם, ואלו שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר, ואלו שמיחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים, ונותנין פאה לירק, ומיחו בידם!
בשיעור זה נעסוק באחד מאותם דברים שעשו אנשי יריחו, אשר לדעת ר' מאיר היו ברצון חכמים ולדעת ר' יהודה היה שלא ברצון החכמים – והוא שהיו כורכין את שמע. הברייתא אינה מפרשת מה כוונת הדברים, אבל מסתבר שלשון 'כריכה' משמע חתיכה אחת, כלומר שהיו מאחדים משהו בקריאת שמע, שאולי נכון היה להפריד אותו. הגמרא במסכת פסחים מביאה מספר הסברים למעשה זה של אנשי יריחו:
2. תלמוד בבלי פסחים נו, א
וכורכין את שמע. היכי עבדי? אמר רב יהודה: אומרים "שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד", ולא היו מפסיקין. רבא אמר: מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע: היום על לבבך, ולא מחר על לבבך. תנו רבנן: כיצד היו כורכין את שמע? אומרים "שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד, ולא היו מפסיקין, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואנן מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם". ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו - לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו - אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר - יש לה גנאי, לא תאמר - יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי. אמר רבי אבהו: התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין. ובנהרדעא דליכא מינין - עד השתא אמרי לה בחשאי.
רב יהודה אומר שלא היו מפסיקין, אבל לא ברור מדבריו היכן לא היו מפסיקין, ונחזור לדבריו בהמשך. גם ר' מאיר בברייתא השתמש בלשון דומה. רבא אומר שמה שעשו אנשי יריחו הוא שהיו אומרים "היום על לבבך". ר' יהודה בברייתא אומר שהם לא אמרו את המשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ובכך איחדו את הפסוקים שבתורה לכריכה אחת, בלי ההפסקה שאנו עושים.
שלושה הסברים יש, בינתיים, לכריכה של אנשי יריחו:
1. לא היו מפסיקין (דעת ר' מאיר בברייתא ודעת רב יהודה בגמרא)
2. היו אומרים "היום על לבבך" (דעת רבא בגמרא)
3. לא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (דעת ר' יהודה בברייתא).
בתלמוד הירושלמי מובאים דבריו של ר' מאיר 'שלא היו מפסיקין', ומתברר שהיתה מחלוקת אמוראים בהבנת הדברים:
1. לא היו מפסיקים בין תיבה לתיבה (ר' אחא)
2. לא היו מפסיקים בין 'אחד' ל'ברוך' (ר' יוסי)
3. תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ד הלכה ט
כיצד היו כורכין את שמע? אמר רבי אחא אמר רבי זעורה אמר רבי אילא שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
רבי יוסי אמר רבי זעורה רבי אילא שמע ישראל ה' וגו' אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ועדיין, בהסבר הביטוי 'לא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה' מצינו שתי דעות בפרשנים:
קרבן העדה (הרב דוד הירש פרנקל, המאה ה-18, גרמניה):
אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה: בין שמע ישראל לה', דמשמע דאמר לה' שישמע ישראל ויענם. וכן צריך להפסיק בין א-לוקינו לה', כי היכי דנשמע שמע ישראל כי ה' שהוא א-לוקינו הוא ה' אחד.
פני משה (הרב משה מרגלית, המאה ה-18, ליטא):
ולא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה כדי להתבונן ולכוין בפסוק היחוד.
סיכום ביניים - אלו הם ההסברים למעשיהם של אנשי יריחו:
1. לא היו מפסיקין (דעת ר' מאיר בברייתא ודעת רב יהודה בגמרא)
א. לא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה (ר' אחא)
I לא הפסיקו בין "שמע ישראל" ל"ה'". (קרבן העדה)
II לא הפסיקו אחרי הפסוק הראשון להתבונן (פני משה)
ב. לא היו מפסיקין בין "אחד" ל"ברוך" (ר' יוסי)
2. היו אומרים "היום על לבבך" (רבא)
3. לא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (ר' יהודה).
ניתן להביא ראיה לפירושו של קרבן העדה מפירושו של התוספות במסכת פסחים:
4. תוספות מסכת פסחים דף נו עמוד א
לא היו מפסיקין - בין שמע ישראל לשם דמשמע דאומר לשם שישמע ישראל ויענם.
ואולם, במסכת זבחים מפרשים התוספות באופן דומה, אבל בהבדל קטן: לפי התוספות בפסחים וקרבן העדה כוונתם של אנשי יריחו היתה לומר שה' ישמע את ישראל, ואילו לפי דברי התוספות כוונתם של אנשי יריחו היתה להדגיש שאין הכוונה שישראל ישמעו את ה':
5. תוספות מסכת מנחות דף עא עמוד א
וכורכין את שמע - בפרק מקום שנהגו (פסחים נו.) מפרש היכי עבדי אמר רב יהודה אמר שמואל ולא היו מפסיקים ונראה לפרש דלא היו מפסיקין בין ישראל לשם שלא יהא נראה כאומר לישראל שישמע את השם ופשטיה דקרא היינו שמע ישראל כי ה' א-לוקינו ה' אחד. ובירושלמי אמרינן שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה ויש מי שאומר שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך.
הפירוש הנכון של הפסוק, לדעת כל הפרשנים איננו שישראל ישמעו את ה' בשמיעת האוזן, אלא שיש כאן פניה לישראל שיבינו ויאמינו בכך שה' הוא אחד. שמיעה במשמעות של הבנה מופיעה פעמים רבות בתורה, כגון (בראשית מב, כג): "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם":
לסיכום, אלו הן הפירושים למעשיהם של אנשי יריחו, שלא מיחו בהם חכמים:
1. לא היו מפסיקין (דעת ר' מאיר בברייתא ודעת רב יהודה בגמרא)
א. לא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה (ר' אחא בירושלמי)
I לא הפסיקו בין "שמע ישראל" ל"ה'" וכוונתם שה' ישמע. (קרבן העדה)
II לא הפסיקו בין "שמע ישראל ל"ה'" וכוונתם שישראל ישמעו (תוס' מנחות)
III לא הפסיקו אחרי הפסוק הראשון להתבונן (פני משה)
ב. לא היו מפסיקין בין "אחד" ל"ברוך" (ר' יוסי בירושלמי)
2. היו אומרים "היום על לבבך" (רבא בגמרא)
3. לא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (ר' יהודה בברייתא).
בסופו של דבר כל הדעות הללו נפסקו להלכה, שאין לעשות כפי שעשו אנשי יריחו לפי כל ההסברים:
השולחן ערוך פסק להלכה את דברי ר' יהודה ואת הסברו של ה'פני משה', ואת הסברו של רבא, והרמ"א הוסיף גם את הסברו של קרבן העדה:
6. שו"ע אורח חיים סימן סא סעיפים יג - טו
אחר פסוק ראשון צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בחשאי.
צריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת, כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות. הגה: ויש להפסיק בפסוק ראשון בין ישראל לה', ובין א-לוקינו לה' השני, כדי שיהא נשמע שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד. ויש להפסיק מעט בין אחד לברוך, כי עיקר קבול מלכות שמים הוא פסוק ראשון.
צריך להפסיק בין היום על לבבך, ובין היום לאהבה, שלא יהא נראה היום ולא למחר.
לכל הדעות, אם כן, הפירוש הנכון של הפסוק אינו שה' ישמע את ישראל, אלא שישראל ישמעו. הביטוי 'שמע ישראל' אכן מופיע פעמים רבות בספר דברים, ותמיד זו פניה לישראל, אבל העיר הרמב"ן שיש הבדל בין כל שאר המקורות לבין הפסוק הזה:
7. רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) דברים ו, ד
ואתה צריך להתבונן בזה כי שינה הכתוב כאן לומר "ה' א-לוקינו", ולא אמר "א-לוקיך" כמו שאומר בכל מקום: "שמע ישראל אתה עובר היום וגו' כי ה' א-לוקיך" (להלן ט א ג), "שמע ישראל אתם קרבים היום וגו' כי ה' א-לוקיכם" (להלן כ ג ד), וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר "ה' א-לוקיכם" או "ה' א-לוקיך", וגם בכאן אמר "ואהבת את ה' א-לוקיך". אבל הזכיר ביחוד "ה' א-לוקינו", כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת. והנה דל"ת אחד גדולה, לרמוז על מה שכתוב (ישעיה סג יב) "בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם", ולכך תקנו בקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' (פסחים נו א), כי משה אמר בתורה ברמז. וחזר ואמר ואהבת את ה' א-לוקיך כלשון הפרשיות במשנה תורה.
מסביר הרמב"ן שהסיבה לכך שכתוב 'ה' א-לוקינו' ולא 'א-לוקיך' היא בגלל שמשה רוצה להדגיש לעם ישראל שכל הנסים שמשה עשה לעיניהם היו מעשה ידי ה'. ואילו הנצי"ב מסביר שהסיבה לכך היא שבעצם המשפט הזה היה שגור אצל עם ישראל עוד הרבה לפני שמשה כתב זאת בתורה, וזה היה הנוסח המקורי שלו מאז שבני יעקב אמרו זאת לאביהם, ולכן זה כתוב בגוף ראשון:
8. העמק דבר (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, המאה ה-18, רוסיה הלבנה) דברים ו, ד
הרמב"ן ז"ל דקדק אמאי שינה הלשון בזה הפסוק דכתיב במדברים בעדם יותר מכל הפרשה שמדבר נוכח. ונראה שהוא שדרשו חז"ל פסחים דף נו דיעקב אבינו אמר זה המקרא והוא אמר בזה הלשון. ואח"כ העמידו משה רבינו בכח התורה. וכיוצא בזה יש הרבה מקראות בנביאים וכתובים שהיו ידועים עוד לפני אותו הנביא, והנביא ברוח הקודש ע"פ ה' העמידו בספרו. ובלי זה על כרחך שתי פרשיות של שמע והיה אם שמוע היו ידועים בישראל עד שלא באו לערבות מואב, שהרי נתחייבו כבר בתפילין.
אגב, הביטוי 'שמע ישראל' שחוזר פעמים רבות בספר דברים מוסבר ע"י חז"ל כתזכורת של משה רבנו לעם ישראל בעקבות חטא העגל:
9. דברים רבה פרשת עקב אות י
"שמע ישראל". מה ראה לומר להם כן שמע ישראל? רבנין אמרי למה הדבר דומה? למלך שקידש אשה בשתי מרגליות. איבדה אחד מהן. אמר לה המלך: איבדת הראשונה, שמרי השנייה. כך קידש הקב"ה לישראל בנעשה ונשמע שאמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". אבדו נעשה - שעשו את העגל. אמר להם משה: איבדתם נעשה, שמרו נשמע, הוי "שמע ישראל אתה עובר היום" וגו'.
רואים אנו כי צריך להפריד בין הפסוק 'שמע ישראל', שעוסק בקבלת עול מלכות שמים, לבין הפסוק 'ואהבת' שמתחיל את העיסוק בקבלת המצוות. מהו באמת הקשר בין שני הפסוקים הללו, וכיצד הפסוק 'שמע ישראל' מוביל לאהבת ה'? – את זה מסביר ר' יוסף אלבו בצורה נפלאה:
10. ספר העיקרים (ר' יוסף אלבו, המאה ה-15, ספרד) מאמר שלישי פרק לה
ונאמר כי האהבה על ג' פנים, אם אהבת הטוב אם אהבת המועיל ואם אהבת הערב. ואהבת הטוב הוא שיאהב האדם הדבר הנאהב מצד שהוא טוב גמור מבלתי שיתערב באהבה ההיא קבלת תועלת ולא קבלת ערבות כלל, אבל יאהב הטוב מצד מה שהוא טוב בלבד. ואהבת המועיל הוא שיאהב האדם הדבר הנאהב מצד התועלת שיקבל ממנו בלבד. ואהבת הערב הוא שיאהב האדם הדבר הנאהב מצד הערבות המגיע לו ממנו לא בעבור שהוא טוב ולא מועיל אלא שהוא ערב בלבד. ואהבת המועיל והערב ישתנו ויתחלפו בפחות ויתר כפי רוב קבלת התועלת או התענוג, ואפשר שיפסדו. ואולם האהבה אשר תהיה בעבור הטוב בעצמו הנה זאת האהבה לא תפסד ולא תשתנה, לפי שהאוהב לא יאהב האהוב בעבור שהוא טוב אליו כלומר בצרוף אל האוהב...
ולזה תמצא כי משה רבנו עליו השלום כשהיה מזהיר את ישראל לאהוב השם יתברך בכל מיני האהבה כמו שנבאר, כמה שאמר "ואהבת את ה' א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", הקדים ואמר "שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד", כלומר כי עם היותו אחד יאותו לו כל מיני האהבה המתחלפים, אם אהבת הטוב ואם אהבת המועיל ואם אהבת הערב, לפי שהוא יתברך טוב גמור והוא הנותן התועלת ונותן התענוג, ואין לך לאהוב זולתו אף אם תהיה אהבתך מאי זה מין שתהיה כי כל סבות האהבה נמצאות בו, ולזה ראוי לאהוב אותו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כי אין שם מונע שלא תהיה האהבה אליו שלמה בתכלית מה שאפשר.
וזה כי אף אם אי אפשר לאדם לאהוב ב' דברים או ב' אנשים אהבה שלמה בתכלית, לפי שאם יאהב את שניהם אין האהבה אל האחד שלמה בתכלית השלמות אחר שהיא מתחלקת בין שניהם, ואי אפשר שיתאחד האוהב באהוב התאחדות גמורה כמו שהוא מגדר האהבה אלא אם כן היה האהוב אחד, ולזה אמר ה' אחד, כלומר אחר שהשם יתברך אחד אין האהבה מתחלקת, ואפשר שתהיה אהבתך אליו גמורה כי לא תתחלק האהבה לשנים, ואף אם תהיה האהבה ממינים מתחלפים, רוצה לומר מצד הטוב או מצד המועיל או מצד הערב, להיות השם יתברך אחד והיות נמצאות בו כל סבות האהבה המתחלפות, ראוי שתהיה האהבה אליו שלמה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך באיזה בחינה שתהיה מן הבחינות.
וגם כן אין שם מונע מצד השתנות זמני חיי האדם, כי כשיבחנו חיי האדם נמצא אותם נחלקים לג' חלקים שהם שני העליה ושני העמידה ושני הירידה, והתחלפות האהבה בהם הוא כפי התחלף מיני האהבה שהם הטוב והמועיל והערב. כי בשני העליה שהם עד שלשים או קרוב להם יאהב האדם הערב וימשך אחריו מאד, ולזה תמצא האהבה הזאת בנערים ובנשים ובאשר הם במדרגת הנערים, כמי שימשך אחר תאות המשגל לפי שהוא ערב אליו מבלתי שיביט אל ההזק הנמשך ממנו לגוף ולנפש, הנה הוא דומה אל הנערים הנמשכים אחר תאות המאכל ולא יבחינו ההזק הנמשך מרבוי המאכל, ולא יאהבו דבר אחר אלא מי שיעניקם ככר לחם אחת או אחד משאר התענוגים הערבים. ובשני העמידה שהם משלשים ועד חמשים או קרוב להם תגבר על האדם אהבת המועיל, עד שיש מן האנשים מי שיניח האכילה והשתיה ושאר התענוגים הערבים להמשכו אחר השחוק, להיותו מדמה התועלת הגדול שאפשר שימשך מהריוח הגדול בזמן מועט, וכן מי שירכב על הספינות ויתן בים דרך ויסכן עצמו במים עזים ויתן בהם נתיבה לתקות הריוח והתועלת ולא יחוש לתענוג אחר כלל. ובשני הירידה שהם שני הזקנה מנ' שנים ואילך לא יחוש האדם למועיל ולא לערב אבל אהבתו בלבד תהיה אל הטוב מצד מה שהוא טוב, ולזה ימצאו הזקנים נמשכים לעבודת השם ונבדלים מהתאוות יותר מזולתם, כי אחר שיראו שהאהבה אשר מצד הערב או מצד המועיל בלתי קיימות, לא יחושו רק לאהבת הטוב מצד מה שהוא טוב שהיא אהבה קיימת ובלתי משתנת בהמצא האהוב שהוא השם כמו שבארנו, וזו היא סבת ישועת הנפש.
ראינו, אם כן, שלכל הדעות הפירוש הנכון של הפסוק 'שמע ישראל' הוא פניה לעם ישראל שיבין את משמעות ייחוד ה'. ואולם, לפי דעת חלק מהפרשנים אנשי יריחו הבינו את הפסוק כפניה לקב"ה שישמע את ישראל. לכאורה זהו פירוש הפוך לחלוטין, ולפי זה צריך להבין מדוע לא מיחו חכמים באנשי יריחו?
מסביר הרב אורי דסברג שאמרו חז"ל שדברי התורה הם כפטיש יפוצץ סלע, ופסוק אחד יכול להתפרש בכיוונים שונים, ובכל אחד מהם יש אמת. אמנם הפירוש הנכון של הפסוק 'שמע ישראל' הוא פניה לעם ישראל, אבל יש גם אמת בפירוש שפירשו אנשי יריחו, ואף אנחנו בתפילותינו אולי מתכוונים לכך – אם כי לא בעת אמירת 'שמע ישראל', אלא בעת הוצאת ספר התורה:
11. הרב אורי דסברג: כיוון תפילה -פני הש"ץ לאן? תחומין כח, עמ' 458
אלא שיש לשאול על הפסוק "שמע ישראל", שהוא לכאורה פנייה אל הציבור, אל ישראל, ולא אל הקב"ה. ואם כן, מה לנו כי נלין על שליח הציבור העומד בעת אמירת שמע ישראל ופניו אל הקהל?
אכן, בחומש דברים הפנייה "שמע ישראל" היא של משה לעם ישראל, וכפי שפותח החומש במילים "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". וכן לפי המדרש, בני יעקב שאמרו "שמע ישראל", פנו בכך אל אביהם. אולם בפסוק זה פונה האדם גם אל עצמו, ומעיד על עצמו לפני הקב"ה שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים. וראייה לכך השימוש במילה "אלוקינו", ולא "אלוקיך", וכמו שכתב הרמב"ן:
ואתה צריך להתבונן בזה כי שינה הכתוב כאן לומר "ה' א-לוקינו", ולא אמר "א-לוקיך" כמו שאומר בכל מקום, "שמע ישראל אתה עובר היום" וגו' "כי ה' א-לוקיך" (להלן ט א ג), "שמע ישראל אתם קרבים היום" וגו' "כי ה' א-לוקיכם" (להלן כ ג ד), וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר "ה' א-לוקיכם" או "ה' א-לוקיך", וגם בכאן אמר "ואהבת את ה' א-לוקיך". אבל הזכיר ביחוד "ה' א-לוקינו", כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת.
כלומר, הפסוק נאמר ע"י משה רבנו לא רק אל בני ישראל, אלא גם לעצמו; וכך אומר אותו כל יהודי מאז ולעולם, גם כשהוא עומד לבדו מול קונו.
עוד אפשר שלפסוק שמע ישראל הנאמר בעת הוצאת ספר התורה יש פירוש שונה מפירושו בקריאת שמע. במשנה פסחים (דף נה,ב) מובא שאנשי יריחו היו כורכין את שמע, ולא מיחו בידם חכמים. ונתבאר בתוספתא, כמובא בגמ' להלן (נו,א), שלא היו מפסיקין. תוס' פירשו שם, שלא היו מפסיקים בין שמע ישראל לשם, דמשמע שאומר לקב"ה שישמע את ישראל ויענם. הפירוש הנכון של הפסוק, לדעת חכמים הוא (כמובא בתוס' מנחות עא,א ד"ה וכורכין), שפונים אל ישראל ואומרים להם שה' אלוקינו הוא ה' אחד.
שני הדברים האחרים שהיו אנשי יריחו עושים שלא ברצון חכמים, ואעפ"כ לא מיחו בהם, הם: מרכיבין דקלים כל היום (בערב פסח) וקוצרין וגודשין לפני העומר. שני דברים אלו אסורים מדרבנן, וכמו שביאר רש"י להלן נו סוף ע"א, אבל כרוכים הם בהפסד ממון; אבל מדוע לא מיחו בהם כשקראו את שמע שלא כדין?
נראה על כן, שיש מקום לפירוש שנתנו אנשי יריחו לפסוק, ושמא רק במקום שפירשו כך לא היה ראוי לפרש כך. אבל אנחנו, שמפרשים אותו אל נכון בעת קריאת שמע, בעת הוצאת ספר התורה, כששליח הציבור אומר פסוק זה, מפרשים אותו כפירושם של אנשי יריחו: פונים אל הקב"ה - ה' אלוקינו, שמע [את] עמך ישראל. תפילה זו היא במקומה, כיון שמיד הקהל מייחד את שמו של הקב"ה, הן באמירת הפסוק "שמע ישראל", והן באמירת "אחד הוא אלוקינו", וגם מוסיפים ואומרים "לך ה' הגדולה". זוהי אפוא פנייה אל הקב"ה, שמתאימה להיאמר כשפניו של שליח הציבור הם אל ארון הקודש, ולא אל הקהל.
