סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

גאולת הבשר / הרב דוב ברקוביץ

חולין ב ע"א - ז ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

הדילמות המוסריות סביב אכילת בשר מקבלות טיפול עומק בסוגיות הפותחות את מסכת חולין. פתיחתא שנייה למסכת השחיטה


בבלוג של אתר כתב העת האמריקני "פסיכולוגיה היום" כתב פרופ' האל הרצוג על מחקר שנערך בין קבוצות של אוכלי אוכל צמחוני. אחד הממצאים המפתיעים במחקר הוא שיותר מחמישים אחוז מהם חזרו לאכול מאכלי בשר. רבים מאלו שקיבלו על עצמם להיות "צמחונים" מטעמים מוסריים ו"שחזרו בשאלה" עשו זאת לא מכיוון ש'ויתרו' על המוסר, אלא להיפך: לדבריהם, החלטתם לשוב ולאכול בשר נעשתה כדי לממש ביתר תוקף את ההתחייבות המוסרית שהביאה אותם לכתחילה לצמחונות.

בשורש האקטיביזם החדש, הלובש צורות שונות, קיימת מחאה נגד ההשפעות הקשות של העידן הטכנולוגי והייצור ההמוני על תעשיית הבשר. לדעת הצמחונים-לשעבר, דווקא אוכלי בשר הם החייבים לדרוש טיפול מוסרי בחיות המיועדות למאכל האדם. למשל, יש להקפיד לאכול בשר מבהמות שגודלו בחוות אורגניות שהאכילו את בקרן בדשא או שקיימו מרעה חפשי.

גם בין קהילות אורתודוקסיות בארצות הברית המקיימות הלכות שחיטה למהדרין יש שניתקו קשר עם תעשיית השחיטה ההמונית בגלל היחס לנשחטים ובגלל עושק הפועלים. הן חוזרות לתרבות "השויחט" המקומי המוכר, המקפיד על הלכות "צער בעלי חיים" והשוחט רק על מנת לספק את צורכי הקהילה.

בעידן הטכנולוגי אפשר להרוג עופות ובקר לשם מאכל האדם באופנים שונים ומשונים. אבל יש משהו חד וחריף בכך שכדי להפוך בעל חי למזון לאדם, מי שנברא בצלם א-להים חייב לעמוד פנים אל פנים מול היצור החי, עם סכין ביד, כדי לחתוך את סימני החיים שלו.
 

זיקה לקדשים

חמש פעולות פוסלות את השחיטה:

שהייה (באמצע פעולת השחיטה); דרסה (לחיצת הסכין כלפי צוואר הבהמה, להבדיל מפעולה חלקה של חיתוך, מה שעלול לגרום להריגה מתוך חניקה); חלדה (הכנסת הסכין מתחת לקנה או לוושט); הגרמה (חיתוך בסכין שלא במקום שבו נחתכים בבת אחת שני סימני החיים) ועיקור (עקירת הסימנים ממקומם או קריעתם בסכין הדומה למשור או בסכין שיש בו פגם כלשהו).

חמשת היסודות לא עוצבו רק מתוך חשבון של המוסר התורני. הם נקבעו כדי שהבהמה תמות מאיבוד דם ולא תינבל בשעת השחיטה. כל זאת גם, ואולי בעיקר, מתוך הקרבה שבין שחיטת חולין לשחיטת קדשים. שם כל מום יפגע בתמימות הקרבן, והדם אשר "הוא הנפש" יובל למזבח לשם כפרת אדם אשר פגע בנפשו-חיותו.

קראנו לאחרונה בפרשת בהעלותך על "קברות התאווה", אירוע יחיד במינו דבו משה נראה כמי שלראשונה מתייאש מיכולתו של הקדוש ברוך הוא. עם סיפוק תאוות בשר שלא יודעת גבול, אפילו הקדוש ברוך הוא אינו יכול להתמודד; התשוקה מתעצמת ככל שמנות הבשר נעשות גדושות ועסיסיות יותר.

על רקע זה אפשר לומר שהשאלה המוסרית העולה סביב תעשיית השחיטה קשורה למעגלים רחבים בחברה כולה. "תרבות השחיטה" הנה מדד של עומק תאוות הבשר שבחברה, אשר מהווה ביטוי להתייחסות לאוכל כברכת החיים וקדושתם, פרי מעשיו של הבורא.

הסוגיות הראשונות במסכת חולין מלמדות שכך גם סברו אמוראי בבל.

ניסוח המשנה הפותחת את המסכת הנו: "הכול שוחטין ושחיטתן כשרה". הגמרא מתייחסת לפתיחה זו כאילו יש בה סתירה פנימית - הביטוי "הכול שוחטין" קובע שאפשר למסור בהמה לשחיטה ל"כולם", לכתחילה, כאשר הביטוי "ושחיטתן כשרה" מתפרש כמתיר את שחיטת "הכול" רק בדיעבד. אלכס טל הראה כאן לפני שבוע שעמדה זו מהווה אילוץ תלמודי על רקע מגמה פרשנית בין אמוראי בבל.

פשטו של ניסוח המשנה מבקש להבליט את המעבר ממסכתות זבחים ומנחות למסכת חולין, על ידי השוואת מעשי השחיטה בשני ההקשרים. בביטוי "הכול שוחטין", המילה "הכול" באה כהנגדה לשחיטת קדשים, שם לא "הכול" שוחטין. הביטוי "ושחיטתן כשרה" ממקד את השוני במטרת השחיטה. בקדשים עיקר מטרת השחיטה הוא קבלת הדם המכפר על הנפש שעה שהבשר יעלה על שולחן ה'; בבשר חולין עיקר מטרת השחיטה היא "להכשיר" אותו למאכל האדם.

הניסוח "הכול שוחטין ושחיטתן כשרה" יוצר הנגדה ברורה לפתיחת סדר קדשים: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה". כוונת ההוראה "כשרים" היא שמותר להקריב קרבן שנשחט ללא כוונה ראויה, ולמרות זאת הקרבן אינו ממלא את מטרת בעל הקרבן ואינו מוציא אותו ידי חובתו. והנה ההבחנה הדקה בין הוראת המילה "כשרה" בפתיחת מסכת חולין לבין המילה "כשרים" בפתיחת מסכת זבחים חושפת את עומק ההבדל בין שחיטת בשר קודש לבין שחיטת בשר חולין.
 

כוונה או לא

מבחינת מעשית שחיטת חולין ושחיטת קדשים זהות; גם השוחט חולין חייב להיזהר מחמשת "הפוסלים". נקודת ההבחנה ביניהן היא ביחס לחובת "לשמן". השוחט לשם קרבן חייב להתכוון לשם שישה דברים כדי לצאת ידי חובה - לשם מטרת הקרבן, לשם הזובח (המקריב) המסוים ולשם ה', כלומר שזהו קרבן לה'.

לעומת זאת, אין שחיטת חולין מחייבת כוונה. דוגמה קיצונית לכך היא של אדם "שזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה" (וכהלכתה). אך העבודה על יצר אכילת הבשר תבוא גם היא משורש הדעת וההתכוונות – לא זו המעלה את בשר הבהמה לשם שמים, אלא זו המעלה את הבהמיות באדם לשם השלמת צלמו. שלושה דיונים בגמרא ממחישים זאת.

א. רבי יוחנן התבונן בשאלה: "קטן – יש לו מחשבה או אין לו מחשבה?". במשנה במסכת כלים נאמר, בהקשר לכלים המקבלים טומאה, "האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות (ילדים קטנים במשחק) למוד בהן עפר או שהתקינום לכף מאזניים – טמאין, מפני שיש להן מעשה ואין להן מחשבה". כידוע, בול עץ הופך לכלי המקבל טומאה רק כאשר ידי אדם הפכו את חומר הגלם ל"כלי". אם כן נראה שגם "תינוקות" יכולים לתכנן, להתכוון וליצור! מסבירה הגמרא – אצל ילדים ההתכוונות והמחשבה המופשטת קיימות רק בפוטנציה והן מגולמות במעשיהם (דף יב-יג). רק אצל האדם המבוגר נוצר מרחק קיומי באישיות בין רובדי המחשבה והמעשה.

צמיחה זו באישיות אמורה ליצור העדנה בנפש, מה שנוגע גם ליצר האכילה. דחף האכילה אצל "תינוקות" הוא ביטוי של שורש קיומי המכיר רק את הדחף לספק את עצמו. ככל שאדם מתבגר הדעת וההתכוונות מעמידות גבולות בפני הדחף הראשוני; הוא לומד להתאפק ולווסת את צורך האכילה מעבר לתחושת הסיפוק הגופני.

ב. הגמרא מציעה שש הצעות להבנת "הסתירה" בלשון המשנה באופן שהביטוי "הכל שוחטין" מתייחס לאדם הפסול לשחוט; אך בתנאים מיוחדים – שחיטתו כשרה.

ארבע דוגמאות מפרשות את הביטוי "הכול שוחטין" באופן המדגיש שמה שחשוב בשחיטת חולין הוא שפעולת השחיטה תיעשה במדויק. אנשים האסורים לשחוט קדשים בגלל שהם פוגעים במהות הקודש - הטמא, מי שיהדותו מוטלת בספק, מומר ומשומד – רשאים כמובן לשחוט חולין. שתי הדוגמאות הנוספות מבליטות את יסוד הדעת וההתכוונות המחויב גם בשחיטת חולין. למשל, רבינא סובר ש"הכל שוחטין" מתייחס למומחים בדיני שחיטה שאינם מיומנים בה. אם עומד על ידם מי שמפקח על שחיטתו, שחיטתם כשרה בדיעבד. והנה הדעת הנחוצה בשחיטת חולין היא ידיעת הלכות התורה וההתכוונות היא היכולת הנפשית לממש את הידע במציאות הקשה של עמידה לפני בהמה עם סכין ביד, לשחוט מבלי להתעלף.
 

בין ר' מאיר לר' פנחס

הביטוי המלא לעמדה זו בא במרכיב השלישי - אגדתא המעמידה שני מודלים לצורה שבה הדעת וההתכוונות מהוות התמודדות עם תשוקת הבשר. דימוי העומק שבסיפורים הוא עמידת האדם מול בהמה לשם שחיטה, והשאלה העולה היא האם העמידה פנים אל פנים באה להוריד את האדם לבהמיות או להעלות את הבהמה לקראת הצלם שבאנושיות?

הדמות השוזרת את הסיפורים יחד היא זו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שעה שהוא מגיב למנהגי האכילה של שני חכמים – אחד האוכל במקום שאחרים אינם אוכלים, והאחר המקפיד לא לאכול בבתים שכולם מוכנים לאכול בהם.

כאשר שמע שרבו, רבי מאיר, אכל ירק שגדל בבית שאן מבלי שהפריש תרומות ומעשרות, רבי הבין שיש לקבוע שלא חלה קדושת ארץ ישראל באזור. כשתקפו אותו בני משפחתו - "מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהג בו היתר?" – השיב להם, "מקום הניחו לי אבותיי להתגדר בו" (דף ז). בסיפור זה משתלבות האכילה וההכרעה התורנית בהקשר של התמודדות ויצירתיות מוסרית הבאות לענות על צרכים קיומיים של בני אדם. היתר האכילה שנהג בו רבי מאיר ופסיקתו של רבי הקלו רבות על מצבן הכלכלי של משפחות עניות והבטיח להן מקור מחיה.

בסיפור שני מנסה רבי לשכנע את החסיד הפרוש רבי פינחס בן יאיר לסעוד בביתו. רבי שמח מאוד כאשר רבי פינחס נעתר להזמנתו, שהרי החסיד היה ידוע כמי שאינו אוכל אצל אחרים. רבי פינחס טוען שהוא לא אסר על עצמו לאכול אצל אחרים, רק... יש הרבה שאין להם מספיק לאורחים ויש אחרים שיש להם ונותנים לאורחים, אך בלבם היו רוצים לשמור את האוכל לעצמם.

למרות שנעתר לכתחילה רבי פינחס אינו נכנס לביתו של רבי היות שנמצא היה בשליחות של מצווה, אך הוא מבטיח שייכנס כשיחזור. כצפוי, זה לא קורה: בחזרתו הוא רואה אתונות פרא מסוכנות בביתו של רבי, ואומר: "מלאך המוות בביתו של זה ואני אסעד אצלו?". לכל הפצרותיו של רבי, לרבי פינחס תשובה נאותה. אם רבי ימכור אותן, יעבור על איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול"; אם יקשור את הטלפיים, יעבור על "צער בעלי חיים", אם יהרוג אותן, יעבור על "בל תשחית"...

כוחו של רבי פינחס בענייני אוכל הפוך מזה של רבי מאיר – התאפקות, שימת גבול, הקפדה על השראת הקדושה בחיים עד דק, מה שמביא למידת ההזדככות, אך גם להתרחקות מהתקשרות עם האנשים שעל ידו. חמורו של רבי פינחס מתנהג בהתאם, כמו הפנים את קדושת אדונו, ואינו אוכל מספוא כאשר הוא חש שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות.

שתי דמויות - שני סיפורים שבהם הדעת וההתכוונות מעלות את הדחף לאכול בשר למקום נגאל – מתוך ההזדקקות לצורכי הקיום של נצרכים ועניים והכלת צורכיהם בהלכה, ומתוך הזיכוך שבעבודה פנימית של חסיד.

שני מודלים לעיצוב תעשיית הבשר.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר