טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

כדי שיצא הרחש ממקום קרוב – נחש

"תנן התם: ג' משקין אסורין משום גלוי, מים, ויין, וחלב. כמה ישהו ויהיו אסורין? כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה. וכמה מקום קרוב? א"ר יצחק בריה דרב יהודה: כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה. ישתה? הא קא חזי ליה. אלא ישתה ויחזור לחורו" (חולין, י ע"א). 

פירוש: תנן התם [שנינו שם] במסכת תרומות, שלשה משקין אסורין משום גלוי: מים, ויין, וחלב. וכמה ישהו כשהם מגולים ויהיו אסורין - כדי הזמן שיצא הרחש (נחש) ממקום קרוב וישתה. וכמה הוא מקום קרוב? אמר ר' יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: אפילו כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה. ותוהים: כדי שיצא וישתה? הא קא חזי ליה [הרי הוא רואה אותו] שותה, ואין כאן ספק אלא ודאי! אלא הכוונה היא לשיעור זמן כדי שישתה ויחזור לחורו, שמא שתה ולא ראהו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: נחש    שם באנגלית:  Snake    שם מדעי: Serpentes
שם נרדף במקורות: רחש, חיויא, עכנאי     


נושא מרכזי: מהי הסכנה במשקאות מגולים?

לנושאים נוספים העוסקים בנחש ראו: "נחש – ריכוז נושאים וקישוריות"

דברי המשנה האוסרת לשתות משקאות (מים, יין וחלב) שהיו גלויים, בגלל החשש שמא נחש הטיל בהם את ארסו, מעוררים תהיות בקרב העוסקים בנושא על רקע המציאות המוכרת היום. ניתן לחלק את השאלה שבה פתחתי לשתי שאלות משנה: 1. האם נחשים מטילים את ארסם לתוך שלושת המשקאות שנימנו במשנה? 2. האם קיימת סכנה בשתיית ארס הנמצא בתוך משקה?
 

האם נחשים מטילים את ארס למשקאות?

כבר הראשונים ראו את דברי המשנה והגמרא באור שונה. התוס' בעבודה זרה (לה ע"א) אומר: חדא ... ואנו שאין נחשים מצוין בינינו אין לחוש משום גלוי, ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו, כי ודאי הוא כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין, כמו שאפרש לקמן גבי יין נסך וכו'". כך מפרש גם בביצה (ו ע"א): "והאידנא דאיכא חברי חיישינן ... והכי נמי אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהן אפילו לכתחילה אע"פ שהוא דבר שבמנין וכו'". להלכה פוסק הטור (יו"ד הלכות תערובות סימן קטז): "דברים האסורים משום סכנה: יש דברים שאסרום חכמים משום סכנה כגון משקין שנתגלו שיש לחוש שמא שתה מהן נחש והטיל בהן ארס אפילו אם שתו מהן אחרים ולא הוזקו אין לשתות מהן שיש נחש שהארס צף למעלה ויש שארס שלו מפעפע עד אמצעית המשקה ויש שהארס שלו שוקע לשולי הכלי, לפיכך אפילו שתו ממנו אחרים ולא הוזקו אין לשתות מהן, דשמא ארס של הנחש ששתה מהן שוקע ... כל השרצים יש להם ארס וצריך לחוש לניקורן, ושל נחש ממית ושל שאר שרצים אינו ממית אלא שהוא מזיק ... והאידנא נהגו להקל אפילו בודאין שאין הרחשים מצויין עתה ואין בזה משום דבר שנאסר במנין שלא גזרו אלא משום הרחשין וכיון שאין רחשין ליתא לגזירה וכו'". למרות העובדה שבימינו הנחשים אינם נפוצים יש המקפידים על "גילוי": "ועכשיו שאין נחשים - עיין בשל"ה דף ע"ט ע"ב שכתב דמכל מקום שומר נפשו ירחק מזה. והא ראיה שהרי הטור כתבן לכל הדינים אחד מהם לא נותר עיין שם עוד. ובהנהגת החסיד הגר"א ז"ל כתוב גם כן שהיה נזהר מאד בדבר זה ע"ש טעמו. על כן הרוצה ליזהר יעיין כל הדינים בטור (פתחי תשובה על שולחן ערוך, יורה דעה סימן קטז סעיף א).

לגבי עצם השאלה האם נחשים שותים הרי שהתשובה היא חד משמעית ואכן רוב מיני הנחשים שותים. אמנם הנחשים קולטים חלק מהנוזלים מהטרף החי שאותו הם בולעים אך הם משלימים את תצרוכת המים בעזרת שתיה. לאור עובדה זו התאור של נחש המטיל ארסו במשקה איננו בלתי אפשרי. אמת היא שעל פי הידוע לנו נחשים אינם מפעילים את מנגנון ההכשה שלא לצורך אך ייתכן שנחש יישתה מיד לאחר סיום בליעת טרף כאשר שרידי ארס עדיין נמצאים בפיו והם יעברו למים. הצעה זו עולה בקנה אחד עם דברי רבן גמליאל (שההלכה כמותו) בפרה (פ"ט מ"ג) (חולין, ט ע"ב): "שתת מהן בהמה או חיה פסולין. כל העופות פוסלין חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת, כל השרצים אינם פוסלין חוץ מן החולדה מפני שהיא מלקת. רבן גמליאל אומר: אף הנחש מפני שהיא מקיאה, רבי אליעזר אומר אף העכבר". מפרש רע"ב: "שתתה מהן בהמה או חיה פסולים - משום משקה שבפיהן החוזר, והמים והרוק שבפיהן מתערבין. מוצצת - ואין המשקה שבפיה חוזר למים. מלקת - לוקקת בלשונה ומתערב הרוק שבלשונה עם המים. אף הנחש מפני שהיא מקיאה - וכן הלכה ואין הלכה כר' אליעזר". על פי דברי רבן גמליאל אופיו של מנגנון השתיה בנחש גורם לכך שנוזלים יעברו מפיו למים ואם כן גם שאריות ארס עלולות להגיע למים. מנגנון השתייה במינים רבים של נחשים אכן מתאים לדבריו משום שהוא מבוסס על שאיבה של מנת מים לתוך הפה ולאחר מכן דחיסתם לתוך הוושט בעזרת כיווץ חלל הפה. הלחץ המופעל בחלל הפה בעת הדחיסה אל תוך הוושט מעביר את רוב המים פנימה אך בו זמנית גורם ליציאה של כמות מים קטנה אל מחוץ לחלל הפה (1).

עלינו גם לזכור  ש"לא ראיתי אינה ראיה" וייתכן ובתקופת חז"ל כאשר הנחשים היו מצויים בסביבת האדם אירעו מקרים של הרעלה כתוצאה משתיית משקה מגולה. בהעדר אמצעים רפואיים נאותים סכנות בעלות סבירות התרחשות נמוכה הופכות להיות איום משמעותי.
 

האם קיימת סכנה בשתיית ארס הנמצא בתוך משקה?

בשאלה זו דן הרב ד"ר מרדכי הלפרין ותשובתו מובאת בפרוייקט השותי"ם של "מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי התורה". הקישורית לתשובה כאן.

תשובתו מובאת במלואה בשורות הבאות בתוספת עידכון שיסומן בצבע גופן שונה:

כותרת: דעת חז"ל והרפואה לגבי שתיית ארס נחשים

שאלה: מקובל שלדעת הרופאים אין כל נזק בשתיית ארס של נחש, בניגוד לדעת חז"ל שאסרו משקים מגולים שמא שתה מהן נחש והקיא את ארסו לתוכו. על מה מתבססת קביעת הרופאים? האם על כך שלא נמצא קשר בין שתיית ארס לבין נזק או על ידיעה יותר מבוסת? האם מוכרח שחז"ל טעו? [לאחרונה קראתי שגם דעת הרופאים בזמן חז"ל היתה כדעת הרופאים היום, ולכן אין לתלות את הטעות של חז"ל במדע המוגבל שהיה בזמנם, בניגוד לטעויות אחרות].

תשובה: רוב סוגי ארס הנחשים הידועים לנו היום מורכבים מחלבונים, המתפרקים במערכת העיכול. גם בארס המורכב מחלבונים כאלה, קיימת סכנה ממשית בשתייתו, בגלל האפשרות המצויה של חתך פצע או ארוזיה ברירית הפה. במצב כזה הארס עלול לחדור למחזור הדם דרך האיזור הפגוע, קטן ככל שיהיה.

בנוסף, עדיין אין למדע של ימינו את הנתונים על כל סוגי הארס הקיימים, והנסיון מלמד שיכולות להיות הפתעות גם בנושא עמידות של חומרים למערכת העיכול. כדאי לזכור דוגמא חדשה יחסית של רעלנים מסוג פריונים (קיצור של Proteinacious-infectious particle), העשויים מחלבון זעיר שלא נהרס במערנת העיכול, וגורמים למוות במחלות כמו קרויצפלד יקוב.

מסיבה זו השתנו ההוראות לטיפול במי שהוכש על ידי נחש. לפני חמישים שנה ההנחייה היתה לבצע חתך מיידי במקום ההכשה ולמצוץ דרכו בכוח את הדם בתקוה למצוץ גם חלק מהארס, ואז לירוק את מוצרי המציצה. ההנחיה זו שונתה משתי סיבות: האחת, החשש לחתכים או פצעים בפה. השניה, החשש שהחתך יגביר את מהירות חדירת הארס למחזור הדם

לסכום:
1. כל חשיפה לכלי דם בתהליך השתיה (פצעים או חתכים בפה, כיבים, זיהומים וכן הלאה) הופכת את תהליך השתיה ללא פחות מסוכן מהכשה. כמות החתכים המיקרוסקופיים שיש בפה ובמערנת העיכול איננה מבוטלת.
2. אין לחפש אצל חז"ל תחרות עם ידע מדעי - לא של זמנם ולא של היום. הזהירות היא תולדה של מציאות, של היווכחות אמפירית פשוטה (עשרה אנשים שותים מחבית והאחרון ניזוק - עבודה זרה ל). הכרזת סכנה איננה ניסיון להגדיר את פעולת הארס. היא אזהרה - וחשוב להבחין בין השניים. כמו כן, לגבי ההבדל בין הידע הרפואי וההלכה, כדאי לעיין בדברי הרמב"ם, הרופא הגדול, שמביא את אזהרת חז"ל כפי שהיא - עם ציון המקרה וללא איבחון אופי הארס (רמב"ם הלכות רוצח יד א).

כולי תקווה שלא תלך לחפש ארס להרוויית צמאונך.

נענה על ידי: הרב ד"ר מרדכי הלפרין (5/6/2008)

אפעה מגוון  

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.