סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

על הסכין / אלכס טל

חולין יז ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

סוגיית בדיקת הסכין קודם השחיטה היא לא רק שאלה של כשרות, אלא גם של הנהגה וכבוד חכמים


אין ספק. שחיטה היא דבר מסובך ביותר. שבועיים במחיצתה של מסכת חולין מספיקים בוודאי להראות זאת. בשורות הבאות נעמוד על פרט אחד מהלכות השחיטה, והוא בדיקת הסכין. על אף שמגוון כלים עומדים לרשות השוחט לביצוע משימתו, מובן מדוע דווקא אחד מהם הוא הנפוץ ביותר – הסכין. כך פותח הרמב"ם את חלק ההלכות הנוגעות לה (הלכות שחיטה א, יד):

ובאי זה דבר שוחטין? בכל דבר. בין בסכין של מתכת בין בצור או בזכוכית או בקרומית של קנה האגם וכיוצא בהן מדברים החותכין, והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם. אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפילו היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה.

כל מי שאחז בידו סכין שחיטה נוכח מיד בחדות להבה – ממש כבתיאורו של הרמב"ם. אלא שלהב דק כל כך נפגם בקלות רבה, כך שהדרך לפסילת הבשר בשחיטתו קלה ביותר. דרך בטוחה אחת להימלט מבעיות אלו – ורבות אחרות – היא להצטרף לשורות צבא הצמחונים הגדל והולך. אנו כמובן לא נבחר באפשרות הקלה...

הסכין צריכה להיות מושלמת, ולכן זקוקה היא לבדיקה מתמדת. אלא שבית מטבחיים אינו חדר ניתוח, וסכין השחיטה אינו סקלפל. על מנת לסבר את האוזן, נבהיר כי בבית מטבחיים מודרני נשחטים בין עשרים לארבעים עופות בדקה (!). אנא, אל תנסו בכלל לדמיין את המתרחש על פס ייצור נע שכזה. ברור שבתנאים כאלה אין אפשרות לבדיקה אפילו שטחית וקצרה תוך כדי השחיטה. אם כך, האם אנו אוכלים טרפות? מי תוקע לידינו שהעוף הקפוא שנמצא במקפיא שבמטבחנו כשר? התשובה היא חזקת הכשרות של הסכין. בתחילת סדרת שחיטות בודק השוחט כהוגן את הסכין ומוודא שאין בה כל פגם, ומכאן ואילך, כל עוד לא הוכח אחרת – הסכין כשרה. הכול תלוי בבדיקה ראשונית זו. אם היא לא נעשית כהוגן, לא רק שכמויות עצומות של בשר מוטרפות, אלא שכל הכלים שבהם בושל הבשר צריכים הגעלה או שבירה, וכל האוכל ל"ע את בשר הטרפה עובר על לאו חמור, וכל זה ללא ידיעתו.
 

נימוק נעלם

מי אחראי על הבדיקה הראשונית שכל כך הרבה תלוי בה? פרנסתו של השוחט תלויה בשחיטתו, ואם כן, כיצד נסמוך על בדיקתו? האם נאפשר לחתול לשמור על השמנת? ואכן, התלמוד מחייב את החכם לבדוק את הסכין:

אמר רב חסדא: מנין לבדיקת סכין מן התורה? שנאמר (שמואל א' י"ד): "ושחטתם בזה ואכלתם"... והאמר רבי יוחנן: לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם? מדרבנן, וקרא (הפסוק) אסמכתא בעלמא הוא (חולין יז ע"ב).

רב חסדא מביא מקור מקראי לחיוב הבדיקה, הדורש את התיבה 'בזה', כדברי מדרש האגדה לספר ויקרא (ויקרא רבה כה, ח): 'מהו "בזה", רבנין אמרי: סכין בת י"ד אצבעות הראה להן, ב' תרתין, ז' שבעה, ה' חמשה (2+7+5=14). אמר להן כסדר זה תהו שוחטין ואוכלין'. בחינת הסכין לפני השחיטה היא אם כן חלק אינטגרלי מן הפעולה עצמה. התלמוד מקשה על הלימוד מדברי ר' יוחנן שמהם עולה כי בדיקה על ידי חכם היא מפאת כבודו של חכם ולא בגלל חיוב הפסוק, ומתרץ כי הלימוד הוא 'אסמכתא בעלמא'.

מה פירושו של המשפט, 'לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם'? האם בענייני כשרות עסקינן או בענייני כבוד? אם נניח ימחל החכם על כבודו, האם הדבר יכשיר את הסכין? הרי"ף, ובעקבותיו הרמב"ם, אינם מביאים כלל את נימוקו של ר' יוחנן. תחתיו, מובאת ההלכה הבאה הנסמכת על דבריהם של רב הונא ורבא בדף הבא (הלכות שחיטה א, כו):

כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אותה, אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה, ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין על כל בשר ששחט שהוא טרפה.

אחדים מנושאי כליו של הרמב"ם מקשים על השמטתו את דברי ר' יוחנן. נביא לדוגמה את דבריו של ר' דוד בן זמרא, הרדב"ז, ממגורשי ספרד ומנהיגה של יהדות מצרים בראשית המאה ה-16 (בתרגום הארמית, וכן להלן):

ויש לדייק, שנראה מדברי רבנו שהדבר מן הדין לא מפני כבודו של חכם, שכתב מפני שיסמוך על עצמו פעם אחרת וכו'. ובגמרא: 'א"ר יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו של חכם'. ועוד, אם באמת משום כבודו של חכם, היינו שלא נהגו להראות כעת סכין לחכם משום שחכמים מחלו על כבודם, אבל אם הוא מן הדין - קשה מדוע נהגו כן?
 

סוגיות מקבילות

לפני שננסה להבין את הרקע לבחירתו של הרמב"ם, יש לנו לעבור למסכת עירובין, שבה נידונים עניינים דומים. סוגיית התלמוד בדף סב ע"ב מטפלת בהלכה משמו של התנא ר' אליעזר בן יעקב, והיא מציינת לגביו כי משנתו 'קב ונקי', היינו שמסורותיו מדויקות ביותר ואין להרהר אחריהן. אגב כך דן התלמוד בהיקף איסור הוריית התלמיד במקומו של רבו, גם כאשר ההלכה ברורה לגמרי, כבמשנת ר' אליעזר בן יעקב. וכך שונה הסוגיה:

אמר לו אביי לרב יוסף: ...מהו להורות במקום רבו? - אמר לו: אפילו ביצה בכותח (בישול ביצה בתבשיל שיש בו חלב) שאלו ממנו מרב חסדא כל שנות רב הונא, ולא הורה (אף שברור שאין בכך איסור בישול בשר בחלב).

והנה, כדוגמה עיקרית להוראה כזו, מועלה עניין בדיקת סכין השחיטה במקום הרב. בחינה מדוקדקת של המעשים המובאים בסוגיה מעלה שמגמת רובם היא צמצום מגבלת ההוראה, למשל במקרה הבא:

רבינא בדק סכין בבבל. אמר לו רב אשי: מדוע עושה אתה כך? אמר לו: ... אני... תלמיד חבר של אדוני אני (ולכן מותר לי לבדוק הסכין לעצמי).

בולט על הרקע הזה רבא, שממנו מובאות מספר הלכות הבאות לצמצם את בלעדיותו של 'מרא דאתרא':

אמר רבא: צורבא מרבנן (תלמיד חכמים) רואה (בודק הסכין) לעצמו...
אמר רבא: ולהפריש (אחר) מאיסור – אפילו בפניו (בפני רבו) צריך...
אמר רבא: בפניו אסור, וחייב מיתה, שלא בפניו אסור, ואין חייב מיתה...


האמוראים העיקריים המוזכרים בחלק זה של סוגיית עירובין הם בבליים מן הדור הרביעי ואילך – רבא, רב אשי ורבינא, ונטייתם היא לסייג את מגבלת ההוראה במקום הרב. לעומתם, מובאים בחלקה השני של הסוגיה דברי מספר אמוראים ארצישראלים, המדגישים את חומרת האיסור ללא סיוגו כלל:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש...
זעירי אמר רבי חנינא: נקרא חוטא...
אמר רבי לוי: כל המשיב מלה לפני רבו – הולך לשאול בלא ולד...


ייתכן שלפנינו הבדל בין חכמי בבל וארץ ישראל, כאשר אלה האחרונים מחמירים ביותר בכבוד הרב, ואילו הראשונים מעדיפים לסייג את האיסורים הנובעים מכך.
 

בין חכם לטבח

מכל מקום, לפנינו שתי סוגיות העוסקות באיסור בדיקה עצמאית של סכין השחיטה, אלא שהבדל גדול ביניהן. בעוד שסוגיית חולין עוסקת בטבחים, סוגיית עירובין מדברת כולה על היחס בין חכמי המקום ותלמידיהם. במילים אחרות, עניינה של סוגיית חולין הוא יחס בעלי המקצוע לסמכות ההלכתית המקומית, ואילו זה של עירובין הוא מידת הטלת מרות הפסיקה של רב המקום על חכמים שאינם מכהנים בתפקיד רשמי. ואל יהי הדבר קל בעינינו; לעתים מזומנות מדי מהווים לַמדנֵי הקהילה הגרעין הקשה המתנגד לפועלו של רַבָּהּ.

את ההבדל בין הסוגיות ניתן לראות מהשוואת דבריו של רבא בשתיהן. כאמור, מגמתו בסוגיית עירובין היא מתן עצמאות מסוימת לתלמידי החכמים. מנגד, בחולין הוא מחמיר ביותר:

אמר רב הונא: טבחא שלא בודק סכינו לפני חכם – משמתים אותו.
ורבא אמר: מעבירים אותו, ומכריזים על הבשר שטרפה הוא.


מסתבר כי ההבדל נובע מן ההבדל בין 'צורבא מרבנן' וטבח. לתלמיד חכם יש איזושהי עצמאות במקום הרב, אך הטבח, שבעל מקצוע הוא, כפוף לחלוטין להוראותיו. מכאן, שמטרת ההשגחה על השוחטים אינה בהכרח הכבוד לרב, אלא שמירה על נוהלי פיקוח ראויים, ולכן העונש על אי ציות להלכה זו הוא שבירת מטה לחמו של השוחט – למען יראו וייראו. לכך תפס הרמב"ם את דברי רב הונא ורבא והעדיפם על אלו של ר' יוחנן, ולכן הוא נימק את פסיקתו בטעם ענייני – 'לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה' – ולא בכבודו של רב.

ומה הכריעה המציאות? כך מסיים ר' יעקב בעל הטורים את סימן י"ח ביורה דעה, בשם אביו הרא"ש:

כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: וכעת נוהגים בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים, וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה, ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הם זריזים וזהירים. [ו]מתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי, גם למי ששוחט לביתו – אף כי אינו נכון, כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר