דאיכא אנא
סוטה מט ע"ב
"משמת רבי - בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא".
הקושיה ידועה, הכיצד ניתן להתגאות בענוה.
ודוחק גדול לשנות את הדברים מפשטן, שהרי לו היה רב יוסף מתכווין לעניין אחר, הוא לא היה משתמש במילים שמשמעותן כפשוטן ברורה בכל מקום.
אלא שענוה נמדדת במעשים הברורים שנעשו בעטיה. כמו שאמר רבי עצמו במסכת בבא מציעא דף פד ע"ב:
"דאמר רבי: שלשה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא, ובני בתירה, ויונתן בן שאול.
רבן שמעון בן גמליאל - הא דאמרן.
בני בתירה - דאמר מר: הושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהן.
יונתן בן שאול - דקאמר ליה לדוד (שמואל א' כ"ג) ואתה תמלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה".
הרי שלהוציא את רשב"ג, אותו ראה רבי בעיניו, וממנו למד את ענוותנותו – ענוותנותם של בני בתירה ויונתן בן שאול נמדדה בזה שהם ויתרו על מלכותם לטובת אחר.
ואפשר שגם רשב"ג לוותר על נשיאותו נתכוין בדבריו בעמוד דידן: (מסכת סוטה דף מט ע"ב) "אמר רב יהודה אמר שמואל משום רשב"ג, מאי דכתיב: (איכה ג, נא) עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי? אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יוונית, ולא נשתייר מהן אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא", כלומר שאיני מיוחד להיות הנשיא לשושלת הלל, שאלף היו כמותי.
גם משה רבנו עליו נאמר (במדבר יב, ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה סירב לקבל עליו את שררת המנהיגות.
גם שאול המלך שהיה (שמואל א י, כב) נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים, ואמרו עליו במדרשים שהיה עניו ושפל רוח, גם הוא השתמט מלקבל עליו את המלוכה.
גם ענוותנותו של רבי נמדדה במידה זו, כדברי הירושלמי כלאים פרק ט הלכה ג וכתובות פרק יב הלכה ג:
"רבי הוה ענוון סגין, והוה אמר כל מה דיימר לי בר נשא אנא עביד חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני דשרון גרמון מנשיאותיה ומנוניה, אין סליק רב חונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעיל מיניי דהוא מן יהודה ואנא מבנימן, דהוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא.
חד זמן אעל רבי חייא רובא לגביה אמר ליה הא רב הונא לבר! נתכרכמו פניו של רבי. אמר ליה ארונו בא. אמר ליה פוק וחמי מאן בעי לך לבר! ונפק ולא אשכח בר נש, וידע דהוא כעיס עלוי, עבד דלא עליל לגביה תלתין יומין".
ובתרגום:
רבי היה עניו מאוד, והיה אומר כל מה שיאמר לי אדם אעשה, חוץ ממה שעשו זקני בתירא לסבי הלל הזקן, שהוציאו את עצמם מנשיאותם, ומינוהו לנשיא. אם יעלה רב חונא ראש הגלות לכאן אושיב אותו מעלי, שכן הוא מיהודה ואני מבנימין, כי הוא מזרע דוד המלך דרך הזכרים, ואני רק מהנקבות.
יום אחד נכנס רבי חייא הגדול אליו, אמר לו: רב הונא בחוץ! החווירו פניו של רבי. אמר לו ארונו בא, הוא מת והגיע להקבר. אמר לו צא תראה מי קורא לך בחוץ. יצא ולא ראה איש, הבין שרבי כועס עליו, הנהיג את עצמו בנידוי שלושים יום ולא נכנס אליו.
הרי לנו שלמרות קשייו הגדולים, רבי הביע את נכונותו לוותר על מלכותו לטובת ריש גלותא, הראוי ביחוסו יותר ממנו לנשיאות.
וזו כוונת התנא "משמת רבי בטלה ענוה", ענווה כזו של ויתור על המלכות. שכבר אמר ר' יהושע בן פרחיה במסכת מנחות דף קט ע"ב:
"בתחלה כל האומר עלה לה, אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה בקש להרוג את דוד".
כיון שכבר עלה אדם לגדולה, ירידה ממנה משולה בעיניו כפגיעה בעצמותו.
ועל כך נענה ואמר רב יוסף: גם אני נחנתי במידה זו, כמפורש במסכת ברכות דף סד ע"א:
"דרב יוסף סיני, ורבה עוקר הרים. אצטריכא להו שעתא, שלחו להתם: סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא.
אף על פי כן לא קבל עליו רב יוסף, דאמרי ליה כלדאי: מלכת תרתין שנין. מלך רבה עשרין ותרתין שנין, מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא".
למרות שכבר נמנו וגמרו למנותי לראש, כפפתי קומתי תחת מנהיגותו של רבה הצעיר. מעתה כבר לא ניתן לסתום ולומר שלא קיימת כלל ענווה כדוגמתו של רבי ומושאי חיקוייו.
