חמש שנים לתלמוד
חולין כד ע"א
"כתוב אחד אומר: (במדבר ח') מבן חמש ועשרים שנה ומעלה, וכתוב אחד אומר: (במדבר ד') מבן שלשים. אי אפשר לומר שלשים - שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה - שכבר נאמר שלשים. הא כיצד? כ"ה ל[ת]למוד, ושלשים לעבודה.
מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים - שוב אינו רואה".
מכאן מבואר הפרש הגילים שבברייתא המובאת במסכת אבות פרק ה, משנה כא:
"הוא {יהודה בן תימא} היה אומר בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה... בן חמש עשרה לתלמוד... בן עשרים לרדוף".
נדרשו חמש שנים ללימוד כל נושא. כך כתבו המגן אבות לרשב"ץ והברטנורא שם.
ומכאן מתבאר גם המדרש בויקרא רבה פרשת ויקרא פרשה ב, א:
"בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאין מהן מאה. מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה. עשרה לתלמוד יוצא מהן אחד [להוראה. כך הגירסה בקהלת רבה פרשה ז, כח]".
הוי אומר שאותם התלמידים שאינם רואים סימן יפה במשנתם אינם מתי מעט בלבד, אלא הם תשעה חלקים מהעשרה!
גם תקופת החינוך – תחילת הבגרות, זמנה כחמש שנים. כדברי הגמרא במסכת קידושין דף ל ע"א:
"א"ל רבא לר' נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך, משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה.
כתנאי: (משלי כב) חנוך לנער על פי דרכו - ר' יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר: מתמני סרי ועד עשרים וארבעה".
ופירש בספר מצוות גדול עשין סימן יב:
"תניא בפרק קמא דקידושין (ל, א) חנוך לנער על פי דרכו (משלי כב, ו) רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר משתסר ועד עשרים ותרתין וחד אמר מתמני סרי עד עשרים וארבע, פירוש בזמנים אלו ידריכנו בדרך מוסר שכל ימיו יתנהג בו".
על פי דרכו – בפתח דרכו.
