הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "איבעית אימא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין כז ע"א
"גמ'. השוחט - דיעבד אין, לכתחלה לא, שנים בבהמה לכתחלה לא? עד כמה לשחוט וליזיל? איבעית אימא: אאחד בעוף; ואיבעית אימא: ארובו של אחד כמוהו."
1.
שני הסברים בגמרא למשנה.
2.
לפי ה"איבעית אימא" הראשון: מעיקר הדין היה צריך לחתוך שני סימנים בעוף, ובאה המשנה ללמדנו שבדיעבד מספיק לחתוך סימן אחד.
3.
לפי ה"איבעית אימא" השני: לכתחילה צריך לשחוט את כל ה"סימן" ובדיעבד מספיק ששחט את רוב הסימן.
4.
נחלקו הפרשנים בביאור המחלוקות בין שני ההסברים. ראה "מתיבתא", הערה ט, וב"שוטנשטיין", הערה 10, שדנים בשאלה אם בדיני תורה יש הבחנה בין לכתחילה לבדיעבד.
5.
רמב"ם הלכות שחיטה פרק א הלכה ט:
וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר, * ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה,
וכמה הוא שיעור השחיטה שני הסימנין שהן הקנה והושט השחיטה המעולה שיחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוין השוחט, ואם שחט רוב אחד מהן בעוף ורוב השנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה.
הביטוי "השחיטה המעולה" בדבריו הוא כביטוי "לכתחילה" בגמרא.
6.
כסף משנה הלכות שחיטה פרק א הלכה ט:
וכמה הוא שיעור השחיטה וכו'. משנה ריש השוחט (חולין דף כז) השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו וכו' חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל
איבעית אימא אאחד בעוף ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו ורבינו פסק כחומרי דתרי לישני כמש"ל וכן דעת הרשב"א והרא"ש.
ומ"ש רבינו רובו של זה ורובו של זה וכו' מסקנא דגמרא התם (חולין דף כ"ט) דכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב ותניא בת"כ להבדיל בין הטמא ובין הטהור אין צ"ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא חוט השערה:
הוא מסביר, שהרמב"ם פוסק לחומרא כשני ההסברים יחד. כלומר, שעדיף שישחט גם בעוף שני סימנים, ואת כולם ולא רק את רובם. ובדיעבד אם שחט בעוף רק סימן אחד ורק את רובו – כשרה. והרמב"ם פוסק לחומרא מפני שלדעת הרמב"ם שחיטת הסימן השני בעוף הוא מדאורייתא.
6.1
וראה בהרחבה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד נה.
7.
רא"ש מסכת חולין פרק ב סימן ב:
... ורב אלפס ז"ל כתב ורובו של אחד כמוהו דווקא בדיעבד(ט) אבל לכתחלה מיבעי ליה למישחטיה כוליה סימן. משמע דס"ל כלישנא בתרא לקולא. משום דהני תרי לישני(י) פליגי במדרבנן(כ) דמדאורייתא בסימן א' סגי ואזלינן לקולא בשל סופרים
מדברי הרא"ש משמע שפסק כתרוץ השני- כמו ה"איבעית אימא" השני בגמרא, שלכתחילה צריך לשחוט את כל הסימן ורק בדיעבד אם שחט את רובו של הסימן - השחיטה כשרה. אבל לעניין שצריך גם לשחוט את הסימן השני [בעוף] אין צורך להחמיר לכתחילה.
7.1
ומסביר הרא"ש, שמכיון שיש מחלוקת בין שני התרוצים בגמרא וכל הדין הוא רק מדרבנן – הרי שפוסקים לקולא.
8.
ויש מי שאומר, שיש להכריע כהסבר השני בגמרא מפני שדעת הרי"ף והרא"ש, שכעיקרון בכל הש"ס – יש להכריע כ"איבעית אימא" אחרון, מכיון שהוא "לישנא בתרא".
8.1
ונראה שכוונתם היא, שזו היתה שיטתו של "עורך הגמרא" שסידר את סדר הבאת הדברים בסוגיה באופן כזה שה"לישנא בתרא" נחשבת כמסקנתו – להלכה [גם דומה קצת לכלל של "הלכה כבתראי"].
8.2
השאלה היא, האם העיקרון שהלכה כ"לישנא בתרא" חלה על כל סוגי הלשונות: "איבעית אימא" – בסוגייתנו; "איכא דאמרי".
9.
ראוי להביא כאן את דברי השל"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה:
תעד. כשרב אשי קבע באחרונה דברי מי שקדם. וזה לשון הרא"ש פרק קמא דבבא קמא (סימן ה'), מדקבע רב אשי שינויא דרב הונא באחרונה, ואיהו קדים לרב פפא, חשיב ליה עיקר. ובאותו פרק (שם סימן ו') כתב זה לשונו (בשינוי לשון):
אף על גב דבכל דוכתא רגיל רב אלפס לפסוק כלישנא בתרא, היינו היכא דאיכא תרי לישנא אההיא מימרא, דלישנא קמא מפרש דהכי אתמר ובתרא מפרש דהכי אתמר, והלשון שקבעו רב אשי באחרונה נראה לו עיקר, דנימא דהדר בהו מקמייתא.
הוא מסביר שהעיקרון של הלכה כלישנא בתרא הוא בעיקרו כשמדובר על מימרות מפורשות של אמוראים, ורב אשי הביא דעת אמורא מוקדם דווקא אחרי דעת אמורא מאוחר, כדי ללמדנו שהוא – רב אשי "עורך הגמרא" – פוסק כאותה דעה שהובאה כ"לישנא בתרא".
9.1
המשך דבריו:
אבל בלישנא דלאו דאמוראי, אלא גמרא הוא דשקיל וטרי לפרש באיזה ענין אתמר, הראשון עיקר.
לעומת האמור בסעיף 9, הרי שבשתי לשונות של ה"סתמא דגמרא" - "גמרא הוא דשקיל", כגון "איבעית אימא" - הלכה כלישנא קמא.
10.
המהרש"ל בתשובה סימן ל"ה קובע כלל, ש"איבעית אימא" אינו דומה ל"איכא דאמרי", ולכולי עלמא ב"איבעית אימא" הלכה כלישנא בתרא.
