הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "הוא דאמר כי האי תנא" "מאן תנא..." "עורך הגמרא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין כח ע"א

"הוא דאמר כי האי תנא; דתניא, ר"א הקפר ברבי אומר: מה ת"ל +דברים י"ב+ אך כאשר יאכל את הצבי וגו'? וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה? הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין, מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה, ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר? רבי היא; דתניא, רבי אומר: +דברים י"ב+ וזבחת כאשר צויתיך - מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה."

1.
הגמרא הקשתה על רב יהודה בשם רבי יצחק, ועל כך עונה הגמרא שרב יהודה סובר כאותו תנא - רבי אלעזר הקפר – שסובר ששחיטת עוף היא חיוב מדרבנן.

2.
מדוע השימוש בביטוי "הוא דאמר כי האי תנא" ומדוע לא בביטוי "תניא כוותיה...", או בביטוי "לימא כתנאי"?

3.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רכב:

"הוא דאמר" כר' פלוני, כדאמרינן הכי בכוליה ש"ס הוא היכא דמותיב לאמורא משום תנא ומהדרינן דאף על גב דהא מתניתין או מתניתא פליגא עליה הוא דאמר כפלוני תנא
ומצאתי מחודש בריש פרק חרש דף קי"ג א' דבעי לסיועי לשמואל ממתניתין דתרומות ומשני הוא דאמר כר"א כלומר דילמא האי תנא לא מסייעא ליה דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל וע"ש וכתב הריטב"א שם בשיטה כתיבת יד דהלשון הוא זר וזה מן הלשונות שמתחלף ענינם בתלמוד:

ה"יד מלאכי" מסביר שכאשר הגמרא מקשה על אמורא מדברי תנאים היא עונה שאותו אמורא סובר כתנא אחר. אבל אין כאן תשובה על השאלה שבסעיף 2.

3.1
ויש לציין, שהביטוי "הוא דאמר כי היא..." - 28 מופעים בש"ס.

4.
נראה לומר, שהכוונה היא שאותו אמורא – רב יהודה בסוגייתנו - סובר כתנא שהוא דעת יחיד [רבי אלעזר הקפר], והאמורא מכריע כאותו יחיד. ובסוגייתנו – למעשה - רב יהודה פוסק כרבי אלעזר הקפר בברייתא.

5.
בהמשך, הגמרא מדגישה שהחולק על רבי אלעזר הקפר הוא רבי יהודה הנשיא, שסובר שיש לעוף שחיטה מן התורה. וכך ההלכה. מכיון שרבי יהודה הנשיא חולק על רבי אלעזר הקפר הרי שהכלל הוא שהלכה כרבי "מחברו". וראה בפרשנים שמדגישים שהגמרא יכלה לומר שגם בר קפרא סובר כרבי.

6.
הביטוי "מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר" - 19 מופעים בש"ס - בא ללמד שיש תנא יחיד שחולק על אותו תנא שרב יהודה סמך עליו [או פסק כמותו] ועונה הגמרא שהוא רבי יהודה הנשיא.

7.
יש מקומות בש"ס שאחרי הביטוי "מאן תנא..." עונה הגמרא "דלא כ...", כלומר, היא לא מציינת לתנא המסייע אלא להיפך, לתנא שסובר הפוך.
ויש לזה כמה הסברים בראשונים, וסיכום הדברים ב"יד מלאכי", אולם נציין עיקרון ויסוד חשוב שבתוך דבריו:

8.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תנד:

ובההוא לישנא ממש דאיתמר בבי מדרשא ומזה נמשך דלפעמים קאמר מאן תנא ר"פ היא וזמנין קאמר מאן תנא דלא כפלוני משום דבאותו הלשון עצמו ששמעוהו כך קבעוהו בתלמוד ואל תתמה על החפץ שהרי מצינו דוגמתה ברשב"ם ז"ל פרק חזקת הבתים [בבא בתרא דף מ"ה ב'] דעלה דאמרינן שם בגמרא מתיב רבא לסיועי לרבה פי' הוא ז"ל דבלשון זה אמרה רבא בבי מדרשא תניא כוותיה דרבה ותיובתא לאביי והביאו ההליכות עולם בשער ב' פרק א' וכתב עליו שהדין עמו לפרש כן דרגילות התלמוד בכל מקום הוא דלא קאמר רק מותיב פלוני גרידא ע"כ

דברים אלה נותנים מענה "פשוט" לכל השאלות אודות ביטויים שונים וניסוחים שונים בגמרא. ההסבר הוא עקרוני: רב אשי לא ערך מעצמו את לשונות הגמרא, אלא הוא ציטט את דברי החכמים כפי שנאמרו בבית המדרש [ועיקר עבודתו של רב אשי היתה בשיבוץ הסוגיות לפי סדר מסויים] . הנלמד מזה הוא, שאין ללמוד משינויי סגנונות בש"ס, כי אין הם נובעים ממנסח אחד.
אלא שלא ברור מדבריו שמדובר בכל ביטויי הקישור בש"ס!

9.
בכל אופן, בתוך שאר דבריו הוא מביא שהביטוי "מאן תנא..." מתייחס לדברי תנאים שלא נאמרו במפורש, אלא הגמרא מסיקה מתוך דבריו, שהאמורא בסוגיה סובר כאותו תנא [או שלא כאותו תנא].

10.
ונראה שתמיד מדובר בתנא שהוא דעת יחיד והבירור בגמרא הוא, האם האמורא בסוגיה פוסק כמותו או לא.