להסביר פנים לתלמיד
חולין לב ע"א
"אמר רב: כדי שחיטת בהמה אחרת.
אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, או דלמא אף בהמה לעוף?
אמר להו: לא הוה בדיחנא ביה בחביבי דאישייליה".
פירש רש"י:
"אמר להו לא הוה בדיחנא בחביבי דאישייליה - לא היתה דעתי גסה בדודי רבי חייא כשלמדתי הלכה זו ולא היה בסבר פנים עמי שאשאלנו דבר זה, רב בר אחוה ובר אחתיה דרבי חייא הוה".
דברי רש"י "ולא היה בסבר פנים" מרמזים לגמרא במסכת תענית דף ח ע"א:
"רבא אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, שנאמר (קהלת י, י) וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל".
ופירש רש"י: "שפנים קלקל - שהראה לו פנים רעות".
כדברים הללו שנה גם בן דורם של רבי חייא ורב – רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, במסכת אבות פרק ב משנה ה:
"הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד".
כאשר הרב קפדן, התלמיד נמנע מלשאול את הנחוץ לו. וסופו שאינו למד.
ורבן גמליאל למד זאת מאבי סב סבו, הלל הזקן, שהיה מאיר פניו לפונים אליו, עד שפנה לאותו אדם שבא אך להטרידו – "נתעטף וישב לפניו, - אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול – שאל" (מסכת שבת דף לא ע"א).
הסבלנות הרבה לתלמידים מתוארת גם במסכת עירובין דף נד ע"ב:
"רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר. אמר ליה: האידנא מאי שנא? אמר ליה: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה - אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא, השתא קאי מר, השתא קאי מר. אמר ליה: הב דעתיך ואתני ליך. הדר תנא ליה ארבע מאה זימני [אחריני]".
ולא שהיה רבי חייא קפדן כשמאי. צערו של רבי חייא היתה רק לאותה שעה. שכן פירש ביד מלאכי (כללי התלמוד כלל תקנ"ו) והביא בשם הירושלמי שהיה זה כשהיה רבי חייא בנזיפה מלפני רבינו הקדוש, ואוליף לרב כל כללי דאורייתא.
עוד בענין זה בקישור זה.
