הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "תנא דבי רבי ישמעאל"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין לו ע"א

"תנא דבי רבי ישמעאל: +במדבר כ"ג+ ודם חללים ישתה - פרט לדם קילוח שאינו מכשיר את הזרעים."

1.
הביטוי "תנא דבי רבי ישמעאל" מלמד שהלכה כמותו:

2.
הליכות עולם שער חמישי פרק ג

ו. מסורת בידינו וביד כל תלמידי חכמים שכל מקום ששנינו בראש הפרק א"ר פלוני כגון אמר ר"ע מנין לע"ז וכו' כך היא הלכה,
ובכל מקום ששנינו בראש הפרק ר' פלוני אומר כגון ר' אליעזר אומר דשבת אינה הלכה.
וכיוצא בזה בגמרא
שכל מקום שאומר תנא דבי רבי ישמעאל - כך הלכה
ובכל מקום שאומר דבי רבי ישמעאל תנא - אינה הלכה:

לפי זה בסוגייתנו הלכה כתנא דבי רבי ישמעאל.

3.
וכך משמע מדברי הרמב"ם:
רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק י הלכה ג:

הדם המנוי מן המשקין הוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הבהמה והחיה והעופות הטהורין, אבל דם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הן והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה, השוחט ונתז דם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן הרי זה ספק, לפיכך תולין עליו לא אוכלין ולא שורפין, תולדות הדם דם הקזה של אדם שהוציאו לשתייה אבל אם הוציאו לרפואה טהור ואינו מכשיר, וכן דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטמאין, והדם היוצא עם הליחה ועם הרעי ודם השחין והאבעבועות ותמצית הבשר כל אלו אינן מתטמאין ולא מכשירין אלא הרי הן כשאר מי פירות, ודם השרץ כבשרו מטמא ואינו מכשיר, ואין לנו כיוצא בו.

כלומר, הרמב"ם פוסק שהדם שנכלל ברשימת המשקים המכשירים מאכל לקבלת טומאה הוא הדם השותת ולא דם הקילוח.

4.
הפרשנים לא מנמקים את דברי הרמב"ם שפסק כך, בדברים שהבאנו לעיל.