שרו של ים – גילגולו של מיתוס / יעקב מאיר

חולין מא ע"א-ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

שנינו במשנה 'אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות'. מדוע אין שוחטים לתוך מקורות המים הללו? אומרת הגמרא 'דלא דאמרי לשרא דימא קא שחיט'. שלא יאמרו ששוחט לשר של ים, הלוא הוא האל היווני פוסידון, או בשמו הרומי – נפטון.

מנהג אלילי זה של שחיטה לתוך ימים ונהרות מוזכר במקומות רבים (ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 250), למשל במחזה 'הלנה' של המחזאי היווני אוריפידס. מנלאוס, בעלה הראשון, החוקי, של הלנה מגיע למצרים כדי לקחת בחזרה את הלנה והוא מחופש למלח נכרי. כמלח נכרי הוא מקבל רשות לזבוח שור לזכר מנלאוס שנהרג בקרב על טרויה (הלוא הוא הוא עצמו בתחפושת).

"המנוט שאל: / 'נכרי האם נחתור ונתקדם יותר / או די בכך? הן הספינה בפיקודך'. / והוא ענה 'מספיק' ועם חרבו ביד / הלך אל החרטום לזבוח את השור / , עמד. ולא הזכיר שום מת, אך כששיסף / את צוארו, נשא תפילה. 'הו פוסידון / שוכן הים ובנות נראוס הקדושות,/ שאו נא אותי ואת אשתי מארץ זו / בלי פגע אל חוף נאופליה!' שטף הדם / זינק למים כסימן טוב לנכרי" (אוריפידס,הלנה, בתרגומו של אהרון שבתאי, ש' 1578-1588).

איסורה של המשנה לשחוט לתוך הנהר נועד להרחיק את היהודי משחיטה הדומה לפולחן ל'שרו של ים', אך לצד ההלכה המרחיקה משרו של ים, האגדה דווקא מקרבת את שרו של ים ומכניסה אותו – במהלך אירוני ומשעשע – תחת שלטונו של ר' יהושע. בתוך מעין 'תחרות כשפים' בין ר' אליעזר, ר' יהושע ור' עקיבא לבין מין אחד אמר המין לחכמים, נרד לים ואראה לכם את כוחי. כאשר ירדו לים אמר אותו מין מה שאמר ונבקע הים. אמר להם המין, לא כך עשה משה רבכם בים? אמרו לו, אין אתה מודה שהלך משה רבינו בתוכו? אמר להם, כן. אמרו לו, אם כן לך בתוכו. הלך בתוכו. 'גזר ר' יהושע על שרה דימא ובלעיה [=גזר ר' יהושע על שרו של ים ובלעו]' (ירושלמי סנהדרין ז יא).

בגילגולו הבא של המיתוס שרו של ים איננו מסתפח לשורות המאבק במינים בלבד, אלא אף נכנס תחת כנפיו של הקב"ה ומשחק תפקיד קריטי בהבאת הגאולה. בספר הזוהר מתואר אבלו של הקב"ה על גלות השכינה, בכל יום בוכה הקב"ה ומוריד שתי דמעות רותחות כאש לתוך הים הגדול. 'ומאלו הדמעות קם אותו ממונה של הים, ונעמד ומקדש את שמו של המלך הקדוש, ומקבל על עצמו לבלוע את כל מימי בראשית ולהכניס אותם אל תוכו בשעה בה יתכנסו כל העממים על העם הקדוש. ויתייבשו המים ויעברו בני ישראל ביבשה' (זוהר ח"א ד:, בתרגום).

שלוש תחנות למיתוס על שרו של ים, מן ההלכה התנאית המרחיקה מן נוהג האלילי, דרך האגדה האמוראית הלועגת לאלילים ועד למיתוס הזוהרי המייהד את פוסידון ומספח אותו אל שורותיו, עד כדי כך שהוא נעמד ומקדש את שמו של הקב"ה ומקבל על עצמו לקרוע את הים בשנית לקראת הגאולה האחרונה.