הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "ואזדו לטעמייהו"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין לט ע"א
"אתמר: השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים –
רבי יוחנן אמר: פסולה
ר"ש בן לקיש אמר: מותרת.
רבי יוחנן אמר פסולה, מחשבין מעבודה לעבודה, וילפינן חוץ מפנים; ריש לקיש אמר מותרת, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא גמרינן חוץ מפנים.
ואזדו לטעמייהו, דאתמר: שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה - רבי יוחנן אמר: פסולה, ר"ש בן לקיש אמר: כשרה. רבי יוחנן אמר פסולה, מחשבין מעבודה לעבודה, וגמרינן ממחשבת פיגול; ר"ש בן לקיש אמר כשרה, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא גמרינן ממחשבת פיגול.
וצריכא, דאי איתמר בהא, בהא קאמר ר"ש בן לקיש, משום דחוץ מפנים לא ילפינן, אבל פנים מפנים אימא מודי ליה לרבי יוחנן; ואי אתמר בהך, בההיא קאמר רבי יוחנן, אבל בהא אימא מודי ליה לר"ש בן לקיש, צריכא."
1.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, והיא מציינת שאותה מחלוקת עקרונית שלהם קיימת גם ב"נושא" ["מקום"] אחר.
2.
סוגיה "דומה" [בסדר "הפוך"] במסכת זבחים דף ט ע"ב-י ע"א:
איתמר: שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה –
רבי יוחנן אמר: פסולה,
וריש לקיש אמר: כשירה.
ר' יוחנן אמר פסולה, מחשבין מעבודה לעבודה, וילפינן ממחשבת פיגול, ור"ל אמר כשירה, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא ילפינן ממחשבת פיגול.
ואזדו לטעמייהו,
דאיתמר:
השוחט את הבהמה ע"מ לזרוק דמה לעבודת כוכבים, ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים –
ר' יוחנן אמר: אסורה, מחשבין מעבודה לעבודה, וילפינן חוץ מבפנים;
ריש לקיש אמר: מותרת, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא ילפינן חוץ מפנים.
ואי אשמעינן בהא, בהא אמר ריש לקיש, אבל פנים מפנים אימא מודי ליה לרבי יוחנן;
ואי אשמעינן הא, בהא קאמר רבי יוחנן, אבל בההיא אימא מודי ליה לריש לקיש,
צריכי.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, והגמרא קובעת "ואזדו לטעמייהו", כלומר, שמחלוקתם היא מהותית ונקבעה כבר בסוגיה אחרת [בסך הכל מדובר במסכת עבודה זרה, זבחים וחולין]
2.1
בין שתי הסוגיות יש חילופי סגנונות שונים [ולא כאן המקום לפורטם..."]
3.
מה משמעות הביטוי "ואזדו לטעמייהו"?
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות :
רחצ. ואזדו לטעמייהו. לפעמים פליגי אמוראי ובתר הכי אומר התלמוד ואזדו לטעמייהו.
פירוש, שמביא ראיה שבנושא אחד יש ביניהם המחלוקת הזה.
ולפעמים אומר התלמוד בלשון קושיא, לימא אזדו לטעמייהו דאמר וכו', כלומר שהמחלוקות הוא מיותר, דבחד סגי, ואז אומר התלמוד צריכא, כלומר, מתרץ שאינו מיותר. עיין ברשב"ם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סד ב), גבי איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כ[דברי] חכמים, לימא אזדו לטעמייהו (שם סה א).
כלומר, לפעמים הגמרא רק מציינת את העובדה שהאמוראים עצמם כבר נחלקו בשאלה זו, ולפעמים זוהי קושיה: אם כבר נחלקו בדבר מדוע יש לחזור על כך? ואז הגמרא מסבירה "צריכי", שיש מה ללמוד מהעובדה שהם נחלקו באותו עיקרון בשני נושאים ["מקומות"] שונים.
4.
גופי הלכות פרק ו - כללי אות ו' כלל רטז:
וחילק לי מורי קרובי דבמס' מכות דף טו.] דפליגי לפרש הברייתא אי בטלו ולא בטלו ואי קיימו ולא קיימו, התם שייך לומר ואזדו לטעמייהו,
כלומר מה שזה פירש כך וזה פירש כך משום דאזדו לטעמייהו,
אבל בפסחים דפליגי בסברא דנפשייהו משום הכי מסיק ודאי איפליגו בה חדא זימנא. ובכתובות פרק אלו נערות [כתובות דף לד:] מסיק נמי ואזדו לטעמייהו גבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר, משום דמעיקרא לא פליגי בסברא דנפשייהו כי אם לתרץ המשניות באו, דומיא דרבא דאמר התם לעיל לעולם בטובח על ידי עצמו וכו' ואזדא רבא לטעמיה. ובאותו ואת בנו [חולין דף פא:] אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה וכו' ואזדו לטעמייהו, [אע"פ ד]פליגי בסברא דנפשייהו, י"ל הא מסיק בתר הכי צריכא,
אבל בכתובות לא מסיק צריכא משום דלא פליגי ב"סברא דנפשייהו"[נח].
תוכן דבריו הם: כאשר מחלוקת האמוראים היא לצורך יישוב קושי בברייתא או במשנה, אזי קובעת הגמרא שתרוציהם שונים מפני שהם חלוקים גם במקום אחר.
4.1
אבל אם הם חולקים מסברת עצמם ובאים לחדש דין [ולא כדי ליישב קושיה של סתירה בין פסוקים או בין דברי תנאים] אז גמרא מקשה, מדוע עליהם לחזור על מה שכבר חידשו בסוגיה אחרת.
4.2
ובמקרה כזה, כמו בסוגייתנו – שרבי יוחנן וריש לקיש אינם מסבירים משנה או ברייתא, אלא הם חלוקים בסברות אישיות שלהם, הגמרא עונה "צריכא", כלומר, שני הנושאים שבהם הם נחלקו, יש בכל אחד מהם חידוש והוא לא מיותר.
5.
ונראה, שיש מקום לבדוק בעניין זה. האם שיבוץ כל מחלוקת [כבסוגיה כמו שבסוגייתנו שמופיע הביטוי "ואזדו..."] בכל אחד מהמקומות בש"ס התבצע על ידי חכמי בית המדרש, ולא התבצע על ידי "עורך הגמרא", או שהשיבוץ התבצע על ידי "עורך הגמרא", ולכן הגמרא מסבירה מדוע צריך היה "לשתול" את מחלוקתם העקרונית בכל נושא בפני עצמו.
