לצעוריה קא מיכוין בשותף
חולין מא ע"א
"ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי: אפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו – הני מילי כותי, אבל ישראל לצעוריה קא מיכוין".
דעת התוספות שגם אם הוא שותף ביין, לצעוריה קא מיכוין ואינו אוסר. ודעת רש"י והרמב"ם ששותף אוסר.
וקשה לדעתם, כיון שאדם עשוי לצער את חברו ואינו חפץ לעבוד עבודה זרה, למה לא יעשה זאת גם שותף, וכי ימנע מזממו המונע בכעסו ושנאתו רק מחשש שיאסרו עליו ממון מועט? גם אין לומר שהיה לו להקדים ולחלוק, כי הרי אפשר שרוצה לצערו עתה, ואין בי"ד מזומנים לו לחלוק בפניהם.
אלא שהביא בחידושי הרי"מ במסכת גיטין דף נב ע"ב:
"הפוסקים הקשו איך אמרינן לצעוריה מכוין הא הוי דברים שבלב וקי"ל דדברים שבלב אינן דברים ומאי מהני שלא כיוון לשם ע"א דלא קאי על האמירה רק על הנסוך וכיון שראו שניסך לע"א מאי מהני הכונה, ותירצו דבאומדנא דמוכח הוי דברים שבלב ג"כ דברים כדאמרינן בכתובות ובכמה דוכתי וגם הכא הוי אומדנא דמוכח דמסתמא לא כיוון לשם ע"א רק לצעוריה".
לסברה זו מיושב, שהאומדנא נשענת גם על כך שדרך העובד להקריב שי משלו, כדכתיב (משלי ג, ט) כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ. וכדברי יעקב אבינו בבראשית לג, י: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. וכדברי מנוח בספר שופטים יג, טו-טז: נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. וענה לו המלאך: אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ. וכיון שהביא משל אחר, כבר איתרע, כי אין דרך עבודה בכך, ורגלים לדבר שלא נתכוין לשום ע"ז. מה שאין כן בשותף שניכרים מעשיו שחפץ להקריב את חלקו משלו כדרך העולם.
