הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם מותר לאכול ג'ירפה?
חולין מה ע"א
הג'ירפה היא חיה שונה ומוזרה, אך השאלה שברצוני לדון בה היום היא האם החיה הזו כשרה למאכל. פעמים רבות שומעים אנשים שאומרים שהג'ירפה היא אכן חיה כשרה, אבל בגלל צוארה הארוך לא יודעים היכן בדיוק לשחוט אותה, ולכן היא אסורה באכילה. ובכן, דברים אלו אינם נכונים! הגמרא שאותה למדנו השבוע קובעת היכן השחיטה מתבצעת בכל הבהמות, החיות והעופות:
1. תלמוד בבלי חולין מה, א
תנא רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן: כל הצואר כולו כשר לשחיטה; מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה.
הטבעת הגדולה היא החלק העליון של קנה הנשימה (ובגמרא הובאה דעה שגם קצת למעלה ממנה מותר לשחוט), וכנפי הריאה התחתונה הכוונה לתחילת הריאה. בכל אופן, אין שום הבדל בעניין הזה בין הג'ירפה לשאר הבהמות והחיות, ולהיפך: אצל הג'ירפה מקום השחיטה הוא גדול בהרבה:
(הציור מתוך הגמרא של 'מאורות הדף היומי')
(הציור מתוך הספר 'שיחת חולין' של הרב אמתי בן-דוד, עמ' תיז)
כך, אכן, כותב הרב אמתי בן-דוד (למען הגילוי הנאות: מדובר בקרוב משפחה שלי...) בספרו 'שיחת חולין':
2. שיחת חולין (הרב אמתי בן-דוד) עמ' תיח
והסיבה שאומרים ההמון שאינה נאכלת מפני שאין יודעים היכן לשחטה, נלע"ד שאין זו סברה, שהרי קיי"ל "כל הצואר כולו כשר לשחיטה, מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה" ומה בכך שצוארה ארוך? (ומפלאי הבורא שיש לה שבע חוליות צואר כשאר בהמות וחיות, אלא שגדולות הן), ויכול למצוא קנה וושט וישחט רוב שני סימנים.
האם זה אומר שמותר לאכול ג'ירף? – ובכן, שאלה זו תלויה בכמה גורמים. ראשית, צריך לדעת מה הם סימני הטהרה של בעלי החיים:
3. דברים פרק יד, פסוקים ד-כ
זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר: וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ:
אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם:
כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ: וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה: וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ: וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ: וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ: אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת: וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ: וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף: וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ: כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ:
רואים אנו כי יש הבדל בין הבהמות, החיות והדגים לבין הציפורים: בעוד לגבי הבהמות, החיות והדגים התורה נותנת סימן ברור שעל-פיו ניתן לקבוע האם בהמה מסוימת מותרת באכילה או לא, הרי שלגבי העופות אין סימן כזה, אלא רק רשימה של עופות טמאים. ובכל זאת, גם לגבי העופות נתנו חז"ל סימן, בדומה לסימני הטהרה של היונקים והדגים:
4. משנה חולין פרק ג משנה ו
סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס טמא כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור. רבי אליעזר בר צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו טמא.
ומסביר הרמב"ם:
5. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת חולין פרק ג משנה ו
דורס, הוא שמניח ידו על הדבר שהוא אוכל ואוכלו, וכך עושה כל בעל חי טורף. ויש בתוך הקרקבן קרום נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא. ואין אנו צריכים עד שיהיו כל אלו, אלא אפילו אחד מהם אם נמצא בעוף בלתי ידוע הרי זה עוף טהור, והוא שלא יהא דורס ואוכל, לפי שכל דורס ואוכל אסור וזה סימן כללי. ודברי ר' אלעזר בר' צדוק נכון, וענינו שעוף טמא כאשר עומד על חבל או קנה דק נותן מקצת אצבעותיו על אותו הקנה מצד אחד ומקצתן מצד שני עד שיהא הקנה תחת אצבעותיו כמי שמחזיק דבר ביניהם.
וכאשר נדע שבהמה זו מותרת באכילה על ידי אותן שני הסימנין שהזכיר הכתוב חייבין אנו לדעת אם היא חיה ומותר לאכל חלבה וחייבין לכסות דמה, או שהיא בהמה וחלבה אסור ואין חובה לכסות דמה, והדברים שבהן מבדילים בין החיה לבהמה הם מה שאני מבאר, אם היה יוצא מראש אותו החי קרנים ומתפצלים מאותן הקרנים קרנים אחרות כגון האיל הרי זה חיה בלי ספק ואינו צריך עם זה סימן אחר, ואם לא היה מתפצל מהם כלום רואים אותן הקרנים היוצאות מן הראש אם היו עשויים כמי שלקח גוף שטוח שיש לו גובה מחודד הקצוות, כלומר שיהא בעל זויות נצבות ופתלו כדרך שפותלין את הצמידים ואחר כך כפפו אחר הפתילה עד שנעשה כפוף ואפילו כפיפות כל שהיא הרי זה חיה כגון הצבי ודומיו, לפי שקרני השור כפופים ואינם פתולים, וקרני העז כפופים פתולים אבל כמי שפותל גוף עגול שאין קצוותיו מחודדין. והבן זה.
לגבי ההבדל בין חיה לבהמה, מקור דבריו של הרמב"ם הוא בגמרא:
6. תלמוד בבלי חולין נט, ב
אלו הן סימני חיה שחלבה מותר - כל שיש לה קרנים וטלפים. רבי דוסא אומר: יש לה קרנים - אי אתה צריך לחזור על טלפים, יש לה טלפים - צריך אתה לחזור על קרנים, וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מותר. כללא הוא? והרי עז, דיש לו קרנים וטלפים - וחלבו אסור! כרוכות בעינן, והרי שור, דכרוכות - וחלבו אסור! חרוקות בעינן, והרי עז, דחרוקות - וחלבו אסור! מפוצלות בעינן, והרי צבי, דאין מפוצלות - וחלבו מותר! חדורות בעינן. הלכך: היכא דמיפצלא - לא דינא ולא דיינא, היכא דלא מיפצלא - בעינן כרוכות חדורות וחרוקות ... אמר רב יהודה: קרש - טביא דבי עילאי.
לגבי החיה שנקראת קרש, ויש לה רק קרן אחת, נעסוק בהמשך. אבל לגבי ההבדל שבין חיה לבהמה, אכן פסק השו"ע כך:
7. שו"ע יורה דעה סימן פ סעיפים א - ד
חיה טהורה, חלבה מותר ודמה אסור וטעון כיסוי. וחכמים נתנו סימנים, מפי השמועה, בקרנותיה אם הם מפוצלות (פירוש שהרבה פיצולין יוצאין מהם), ודאי חיה טהורה היא. ואם אינם מפוצלות, צריך שיהיו בהם שלשה סימנים כרוכות והדורות וחרוקות (פירוש כרוכות עשויות גלדים כבצלים. הדורות, עגולות ולא רחבות. חרוקות, שיש בהם חריצים סביבותם תכופים ומובלעים זה בזה) והוא דמיבלעו חירקיהו. ואם חסר אחד מאלו השלשה סימנים, חלבה אסור.
במה דברים אמורים? במין שאינו מכירו. אבל ז' מיני חיה האמורים בתורה, אם היה מכיר אחד מהם, אפילו לא מצא לו קרנים, חלבו מותר ודמו טעון כיסוי.
...הקרש, אף על פי שאין לו אלא קרן אחד, הרי הוא חיה.
וכתב על כך הש"ך:
8. ש"ך (ר' שבתי כהן, המאה ה-17, ליטא) סימן פ ס"ק א
ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן סימן פב גבי סימני העוף קצרתי.
מה שהוא מתכוון לגבי סימני העוף, הוא בדברי הרמ"א בסימן פב:
9. שולחן ערוך יורה דעה סימן פב סעיפים א-ג
סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה, אלא מנה מינים טמאים בלבד, ושאר מיני העוף, מותרים. והמינים האסורים, כ"ד האמורים בתורה.
כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם, הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך בדיקה... מי שאינו מכירם ואינו יודע שמותיהם, בודק בסימנים: כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא ממינים הטמאים. ואם אינו יודע אם דורס אם לאו, אם כשמעמידין אותו על חוט חולק את רגליו, שני אצבעותיו לכאן וב' אצבעותיו לכאן, או שקולט מן האויר ואוכל, בידוע שהוא דורס. ואם ידוע שאינו דורס, יש שלשה סימני טהרה: אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף ביד, לאפוקי אם אינו נקלף אלא בסכין. היה חזק ומדובק, והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד, הרי זה סימן טהרה. ואע"פ שיש לו ג' סימנים אלו, אין לאכלו, לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס, אלא א"כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור.
יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז, בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו. הגה: ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור, וכן נוהגין ואין לשנות.
יש להבין: הש"ך השווה בין סימני החיות לסימני העופות, שמצריכים מסורת. האם כוונתו שצריך מסורת להבחנה בין חיות טמאות לחיות טהורות, או שכוונתו להבחנה שבין חיות לבהמות – לעניין אכילת החֶלֶב שלהם? ה'פרי מגדים' הבין שכל החומרא של הש"ך היא רק לעניין ההבחנה בין חיות לבהמות, וגם על כך הוא חולק, והוא סובר שניתן לסמוך על ההבחנות שנאמרו בחז"ל בלי צורך במסורת:
10. פרי מגדים (ר' יוסף תאומים, המאה ה-18, אוקראינה) שפתי דעת פ ס"ק א
עיין ש"ך דהאידנא אין נאכל אלא במסורת כמ"ש סימן פב. ויש לראות, דשם סעיף ג הוא מטעם שכתב רש"י דהא תרנגולתא דאגמא מתחילה היו מחזיקים כטהורה ואח"כ ראו שדרסה... לפי שרבו הפירושים מהו סימן הדורס... מה שאין כן בסימני חיה ובהמה לא הוזכר זה... אלא דאיהו נמי הכי קאמר כיון שרבו הפירושים אין לאכול החֶלֶב אלא במסורת, דאין אנו בקיאין במובלע חרקייהו ושאר הסימנים.
הפרי מגדים, אם כן, סובר שאין צורך במסורת כדי להבחין בין בהמה לחיה אלא רק כדי להבחין בין העופות הטמאים לעופות הטהורים. גם את הש"ך הוא הסביר כך שצריך מסורת רק כדי להבחין בין בהמה לחיה על מנת לאכול את החֶלֶב שלה, אבל אין שום צורך במסורת כדי להבחין בין חיה טמאה לטהורה – שהרי זה מפורש בתורה.
ואולם, ה'חכמת אדם' כתב שגם עצם ההבחנה בין בהמות וחיות טהורות – שכתובה בתורה – אינה מובנת לנו כל צרכה היום, ולכן גם כדי להבחין בין חיה טהורה לטמאה צריך מסורת ואי אפשר להסתפק בסימנים הכתובים בתורה:
11. חכמת אדם (ר' אברהם דנציג, המאה ה-18, פולין) כלל לו אותיות א – ו
סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה, והם ב' סימנים: מעלת גרה ופרסותיה סדוקות. ויש חילוק בין חיה לבהמה, דדם חיה טעון כיסוי וחלבה מותר, ושבעה מיני חיות אמורים בתורה בפרשת ראה. ואם היה מכיר אחת מהן אפילו לא מצא לו קרנים חלבו מותר וטעון כיסוי, ואם אינו מכיר נתנו חכמים סימנים להכיר בין חיה לבהמה ובין חיה טהורה לטמאה. ולפי שאין אנו אוכלים אלא מה שקיבלנו במסורת מאבותינו, כדלקמן סעיף ו, ואם כן אסור לנו לאכול מן החיות רק הצבי שניכר לנו, ולכן לא העתקתי הסימנים, והרוצה לידע ימצא בשולחן ערוך סימן עט וסימן פ...
אבל אנו במדינתנו קיי"ל כאותן הפוסקים דכל הסימנים שבעולם לא מהני להתיר אלא מה שנמסר לנו מאבותינו.
כך הסיק להלכה גם החזון אי"ש (יו"ד יא, ד-ה) שכתב שאין לקבל את פירושו של ה'פרי מגדים' בדברי הש"ך, וגם אם מצאנו חיה שיש לה סימני טהרה, אבל אין מסורת באכילתה אסור לאכול ממנה (עניין זה היה דיון סוער מאוד בקשר לאכילת הז'אבו):
12. חזון אי"ש (ר' אברהם ישעיהו קרליץ, המאה ה-20, בני ברק) יו"ד יא ס"ק ד-ה
אחרי שידוע כמה החמירו רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל שלא לפרוץ גדר שגדרו הראשונים ז"ל, אין לנו לנטות מדברי הגאון חכמת אדם שקבע בספרו שמנהגנו שלא לאכול בהמות וחיות אלא במסורת וכפי פשטן של דברי הש"ך סי' פ' סק"א, ודלא כהפמ"ג... ואין כונת החכ"א שלא לקבל לחיות אבל לבהמות מותר דהרי הש"ך כחב דלפיכך קיצר, ואם יש חילוק בין חיות לבהמות אכתי אנו צריכין לסימני חיה, אלא ודאי כונתו בכל אופן אין אנו מקבלים מין חדש, ואף לדברי הפמ"ג לדידן אסור משום מנהג שקבע בחכ"א וספרו התפשט בדורו בכל ארץ ליטא. אבל העיקר שדברי הש"ך הן כפי׳ החכ"א, ואין לפרוץ גדר במנהגן של ישראל, ואין לנו שום הכרח לזה, ודי לנו בבקר וצאן שבמסורת.
לכן, לכאורה, גם אם לג'ירף ישנם כל סימני הטהרה, עדיין יהיה אסור לאכול אותו מפני החומרא שכתבו הש"ך, החכמת אדם והחזון אי"ש.
ואולם, יכול להיות שגם לג'ירף יש מסורת שמתירה לאכול אותו, שהרי רב סעדיה גאון תרגם את המלה 'זמר' בתורה – כג'ירף:
13. פירוש רב סעדיה גאון (המאה ה-10, בבל), דברים יד, ה
אַיָּל – איל. וּצְבִי – צ'בי. וְיַחְמוּר – יחמור. וְאַקּוֹ – ועל. וְדִישֹׁן – ארוי. וּתְאוֹ – תיתל. וָזָמֶר – זראפה.
ר' יהוסף שוורץ אכן כתב שפירוש זה נראה לו, לאחר שהוא ראה את החיות האלה ובדק אותם:
14. תבואות הארץ (ר' יהוסף שוורץ, המאה ה-19, ישראל), החי, עמוד שסו
זמר מתרגם רסעה"ג וכן בתרגום הפרסי אַלְזֻרַאפַה ר"ל גיראפפע ואין נמצא בארץ כי אם בחלק אפריקא הדרומי ובארץ אמעריקא 1).
1) ואעיד עדות נאמנה שבשנת תרי"ד ראיתי כמה גיראפפי חיים אשר באו דרך ארץ מצרים, והיה לאל ידי לעיין ולהסתכל בהם, לחקור ולדרוש באיכותם ובמהותם זמן מה, ומצאתי וראיתי שאמת וצדק שחיה טהורה מעלת גרה ומפרסת פרסה היא. וכל סמני טהרה בה, לכן נכון ואמת ויציב לתרגם זמר בשם גיראפפע.
לפי זה, הרי שפסוק מפורש בתורה מתיר את אכילת הג'ירף, שהרי זהו ה'זמר' המקראי.
עם זאת, ישנם גם הסבורים שהג'ירף הוא התחש שמעורו עשו את הכיסוי של המשכן. על התחש נאמר בגמרא כך:
15. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כח, ב
אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז. מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו - שמע מינה טהור היה, דאמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו... וליפשוט מיניה דמין בהמה הוא!? - כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא, ולית ליה אלא חדא קרן - איכא למימר מין חיה הוא.
הרב שלמה צבי שיק הביא בשו"ת הרשב"ן משהו שפורסם בחוברת בשם 'כוכבי יצחק', שהתחש הוא הג'ירפה:
16. שו"ת הרשב"ן (הרב שלמה צבי שיק, המאה ה-19, הונגריה) אה"ע סימן סד
ומצאתי לאחד מן החכמים בככבי יצחק חלק טז דף מא שמביא השערתו שתחש היא החיה הנקראת בלשון התלמוד גמל נמר, ובלשון ערבי Giraffa, שהוראתו בלשון ערבי יפה ונאה, כי עורה יפה ומלא טלאים כנמר, ויש לה כמין קרן קטן במצחה, ושני קרנים דומות לקרני הצבי, ואזניה כאזני הפרה. והיא חיה טהורה המעלת גרה, ומפרסת פרסה שתי פרסות, השוכנת באפריקה. ומעורה יעשו שם עד היום אהלים וכלים, לתת בהם מים. והחיה הזאת יש לה תכונה מיוחדת, אשר לא נמצא בכל חיות היבשה. כי כאלם לא תפתח פיה, גם כי יגדל כאבה עד מאד. ועל זה יעידו הציידים, כי גם אחרי אשר חבלוה בכלי נשק, לא השמיעה קולה. ועל תכונה הזאת נקראת בלשון עבר תחש, משורש חשה.
אגב, יכול להיות שזה גם פירוש המלה 'זמר', בלשון סגי נהור, מכיון שהחיה הזו אינה משמיעה קולות כלל!
גם פרופסור פליקס מביא את הזיהויים השונים של הג'ירף: הזמר או התחש המקראיים:
17. החי והצומח במקרא, (פרופסור יהודה פליקס, המאה ה-20, ישראל), עמ' 93
מספר גדול של זיהויים הוצעו ל"תחשים" שעורותיהם שימשו להתקנת יריעות אוהל מועד. לפי יחזקאל התקינו מתחש נעליים. יש הסבורים ש"תחש" אינו אלא שם נרדף לעור. אחרים סומכים על "דחש" בערבית, שהוא כינוי לדולפין או ליונקים דגיים אחרים. בהסתמך על מאמרו של ר' מאיר (שבת כח, ב) שזו היתה חיה או בהמה כשרה בעלת קרן אחת במצחה, יש הסבורים שהכוונה לג'ירפה שנוסף לשתי הבליטות הקרניות יש בליטה שלישית במצחה. ר' סעדיה גאון זיהה את הג'ירפה עם "זֶמֶר" שנמנה בין החיות הטהורות. זו אמנם מפרסת פרסה ומעלת גירה, אבל שונה משאר מעלי הגירה בכך שלה רק שלוש ולא ארבע קיבות. הג'ירפה לא היתה מצוייה בארץ ובסביבתה בתקופה המקראית, אבל לשיטת ר' מאיר: "לפי שעה נזדמן לו למשה". אפשר שבדרך נס הגיע עדר של ג'ירפות ממזרח אפריקה למדבר סיני.
לאחר שזיהינו את הג'ירף עם הזמר ועם התחש, בא הרב אמתי בן-דוד ומוסיף זיהוי נוסף לג'ירף, והוא החיה הנקראת קרש, שנזכרה בגמרא כחיה שיש לה רק קרן אחת:
18. שיחת חולין (הרב אמיתי בן-דוד) עמ' תיז
והערוך (ערך קרש ב) פירש :"יש בחיות בריות גדולות כמו הענקים בבני אדם". ובסוף פ"ק דב"ב (דף טז ע"א) משמע בדברי הגמ' שקרנו של הקרש מכוערת, ופירש"י שם שקרניה משחירים כמו צבע (ורבינו גרשום פירש שיש בה כמה גוונים). ותחילה הוקשה לי לשון רש''י שם: "וקרניה משחירים" לשון רבים, שהרי יש לקרש רק קרן אחת. ואחר חשבתי ליישב, שהרי פירש מהר"ם שיף לקמן גבי שור שהקריב אדה"ר שגם בו א"ר יהודה "קרן אחת היתה לו במצחו", והקשה שאח"כ אמר בלשון רבים "קרניו קודמות לפרסותיו", ויישב שמה שאמר "קרן אחת היתה לו במצחו" היינו אחת נוספת (שלישית) בנוסף לשתים הרגילות, והוסיף שכן היה גם בתחש... חשבתי לומר שהרי יש חיה כזו גם בימינו, שיש לה בראשה שתי קרנים ובמצחה קרן קטנה שלישית, והיא החיה הקרויה ג'ירפה, שכל תיאורי התחש והקרש מתאימים לה (שלירושלמי אחד הם, ולבבלי נוכל לומר ששני מינים קרובים הם). קרניה קטנות, מכוערות ומשחירות. עור גופה הינו בעל גוונים יפים (כתרגום אונקלוס [שמות כה, ה] "ססגונא", ופירש"י שם: שֶׁשַּׂשׂ ומתפאר בגוונין שלו"). היא גבוהה מאד (בימינו ששה מטרים, ובימי המשנה "שיתסר אמהתא"), ועורה אינו מחזיק את בשרה כצבי (וכן שייכים בה שאר סימני הצבי)...
השאלה היא האם פירושו של רס"ג יכול להיחשב כמסורת בדבר אכילתו של הג'ירף. הרב אברהם חמאמי סובר שאין צורך במסורת כדי להבחין בין חיה טמאה לחיה טהורה, ואף אם יש צורך במסורת כזו – הרי שפירושו של רס"ג יכול להיחשב מסורת:
19. הרב אברהם חמאמי – הג'יראף, כשרותו לאכילה, תחומין כ עמ' 92
כאמור, כיון שהג'יראף ניחן בכל סימני הטהרה, הרי שגם בהעדר מסורת ניתן היה לאוכלו. מה עוד, שלסימנים אלו הצטרפו דברי הרס"ג - שהם כמסורת - שהזמר הוא הג'יראף, וממילא מין טהור הוא.
עם כל זאת, לא נכחד שאכן בשרו של הג'יראף לא נאכל במשך כל הדורות. יש טוענים שהדבר נובע מכך שלא היה ברור היכן מקום השחיטה בצוארו, שהרי הוא ארוך וזקוף יותר מכל שאר בעלי חיים. להשערה זו אין כל בסיס בהלכה, שהרי קיימא לן שכל הצואר כשר לשחיטה (בבלי חולין יט,ב; רמב"ם הל' שחיטה א,ה; ושו"ע יו"ד סי' כ).
אפשר שהמסורת בדבר אכילתה, שכאמור היתה קיימת בתקופת הרס"ג, נשכחה כיון שבשר הג'יראף אינו טעים לחיך, כמו שכתב ר' יוסף שיינהאק בספרו תולדות-הארץ (ח"א, תולדות החיים, מערכת היונקים עמ' פח אות ד). ואולי משום שבשר הג'יראף אינו מצוי, בין השאר משום שהג'יראף הוכרז כ"חיה מוגנת" והוא אסור בציד. יש אפילו הטוענים שהשוחטו עובר בבל תשחית. אך עדיין, אי אכילתה אינו עושה אותה כיום כחיה שאינה טהורה. הרי גם איל וצבי אינם נמכרים כיום באטליז, אבל בימי קדם היו עולים על שולחן מלכים, כאמור במלכים א ה,ג.
אנקדוטה מעניינת: בשירו של יעקב אורלנד מופיע הביטוי 'גבוה כזמר':
20. מתוך השיר 'היו לילות'. מלים: יעקב אורלנד
הוֹּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,
הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,
וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
לכאורה ברור שהמשורר, יעקב אורלנד, פירש את המלה 'זמר' כמו ג'יראף. אך לא כן הוא. כך מופיע באתר האינטרנט שמביא סיפורים רבים מאחורי השירים:
21. מתוך אתר האינטרנט 'סיפורו של שיר', ד"ר איתי פלאות
זמר בתנ"ך משמעותו ג'ירף, כן החיה, וכך רשמתי כאן, יש משמעות למשפט: וגבוה כזמר. מישהו אפילו העיד ששמע את שמרית אור מספרת על כך...
יפה לא? אז זהו, שלא.
לילה אחד, בסוף אוקטובר 2009, התעוררתי בשעה 03:10 לצלצול הטלפון הנייד שלי המודיע על הודעת טקסט נכנסת. "מי זה בשעה כזאת?" שאלה זוגתי המנומנמת. בדקתי והופתעתי... זו שמרית אור, המשוררת, בתו של המשורר יעקב אורלנד.
וכך כותבת לי שמרית אור:
שלום,
צפיתי באתר סיפורו של שיר, וגיליתי שפשוט מעוותים את ההיסטוריה ומצטטים אותי בדברים שלא אמרתי ושלא יכולתי לומר לגבי שירו של אבי, המשורר יעקב אורלנד, היו לילות. גבוה כזמר ממש לא מתכוון לג'ירף, אלא תיאור של מי שיש בו יותר מן הרוח ופחות מהגשמיות. הזמר הוא ערטילאי, וכמוהו הבחור הבהיר שרגליו על האדמה וראשו מרחף.
שמרית אור בקשה שאתקן את הכתוב ואני עושה זאת בשמחה. אני מביא כאן את דבריה כלשונן ומתנצל על הפרשנות המוטעית שהבאתי כאן קודם לכן (בשם אומרה).
תודה לך שמרית אור, ואשמח לפרסם כאן הסברים וסיפורים נוספים אודות שיריו של אביך, יעקב אורלנד.
בהמשך, מספר לי מנו מסטיי: זכור לי שד"ר אבשלום קור דיבר על כך בפינתו בטלוויזיה. הוא העיד שהתקשר ליעקב אורלנד עצמו כדי לשאול אותו לפשר ה"זמר" בשיר, ועוד לפני שקור הזכיר באוזניו את האפשרות שמדובר בג'ירף, אמר אורלנד שלא התכוון לחיה אלא לנשגבות שבזמרה. אם כן, אתה יכול להביא את התיקון הזה לא רק בשם בתו, אלא גם בשם יעקב אורלנד עצמו.
