הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "איכא דאמרי"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין נ ע"א
הי חימצא והי בר חימצא? ת"ש דאמר רב נחמן: אינהו - מיכל אכלי, ולדידן - מיסתם נמי לא סתים. דאקשתא - כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי - דאייתרא.
איכא דאמרי: דאייתרא - כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי - דאקשתא, כי הא דאמר רב אויא אמר רבי אמי: מקמצין, וכן אמר רבי ינאי משום זקן אחד: מקמצין. אמר רב אויא: הוה קאימנא קמיה דרבי אמי, קמצו והבו ליה - ואכל. שמעיה דרבי חנינא הוה קאי קמיה דרבי חנינא, א"ל: קמוץ, הב לי דאיכול, חזייה דהוי קמחסם, אמר ליה: בבלאה את, גום שדי.
1.
רש"י מסכת חולין דף נ עמוד א:
איכא דאמרי - דאייתרא כולי עלמא [לא פליגי] דשרי דכר' עקיבא סברי להו.
כי פליגי דאקשתא - מאן דאסר סבר תותב הוא ומאן דשרי סבר כיון דמחובר במקצת לאו תותב הוא
ולהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן דכיון דבאקשתא דפליגי ביה אמר רב נחמן דסתים כ"ש דאייתרא דכולהו שרו ואם כן מאן לא סתים ודרב נחמן אלישנא קמא
והכי מסתברא כלישנא קמא כדאמרינן במקום שנהגו (פסחים דף נא) כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא עול לגביה רב אויא וכסייה מן קמיה משום דבני בבל אסרי לה
ולדידן תרווייהו אסירי דבתר בני בבל גררינן דאנן בני גולה אנן וכלישנא קמא ולחומרא
דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמרא אי מידי דאורייתא הוא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא.
רש"י קובע כלל, שכאשר יש בגמרא שני לשונות [הוא לא מתמקד דווקא על הביטוי בסוגייתנו - "איכא דאמרי"] הרי שבדין תורה פוסקים לפי הלשון המחמירה.
2.
משמע מרש"י שלפוסקים יש ספק איזו לשון משני ה"איכא דאמרי" היא הנכונה ולכן פוסקים בדאוריתא – לחומרא.
3.
ויש לעיין בדבר:
3.1
רש"י פסק בסוגייתנו כלישנא קמא מפני שמתאים לדברי רב נחמן [ותוס' מסביר באופן שונה].
3.2
רש"י מוכיח שהלכה כלישנא קמא מפני הסוגיה במסכת פסחים.
3.3
רש"י מוסיף [בפשטות משמע שזהו נימוק אחר] שהכלל הוא, שבדין דאורייתא מחמירים. אולם סוף דבריו "ובדרבנן זיל בתר בתרא" לא מובנים. היה עליו לומר "ובדרבנן זיל לקולא".
3.4
ונראה להסביר: לא לחינם עורכי הגמרא כתבו את שני הלשונות. הם לא הסתפקו בדין, אלא קבעו כלל: בדאורייתא הולכים אחר "לישנא קמא" [שהיא כנראה בדרך כלל – לחומרא] ובדרבנן – כעיקרון – פוסקים לפי "לישנא בתרא".
3.5
וכך משמע בבית יוסף אבן העזר סימן קכ:
ופסק הרמב"ם בפרק ט' (הכ"ז) כלישנא בתרא וכן כתב רבינו ירוחם (נכ"ד ח"ב רג ע"ג) וכן דעת הפוסקים
וכן בדין דהא מידי דרבנן הוא ובדרבנן פסקינן כלישנא בתרא (רש"י חולין נ. ד"ה כי פליגי באקשתא ר"ן ע"ז ב. ד"ה ואם):
משמע מדבריו שזהו כלל כללי [של רש"י], שבדין דרבנן פוסקים כ"לישנא בתרא". אבל לא ברור האם כוונתו לחומרא/לקולא. שם, בגיטין, מדובר שהגט פסול [וזה לחומרא].
3.6
מדברי ה"בית יוסף" הנ"ל ניתן להיווכח שהוא מרחיב את דברי רש"י בסוגייתנו לא רק לשני לשונות בגמרא בסגנון של "איכא דאמרי", אלא גם לסגנון של "ואמרי לה".
4.
וראה עוד ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים" עמוד קיג-קיד, ובהערות כ-כא.
5.
וראה בספר "בית אהרן", כרך ה, עמוד קעט שמביא 7 שיטות לגבי הכרעה בלשונות של "איכא דאמרי", ושם מביא דעת רש"י וכותב:
"דעת רש"י בכל "איכא דאמרי", בשל תורה – אחר המחמיר. בשל סופרים – אחר אחרון.
ודעת הרא"ש ז"ל בשם רש"י דבכל "איכא דאמרי" הלך אחר המחמיר".
5.1
משמע מדבריו שרש"י סובר שכל "איכא דאמרי" יוצר ספק כיצד לפסוק, ולכן לגבי איסור דאורייתא - פוסקים לחומרא, ובאיסורי דרבנן - לקולא.
5.2
ולפי הרא"ש שמסביר את רש"י: בכל "איכא דאמרי" הלכה תהיה כמחמיר - גם באיסורי דרבנן.
6.
אבל יש להדגיש שרש"י עצמו לא מתמקד דווקא על הביטוי בסוגייתנו - "איכא דאמרי", אלא הוא אומר במפורש "תרי לישני". וזה יכול להתייחס אולי גם לשתי דעות שמובאות בלשון "איבעית אימא"; "איכא דמתני", "אמרי לה"; ועוד.
