גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשע"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף לז ע"ב, מד ע"ב
אודות החומרא "שלא לאכול בשר שהורה בה חכם" - אימתי נוהגת
הרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' קטז ס"ז) כתב: "בהמה שהורה בה חכם מסברא, ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה". מקור דין זה הוא במכילתין (לז ע"ב, ולהלן מד ע"ב) בביאור מאמר יחזקאל הנביא (ד, יד): "הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל", וביארו בגמרא שמה שאמר "ולא בא בפי בשר פגול" היינו "שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם".
והנה מלשון הרמ"א - "בהמה שהורה בה חכם מסברא, ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה" - מבואר שחומרא זו לא נאמרה בדין שמפורש בו להיתירא, ומקורו טהור בגמרא להלן (מד ע"ב): "הני מילי מילתא דתליא בסברא", וכמו שפירש"י (שם): "דתליא בסברא, דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא". אכן, אם הוראת החכם היתה על פי מה שמפורש בתלמוד להיתירא, אין מקום להחמיר. וטעם חומרא זו, בפשיטות, משום שיש להסתפק ולחשוש שאין הסברא נכונה, ואמנם בהוראה מוחלטת שאינה תלויה בסברא, לא נאמר שבעל נפש יחמיר בה, כפי שמבואר ברש"י.
הסבר יותר עמוק מצינו במהרש"א שמבאר הקשר של 'בשר פיגול' ל'בשר שהורה בה חכם' - שאמרו "'ולא בא בפי בשר פגול' - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם" - וזו לשונו: "מדמה לה לפיגול שהוא דבר נאסר במחשבה בקרבן בחוץ לזמנו או חוץ למקומו, כך בהמה שהורה בה חכם, קודם הוראה היתה לפי מחשבת השואל שמא הוא דבר אסור", וביתרון דברים כתב ה'חתם סופר' (בסוגייתנו): "שהורה בה חכם. פי' במילתא דתליא בסברא, והיה מהרהר עליה אולי טרפה היא, ולבסוף החליטה להתיר, מ"מ כיון שחשב עליה מחשבת איסור הוי ליה כפגול דנפסל במחשבה" (ראה גם חת"ס עה"ת פר' שופטים בפסוק לא תזבח).
ובהגדרת הפגם בבשר שהורה בו חכם יש לציין לדברי ה'חתם סופר' בפרשת שמיני (בפסוק יא, מז): "להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", שמביא בשם רבו בעל ה'הפלאה' זי"ע (ואכן נמצא בספרו 'פנים יפות' שם), שמה שנאמר 'ובין החיה אשר לא תאכל' הכוונה היא, שהורה בה חכם והותרה, ומבאר החת"ס: "ונראה לי לבאר יותר, כי האוכל דבר טמא 'ונטמתם בם' - ונטמטם בם, וההיפך אוכל מבשר בהמה טהורה 'זאת החיה אשר תאכלו' - שאוכל החיות נפש הבהמה ומעלה ניצוציה, אמנם בהמה שהורה בה חכם נהי שאינו מטמטם, מ"מ גם אינו אוכל חיות שבה ומעלה ניצוציה אלא כאוכל עפרא בעלמא, וזהו 'בין החיה אשר תאכל' - החיות שלה, והיינו שלא הורה בה חכם אלא הותרה לגמרי, 'ובין החיה אשר לא תאכל' - החיות שלה אלא שהותרה".
אמנם, בספר 'איסור והיתר' (כלל נז אות טו) מצינו שיש להחמיר גם בהוראות מוחלטות – כל שהיה בו איזה נדנוד איסור, וכלשונו: "אמנם אם רצה להחמיר על עצמו שלא לאכול מהבהמה ועוף או מכל דבר שנשאל לחכם, או מתבשיל שנפל או שנמצא בו איסור בכלי שני או בכלי ראשון ויש ששים... ומכל כה"ג, ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור הרשות בידו... וגם אמרו 'בהמה שהורה בה חכם בעל נפש לא יאכל ממנה'... וכל אדם יכול לגדור ולהתקדש עצמו אף במותר לו, ואין זה כמוסיף על התלמוד... וגם מצוה היא כמו שדרשו רז"ל מ'כי עם קדוש אתם לה' אלקיך' (ראה יד, ב', ועי' ספרי וילק"ש שם: "קדש עצמך במותר לך")". וכבר העיר ה'פתחי תשובה' (שם סק"י): "וצריכים לומר, דאף שכתב הרמ"א 'ולא נמצא הדין במפורש... לא יאכל ממנה', אם כן משמע דהא בכלי שני או ביש ס', דנמצא בפירוש אין להחמיר, היינו, שאין החיוב על בעל נפש להחמיר, אבל מ"מ אם רוצה להחמיר - גם בזה מצוה היא".
ברם בשו"ת הרמ"א (סי' נד) מצינו מפורש שאיסור שנתבטל ברוב היתר אין להחמיר כלל, וכך השיב לאיזה שואל שרצה להחמיר על עצמו בכך - מחמת חומרת בשר שהורה בו חכם, וז"ל: "ואי משום שמחמיר על עצמו כאשר כתב מעכ"ת, כבר אמרו בירושלמי דנדרים (פ"ט ה"א), והלשון היא: 'לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים'... די לך במה שאסרה תורה', ואמרו ג"כ (ירושלמי ברכות פ"ב מ"ט) 'הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט'... ומה שהביא מעכ"ת ראיה מיחזקאל 'שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם', אינו דומה לנדון דידן, שמנהג פשוט בכל ישראל לאכלו, ולית דחש ביה וליכא ביה ספיקא כלל, דאין להחמיר בזה" (ראה 'מנחת יעקב', סולת למנחה כלל עו סק"ח).
יתר מיכן מבאר ה'בני יששכר' (חודש אדר מאמר ב דרוש ז) את אשר נמצא "שלפעמים תתבטל חתיכת איסור בהיתר, והוא נאכל עפ"י התורה, כגון שנתבטל בס', או יבש ביבש ברוב", וכותב "שהוא ממחשבות הצור תם הוא ית"ש, יודע אשר הניצוץ הטמון באותה חתיכה האסורה ביחוד יכול להתברר על ידינו, הנה ית"ש מזמין שתפול החתיכה הזאת לתוך ההיתר ותתבטל, ואכול יאכלו אותה עפ"י התורה ותתברר הניצוץ הזה".
וממשיך: "ועתה מהראוי לך להתבונן, כיון שהדבר הזה הוא מאת השי"ת, שהוא מזמין הדבר האיסור שיתערב ברוב היתר בכדי שיהיה ניתר באכילה, כי יודע השי"ת שזה הוא מכלל הבירור הנמסר לישראל, וא"כ מצוה הוא בדווקא שיאכל ישראל החתיכה ההוא ולא יחמיר.... על כן לדעתי הצעירה אין זה מדרך החסידות מה שכמה אנשים נוהגים סלסול בעצמם שלא לאכול מן שום מאכל שהיה עליו שאלת חכם... כי לדעתי אדרבה מצוה הוא, יאכלו ענוים וישבעו, כי הוא נסיבה מאת השי"ת שישוב האיסור להיתר ויתברר ע"י אכילת ישראל, ומה שאמרו ז"ל 'לא אכלתי מבשר שהורה בה חכם', היינו, דוקא במלתא דתליא בסברא...". עי"ש.
