אור לציון
הרב יהודה זולדן

כהן שהרג בתאונת דרכים ובמלחמות ישראל- האם יכול לשאת כפיו?

"אמר רבי יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר: 'ידיכם דמים מלאו' (ישעיהו א, טו)". אך בירושלמי (גיטין ה, ט) נאמר: "שלא תאמר איש פלוני מגלה עריות ושופך דמים, והוא מברכנו? אמר הקב"ה: ומי מברכך? לא אני מברכך, שנאמר: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם' ". לפי הירושלמי כהן ששפך דמים יכול לשאת כפיו. האור זרוע (חלק א סי' קיב), תירץ שבבבלי מדבר ר' יוחנן על כהן שלא עשה תשובה, והירושלמי על כהן שעשה תשובה. האור שמח (הל' תפילה טו, ג), תולה את השאלה אם הכהן עשה תשובה או לא בשני תירוצי תוס' (יבמות ז ע"ב ד"ה שנאמר). הרמב"ם (הל' תפילה טו, ג) ובעקבותיו השו"ע (או"ח סימן קכח, לה) פוסקים שגם אם עשה תשובה איננו יכול לשאת כפיו, אך הרמ"א שם כותב: "ויש אומרים דאם עשה תשובה, נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה, שלא לנעול דלת בפניהם, והכי נהוג ".
הרב עזרא בצרי ("כהן שהרג נפש בתאונה מהו לנשיאת כפים?", תחומין, ג [תשמ"ב], עמ' 250-254), דן האם כהן שהרג בתאונה יכול לשאת כפיו. מסקנתו: "לדעת מרן, כהן שהרג בשוגג אפילו עשה תשובה לא ישא כפיו. וזה דוקא בשוגג הקרוב למזיד או בשוגג סתם. אבל בשוגג הקרוב לאונס ועשה תשובה יכולים להקל אפילו לדעת מרן שישא את כפיו. ועל כן הכהן הזה אם ברור שהשוגג שלו היה קרוב לאונס, וידוע שעשה תשובה יכול לישא את כפיו". לפיו, לא מספיק שכהן יצא זכאי מבית משפט, אלא רק אם הוא יודע בעצמו שהוא היה קרוב לאונס. הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת חלק ב סימן יד), דן האם חייל שהרג אויב בשעת מלחמה יכול לשאת כפיו? לפיו, הפרי חדש כותב (סימן קכח סעיף לה), שאם אנסוהו להרוג, נושא כפיו. "ואם כן הרי הכהן שעומד מול צבאות האויב וחשוף לסכנה, אין לך אונס גדול מזה. והבא להרגך השכם להורגו (ברכות סב:). ודין זה עדיף הרבה מנידון הפרי חדש, שהרי אפילו אם אונסים אותו להרוג את חבירו ישראל, יהרג ואל יעבור,...ובכל זאת לא נפסל לישא כפיו כיון שאנוס הוא ולא ענה מלבו, אף על פי שעשה שלא כהוגן. כל שכן כאן שכהנים שהם חיילי צה"ל עומדים לגונן על ישראל ועל ארצנו הקדושה, שאין ספק שמצוה רבה הם עושים לקדם פני צבאות האויב הבאים לזרוע הרס ולהשמיד ולהרוג ולאבד אנשים נשים וטף, וזהו מה שפסק הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה א), שעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם היא בכלל מלחמת מצוה. ואם כן בודאי שאין ספק שכהנים אלה כשרים לנשיאות כפים". לפיו, היו פוסקים שאסרו על חייל שהרג לשאת כפיו, "אולם הם דיברו לפי מקומם ושעתם, והדיון נסב בעיקר מפני שהרגו מצבאות וחיילי האויב, אשר בתוכם יהודים שגוייסו לצבא, אבל כאן במלחמת מגן זו ששמו נפשם בכפם לקדם פני האויב, להציל נפשות ישראל, אדרבה ראוי לומר להם תחזקנה ידיהם ויישר כחם. והדבר ברור ללא צל של ספק שכשרים והגונים הם לנשיאות כפים, ויבורכו מפי עליון. ויקויים על ידם ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". למסקנה דומה הגיע גם הרב שאר ישוב כהן ("נשיאת כפים ע"י כהנים לוחמי מלחמות ישראל" תחומין, ו [תשמ"ה], עמ' 31-44), והוסיף: "הכהנים שהשתתפו בלחימה זו ובכל התפקידים המוטלים עליהם לשם בטחון ישראל ע"י המוסמכים לכך, ועפ"י פקודות שהם מקבלים ללא חריגה אישית ויוזמה עצמית, מצוה גדולה הם עושים ויתברכו מן השמים. ובודאי שהם כשרים לנשיאת כפים, והמברכים יתברכו".

יוצא לאור על ידי: מרכז ישיבות בני עקיבא בישראל, בשיתוף מכון "משפטי ארץ", עפרה
המערכת: הרב אברהם גיסר -מכון "משפטי ארץ", עפרה
הרב יהודה זולדן – ישיבת ההסדר נוה דקלים- גוש קטיף
אלחנן גלט- מרכז ישיבות בני עקיבא בישראל, רמות שפירא
בסוגיות: ארץ, מדינה, צבא, ומקדש