הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "דאמרי תרוייהו" "רב ושמואל" ו"רבי יוחנן"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא; פסיקה אמוראים]
חולין סח ע"א-ע"ב
"אמר רב יהודה אמר רב: ואבר עצמו אסור. מאי טעמא? דאמר קרא +שמות כ"ב+ ובשר בשדה טרפה לא תאכלו - כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר.
...
עולא אמר רבי יוחנן: ואבר עצמו מותר.
אמר ליה רב יהודה לעולא: והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אבר עצמו אסור! אמר ליה: מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלינן עיינין, אלא הכי אמר רבי יוחנן: הכל היו בכלל +שמות כ"ב+ בשר בשדה טרפה לא תאכלו, כשפרט לך הכתוב גבי חטאת שיצתה חוץ למחיצתה וחזרה - אסור, חטאת הוא דפרט רחמנא בה, אבל כל מילי - כיון דהדור שרי.
מיתיבי: בשר בשדה טרפה לא תאכלו מה תלמוד לומר - לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו - מותרין, יכול אף זה כן, תלמוד לומר טרפה. מאי תלמודא? אמר רבה: כטרפה, מה טרפה, כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר - כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר! תיובתא דעולא תיובתא. "
מבנה הסוגיה:
1.
"רב יהודה אמר רב" מפרש את המשנה, שאם אבר מהעובר יצא לפני השחיטה, השחיטה לא מתרת אותו.
2.
הגמרא מקשה כמה קושיות עליו ומיישבת.
3.
"עולא אמר רבי יוחנן" חולק על רב.
4.
קושיה על "עולא אמר רבי יוחנן"
5.
מסקנה: "תיובתא דעולא תיובתא"
5.1
כלומר, הגמרא פוסקת כ"אמר רב יהודה אמר רב".
6.
ולפי זה מסביר ה"מגיד משנה" את הרמב"ם:
מגיד משנה הלכות מאכלות אסורות פרק ה הלכה ט:
עובר שהוציא ידו או רגלו וכו'. תחלת הפרק (דף ס"ח) בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור מאי טעמא דאמר קרא ובשר בשדה טרפה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר ורבי יוחנן פליג עליה ואתותב וקי"ל כרב.
באופן עקרוני הכלל הוא שבמחלוקת בין "רב" ו"רבי יוחנן" – הלכה כרבי יוחנן. אלא, שבסוגייתנו הגמרא עצמה קבעה שהקושיה על רבי יוחנן "חזקה" ושיטתו נדחית ולכן "הלכה כרב".
7.
בסוגייתנו יש כמה דברים ייחודיים:
8.
רב יהודה אומר לעולא, שגם שמואל סובר כרב "דאמרי תרוייהו". אולי כוונתו לומר, שמכיון ששמואל סובר כרב הרי שיש לנו "רבים" [רב ושמואל – נגד דעת יחיד – רבי יוחנן].
וזה מתאים לשיטה שסוברת שאמנם הלכה כרבי יוחנן נגד "רב" אבל לא נגד "רב ושמואל" יחדיו. [ראה "מתיבתא", הערה י"ד, וב"שוטנשטיין", הערה 22].
8.1
[וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד סח, שכך סוברים הרי"ף [שבת דף קמה], הראב"ד, והרא"ש – שבת פרק כב סימן ד], והראשונים שסוברים שהלכה כרבי יוחנן גם נגד רב ושמואל הם: רבנו חננאל במסכת שבת דף קמה ובתוס' שם, וברשב"א ובריטב"א]
9.
ועולא עונה שלרבי יוחנן יש הוכחה, ולכן עולא לא מקבל את דברי "רב ושמואל".
10.
והגמרא מקשה לשיטת רבי יוחנן ונשארת ב"תיובתא".
11.
שואלים הפרשנים: מדוע בתחילת הסוגיה רב יהודה אמר "רק" בשם רב, ורק אחר כך הוסיף שגם שמואל מסכים לכך, ועונים, שרק אחרי ששמע את דברי רבי יוחנן, והרי הלכה כרבי יוחנן נגד רב, לכן הוסיף שגם שמואל סובר כך, ואין הלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל יחדיו, מפני שהוא "יחיד" נגד "רבים" ["מתיבתא", שם].
12.
הערה: על פי ההסבר הנ"ל ניתן להסיק מסקנה חשובה ביותר והיא: "עולא" ו"רב יהודה" לא "נחשבים", כי אם היינו סופרים גם את רב יהודה עם רב ושמואל ואת "עולא" עם רבי יוחנן, יוצא שיש 3 אמוראים נגד 2 אמוראים, ומבחינת הכרעה יש כאן "תיקו" – "רבים" נגד "רבים" [ואין משמעות לזה ש"רבים" אחד "גדול" יותר [3 אמוראים] מה"רבים" האחר [2 אמוראים].
13.
וכיצד יסבירו אלה שפוסקים תמיד כרבי יוחנן גם נגד רב ושמואל יחדיו, מה מועילה טענת רב יהודה שגם שמואל אמר כך?
14.
ונראה לומר דבר חידוש: רב יהודה אמר ש"רב ושמואל דאמרי תרוייהו". מה פירושו? ייתכן לחדש: הביטוי "דאמרי תרוייהו" לא בא רק לציין ששני חכמים אלה שחלוקים פעמים רבות כאן מסכימים זה לזה, אלא, ביטוי זה בא לחדש שבבית המדרש קבעו שהלכה כמותם. כלומר, גם לפי השיטה, שבדרך כלל, הלכה כרבי יוחנן נגד "רב ושמואל", זה רק כאשר הגמרא לא פוסקת כמותם, אבל הביטוי "דאמרי תרוייהו" בא לומר שהגמרא פוסקת כמותם. ובמקרה זה אין הכוונה ש"עורך הגמרא" כך פוסק, אלא, בבית המדרש של רב ושמואל קבעו לדורות שהלכה כרב ושמואל – גם נגד רבי יוחנן.
