מבצר הטהרה שברחם / הרב דוב ברקוביץ

חולין סח ע"א - עא ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

הרחם מושווה בגמרא למתחם המקדש, בלי הבדל בין אדם לבהמה. אך מעלתו של האדם וחשיבותה של נפש העובר מבטלים את ההשוואה כאשר מדובר בעובר מת

במרכזו של פרק 'בהמה המקשה לילד' נמצאת התבוננות מרתקת בסוד הרחם מנקודת מבט שאינה מבחינה בין אדם לבהמה. המשנה הפותחת את הפרק קובעת (דף סח.):

בהמה המקשה לילד
והוציא העובר את ידו, והחזירו –
מותר באכילה [כשנשחטה האם כהלכה].
הוציא את ראשו, אף על פי שהחזירו (מיד) –
הרי זה כילוד [וטעון שחיטה בעצמו].

ההנחה שעליה נשענת פסיקת המשנה היא שעובר ברחם נחשב כחלק מהבהמה, כאחד מאבריה; על כן העובר מותר באכילה ללא שחיטה נוספת. הציפייה היא שהגמרא תפתח בדיון סביב עיקרון זה, אך היא מתמקדת בשאלה שנראית על פניה פחות חשובה: למה כוונת המשנה באומרה "מותר באכילה" – במקרה של העגל שהוציא ידו והחזירה. האם הפסיקה קובעת שהעובר מותר באכילה בשחיטת אמו למרות שהלידה כבר התחילה בהוצאת היד, אך היד עצמה אסורה באכילה היות שהיא יצאה מגוף האם, או שגם היד מותרת באכילה היות שהוחזרה - למרות "לידתה" - בגלל שבזמן השחיטה היא הייתה ברחם?
 

הרחם כמקדש

הדיון בין רב ושמואל (הסוברים שהיד אסורה באכילה גם אם הוחזרה לפני השחיטה) לבין עולא ורב יוחנן (הסוברים שהיד חזרה להיות חלק מהעובר הנחשב אבר בגוף אמו) נשען על מקורות שנראים לא רלוונטיים בעליל: הלכות הקשורות לחצרות בית המקדש ולמחיצותיהן, והפסוק המהווה בסיס לאיסור טריפה. מה בין בהמה שנטרפה בשדה ליציאת יד מהרחם? ומה בין זה לחומות ירושלים והר הבית?

הפסוק המהווה את יסוד הדרשה הוא "ואנשי קודש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל). ה"שדה" המוזכר בפסוק הופך לדימוי, לסמל של מקום רחוק ממושב בני אדם, מנותק ממקום החיים – בדומה לשימוש בפרשת עגלה ערופה, "כי יימצא חלל באדמה אשר ה' א-להיך נותן לך לרשתה, נופל בשדה, לא נודע מי הכהו" (דברים כא, א). בכוח הדמיון היוצר התורני "השדה" מיוחס לשטח מחוץ למקום הקודש. לכל קרבן ("בשר") נקבע מקום אכילה בעזרות המקדש או בירושלים. על בסיס המדרש, כל קרבן שהוצא מחוץ למחיצות הקודש הראויות לו, כלומר ל"שדה", נחשב "טרפה".

מה פשר ההדבקה של מין בשאינו מינו? מחיצות שטחי הקודש למיניהם, חומות הר הבית וחומת ירושלים, משרטטות את זירת הגילוי של שורש החיים בעולם, מקודש הקודשים מקום השכינה, שורש כל החיים, החוצה אל פני עזרות המקדש, ושוב החוצה אל פני ירושלים. כל מה שהוקרב כלפי מקום השכינה אך הוצא מחוץ לזירת הקודש, נחשב כב"שדה", כאילו הוצא למקום שגילוי החיים בו התעמעם, נטרף.

על פי הגמרא, שורש המחלוקת בין החכמים בעניין מעמד היד שיצאה מהרחם והוחזרה קשור למעמדם של קרבנות שהוצאו "לשדה", אך הוחזרו פנימה. האם קרבן שכזה חזר למעמדו המקורי או ששם ה"טריפה" שחל עליו נדבק בו לעולם, כדין בהמה טריפה?

באופן מפתיע, קירות רחם הבהמה נידונו כמחיצות בית המקדש, והוצאת היד מחוץ לרחם כיציאה אל השדה, מקום הטריפה. והנה כל הדיון בסוגיה מדהימה זו מניח הנחה זו: הרחם – גם של בהמה חיה – הנו כמקדש, ויש לדון את תהליך הלידה בקטגוריות הנלקחות מהלכות קרבנות היוצאים מחוץ למחיצות הקודש. זאת בגלל שהרחם הנו חלל שבו מתגלה שורש החיים כמו המקדש עצמו.

בין אדם לבהמה

על ההקבלה בין המקדש לרחם כתב הרב יעקב נגן בספרו "נשמת המשנה" (הוצאת ישיבת עתניאל). גם אני התייחסתי לתובנה מרתקת זו בספרי "מקדש החיים" (הוצאת קורן). אלא שאותן התייחסויות עוסקות ברחם האישה, והמשנה והגמרא כאן מחילות את התובנה גם לגבי רחם של בהמה.

הגמרא מחברת בין אדם ובהמה בהקשר של יצירת חיים חדשים על רקע דיונים אחרים בסוגיות הפרק. הנה שתי דוגמאות מתוך כמה:

- בבירור המשנה הפותחת את הפרק בודקת הגמרא אם יש להבדיל בקביעת מעמד "בכור" בין פתיחת הרחם הראשונה של אישה ויציאת ראש העובר לבין פתיחת הרחם הראשונה של בהמה. ההנחה הפשוטה היא שאכן יש להבדיל, מכמה טעמים, ובהם ההבדל המהותי בין אדם שנברא בצלם א-להים לבין בהמה! אך מסקנת הגמרא היא שבכל הקשור ללידה מצד עצמה, כפעולה של יצירת חיים חדשים, אין להבדיל. למשל, כפי שהגמרא מציינת, "סימן יציאת הוולד באישה (יציאת השליה – ואין שליה ללא לידה) כך (יציאת השליה) סימן הוולד בבהמה".

- רבי מאיר סובר שאישה המפילה כאשר צורת העובר הנה כבהמה כחיה וכעוף, חייבת לקיים את כל דיני הטומאה והטהרה של יולדת המבחינים בין לידת זכר ונקבה – כמו בלידה רגילה או לידת נפל בצורת עובר רגיל. כל זאת בגלל שהתורה משתמשת בסיפורי הבריאה במילת המפתח "יצירה" באופן שווה לחיה ולאדם.

למרות המאמץ הניכר של הגמרא לשמור על יסוד של זיהוי בין אדם לבהמה בכל הקשור לרחם כמקום של גילוי שורש החיים, בהמשך נחשפת הנקודה המיוחדת בלידת אדם. המשנה קובעת (דף ע: ועא.):

בהמה שמת עוברה בתוך מעיה
והושיט הרועה את ידו ונגע בו,
בין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה –
טהור...
האישה שמת ולדה בתוך מעיה
ופשטה החיה (המיילדת) את ידה ונגעה בו –
החיה טמאה טומאת שבעה
והאשה טהורה עד שיצא הוולד.

כידוע, נבלת בהמה מטמאת את האדם הנוגע בה; גוף אדם מת מטמא את מי שנוגע בו טומאה חמורה עוד יותר. בפסיקה הראשונה של המשנה, לגבי הרועה, ממשיכה המשנה לפסוק על בסיס ההנחה שהעובר נחשב אבר של האם. כמו ששחיטת האם פוטרת את העובר שבמעיה משחיטה נוספת, כך המעמד של האם בדיני טומאה וטהרה תקף לגבי העובר על אף שהוא היה צריך להיות נדון כנבלה.

לעומת זאת, המקרה של עובר מת ברחם אישה נראה מורכב יותר, וישנן נקודות הדורשות הסבר. הקביעה שאם שעובר מת ברחמה נידונה כטהורה נגזרת על פניה על בסיס אותו העיקרון שקבע את מעמד הרועה שהושיט את ידו ונגע בנבלה. אך אם האם אינה נטמאת, למה נטמאת המיילדת ('החיה') הבאה לעזרתה כאשר היא נוגעת בעובר? במה היא שונה מהרועה?

דרכים שונות הוצעו בגמרא להסביר משנה זו, ועוד נעסוק בהן; בשלב זה נתבונן במשנה מקבילה במסכת אהלות שבה מתואר מקרה של תאומים ברחם שעה שמת אחד העוברים: "יצא הראשון מת והשני חי – טהור (השני, בעודו ברחם); (יצא) הראשון חי, והשני מת - טמא (הראשון מרגע שיצא מהרחם)" (ז, ה). גם על משנה זו נאמרו דברים שונים, אך נראה שפסיקת המשנה מבוססת על כלל מרתק שכתוב בתוספתא "אין לוולד טומאה עד שיצא לאוויר העולם" (אהלות סוף פרק ח).

כאמור, הרחם נידון כחלל שכולו חיות, שבו המוות כאילו אינו קיים. העובר עטוף במים חיים וניזון ללא כל עמל מצידו. מצבו כבגן עדן. כל עוד העובר החי נשאר ברחם אמו הוא איננו נטמא, על אף שעל בסיס הלכות טומאת מת הרגילות, ברגע שהעובר המת יצא לאוויר העולם כל דבר הנמצא תחת אותה תקרה אמור להיטמא בטומאת מת. אך כאשר העובר החי יוצא מהרחם, טומאת העובר המת שברחם מתפשטת; היא יוצאת דרך פתח הרחם אל חלל החדר שמבחוץ.

על רקע זה יש להבין את ההבדל המשמעותי בין החיים שבתוך הרחם לבין החיים שמחוצה לה. העובר ברחם חי בצלו של עץ החיים, אשר אין שם מוות; הלידה מהווה מעבר למציאות שבה הזיקה לעץ החיים מתווכת על ידי היחס לעץ הדעת טוב ורע. הלידה מהווה ניתוק מסוים מעץ החיים, ראשיתה של אפשרות הרע והמוות, תחילת אפשרות ההיטמאות.

ברוח זו יש להבין המשנה בפרקנו: המיילדת (וידה המושטת לתוך הרחם) מהווה פריצה של החוץ פנימה, כניסה של עולם עץ הדעת לזירת עץ החיים הבלתי מותנית. על כן היא נטמאת בטומאת מת במגע עם העובר. לעומת זאת האם נשארת טהורה היות שמבחינתה העובר נמצא בחלל הרחם, כולו חיות. והנה, מבחינת היחס בין עץ החיים לעץ הדעת יש הבדל משמעותי בין לידת בהמה לבין לידת אישה, על אף שבשתיהן מתממש רצון הבורא ביצירת חיים חדשים.
 

בלוע או לא

הגמרא מעמידה משנה זו באור אחר כקביעה במחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל. על פי רבי ישמעאל עובר ברחם אמו נידון כסעיף בהלכות טומאה המכונה "טומאה בלועה". חפץ טמא שנבלע בתוך חפץ אחר (דוגמת הגמרא – טבעת טמאה שנבלעה במעי אדם) נידון כאילו הפך להיות אבר בגוף הבולע, ומאבד את זהותו כחפץ טמא. על פי קביעה זו האם טהורה היות שהעובר המת הנו כ"בלוע" בגופה. למרות זאת המיילדת נטמאת כאשר היא נוגעת בעובר "הבלוע", בגלל שגזרו חכמים שמא לא תבחין בין עובר הנמצא ברחם ונידון כ"בלוע" לבין עובר שיצא מהרחם ונמצא כבר ב"פרוזדור" – מצב שבו העובר נידון כלא בלוע, והוא טמא ומטמא.

לעומת זאת קובע רבי עקיבא שאי אפשר להשתמש במסגרת הכללית של הלכות טומאה לשם קביעת מעמדו של העובר. לעובר מת יש מעמד של "נפש מת" בדיוק כמו אדם שחי את חייו ונפטר. אין לבטל נפש אחת בגין נפש אחרת – מה שמשתמע מהאפיון של העובר כ"בלוע" בגופה של אמו. גם עובר מת ברחם נידון כ"נפש מת", ומשום כך המיילדת נטמאת במגע עם העובר. מנגד, האם אינה נטמאת מפני שמבחינתה העובר נמצא ב"בית הסתרים" ונידון בשל כך כלא היה.