הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "הלכתא"; "ואזדא... לטעמיה"; "זו דברי...אבל..."; "מאן חכמים"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין עט ע"א
"אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכתא כחנניה.
ואזדא שמואל לטעמיה: דתנן, ר' יהודה אומר: הנולדים מן הסוס, אע"פ שאביהן חמור - מותרין זה בזה, אבל הנולדין מן החמור עם הנולדין מן הסוס - אסורין; ואמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' יהודה, דאמר אין חוששין לזרע האב, אבל חכמים אומרים כל מיני פרדות אחת הן, מאן חכמים - חנניה הוא, דאמר חוששין לזרע האב, והאי בר סוסיא וחמרא, והאי בר חמרא וסוסיא - כולהו חדא מינא נינהו.
איבעיא להו: (מי פשיט) +מסורת הש"ס: [מיפשט פשיטא]+ ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב, או דלמא ספוקי מספקא ליה?."
1.
בסוגיה בדף הקודם הובאה מחלוקת בין חנניה לחכמים.
2.
שמואל כאן פוסק כחנניה.
3.
והגמרא מנמקת את פסיקתו של שמואל ממקום אחר, "ואזדא שמואל לטעמיה" – כלומר שמואל פוסק כאן בסוגייתנו כחנניה מפני שהוא הכריע כך כבר בסוגיה אחרת במשנה במסכת כלאים.
4.
הגמרא מציינת ששמואל קובע שחכמים חולקים שם על רבי יהודה.
5.
לא מצינו שם במשנה את דעת חכמים, ולכן שואלת כאן הגמרא "מאן חכמים",
5.
והיא עונה, שזו דעת חנניה שהובאה בסוגיה הקודמת [שחוששין לזרע האב].
6.
יש להדגיש: הביטוי "מאן חכמים" כאן לא דומה לשאר מקומות. בשאר מקומות מופיע במשנה הביטוי "חכמים אומרים", אלא שהגמרא רוצה לקבוע שזו דעת תנא יחיד שהמשנה רוצה לפסוק כמותו.
6.1
אבל כאן, "מאן חכמים" מתייחס רק לדעת חנניה, ולא מוזכר במפורש באותה משנה כמחלוקת עם רבי יהודה.
7.
באותה סוגיה שמואל קובע "זו דברי רבי יהודה...". מה משמעות הביטוי?
8.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
שי. זו דברי פלוני, כשהגמרא אומרת זו דברי פלוני על הסתם פליג עליה ולא סבר כוותיה. וכן כתבו התוספות (ד"ה ומאי) בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ה (א), וזה לשונם: זו דברי סומכוס, משמע זו ולא סבירא ליה, אף על גב דמוכח בפרק בית כור (שם בבא בתרא קה א) דאיכא זו וסבירא ליה, מיהו סתם זו לא סבירא ליה. וכן כתב הר"ן פרק אלו נערות (כתובות דף מ ב ד"ה זו דברי רבי מאיר) דזו לא סבירא ליה, כל היכא דלא מפרש בהדיא זו וסבירא ליה.
נראה, שדבריו תקפים גם אם אמורא אומר את הביטוי "זו דברי..." [ולאו דווקא אם הביטוי נאמר על ידי "סתמא דגמרא"].
9.
כלומר, שמואל אומר "זו דברי רבי יהודה" כדי ללמדנו שאין הלכה כמותו.
10.
ולכאורה מדוע שנחשוב שהלכה כרבי יהודה אם חכמים חולקים עליו, והרי במחלוקת בין רבי יהודה וחכמים הכלל הוא שהלכה כחכמים?
11.
אלא שבסוגייתנו העניין מבואר: הרי שמואל קובע שהדעה החולקת על רבי יהודה היא דעתו של חנניה, והיא דעת יחיד מול דעת יחיד של רבי יהודה, לכן משתמשים בביטוי "זו דברי...", ללמדנו שאין הלכה כאותו תנא – רבי יהודה.
12.
רא"ש מסכת חולין פרק ה:
ב א"ל רבי אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא לריספקי עיין בהנך דדמיין להדדי ועייל. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא. מאי סימני'. כי הא דאמר אביי עבי קליה בר חמרא צייל קליה בר סוסיא. וא"ר פפא רבה אודניא וזוטרא גנובתיה בר חמרא. זוטרא אודניה ורבה גנובתיה בר סוסיא.
כל הני אמוראי דיהבי בהו סימנא וכן רבי אבא סברי כרבי יהודה. וכן בפרק בתרא דכתובות (דף קיא ב) קאמר יצחק ושמעון ואושעיא אמרו הלכה כרבי יהודה בפרידות. וגם מדמתרגמינן ושור או שה ותורתא או שיתא לה ולברה משמע דאינו נוהג בזכרים
הוא מביא כמה אמוראים [גם מסוגייתנו וגם מסוגיות אחרות] שלא פוסקים כחנניה [וממילא לא כפסיקת שמואל].
12.1
ומיהו אשכחן סתם משנה כחנניא בבכורות בסוף (אלו מומין) [מומין אלו] (בכורות דף מה ב) דתנן ואלו כשרים באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו ומוקי לה בגמ' כחנניא ושמואל פוסק בשמעתין כחנניא.
הוא מביא "סתם משנה" [במסכת בכורות] שהגמרא שם קובעת שהיא כדעת חנניה.
כמו כן, שמואל בסוגיתנו פוסק כחנניה.
12.2
עד כאן רק נעיר: הרי האמוראים שהוזכרו בסוגייתנו [שהרא"ש קובע שהם לא פוסקים כחנניה] הרי הם נחשבים "בתראי" לעומת שמואל ויש לפסוק כמותם!
12.3
ועוד דבפרק השואל (מסכת בבא מציעא דף צה ב) פליגי אביי ורבא אביי סבר כרבי אושעיא ומתרץ קראי כרבי אושעיא. רבא סבר כר' יונתן ומתרץ קראי כרבי יונתן. אלמא הילכתא כרבי יונתן דהילכתא כרבא לגבי אביי. ולעיל אוקימנא דחנניא כרבי יונתן
כאן הוא מתייחס יותר לדברים שכבר הבאנו בסוגיה הקודמת בדף עז. שיש לפסוק כרבא שסובר כרבי יונתן שמתאים לדברי חנניה.
12.4
עד כאן נראה, שיש לבדוק מי היה יותר מאוחר: האמוראים בסוגייתנו שלא סוברים כחנניה, או רבא שכנראה מסכים [לא באופן ישיר, אלא בעקיפין, שבכך פסק כרבי יונתן] לדעת חנניה.
12.5
בין האמוראים מוזכר גם רב פפא, ורב פפא היה מאוחר לרבא ואולי הוא צריך להיות המכריע. [שוב, דברי רב פפא לא מתייחסים לחנניה אלא רק בעקיפין], אלא אם נאמר שאין הלכה כרב פפא נגד "רבא" מפני שרב פפא היה תלמידו.
12.6
מיהו אפילו אם הלכה כרבי יהודה כדפסקינן בכתובות הא מסקינן דלרבי יהודה מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לא. הילכך אם ברור לן שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד. והאי דקתני במתניתין אמה מכרתי לשחיטה אורחא דמילתא קתני דהאם ידוע אבל האב אינו מצוי כל כך שיהא ידוע ובעל הלכות פסק דליתא לדחנניא בענין אותו ואת בנו וכן בשאלתות וכן רב אלפס זכרונו לברכה. ומסתברא כדפרישית כיון דמסקינן דלרבי יהודה מספקא ליה:
הרא"ש כנראה נשאר בספק ולכן הוא מכריע בסוף דבריו: גם מי שפוסק כרבי יהודה [ולא כחנניה], הרי שזה רק מספק, כי זו דעת רבי יהודה – על פי מסקנת סוגייתנו. ולכן הפסק למעשה יהיה לפי הכללים הנובעים מספק אם חוששין לזרע האב.
