בי חתנא ובי כלתא
חולין פג ע"א
"למה לי למיתני: את האם לחתן ואת הבת לכלה?
מלתא אגב אורחיה קמשמע לן: דאורח ארעא למטרח בי חתנא טפי מבי כלתא".
נפקא מינה מכך לשאלה שהביא בשו"ת תורה לשמה לרבי יוסף חיים בן אליהו בעל הבן איש חי בסימן שכב: "נדב ב' צאן אחד לחתן ואחד לכלה, והצאן אחד גדול והשני קטן, למי יתנו הגדול?".
עוד נפקא מינה כתב בספר לחם חמודות על הגמרא והובא בשו"ת שיח יצחק סימן תצז: "שיכולין קרובי הכלה לכוף את החתן לעשות סעודה גדולה יותר מהם, ומיהו הכל לפי תואר הענין שאם הם יפזרו יותר מדאי ודאי שאין לכוף".
אלא שקשה,
הרי מצינו שעיקר המצוה לשמח דוקא את הכלה.
במסכת כתובות דף טז ע"ב [ובמסכתות כלה רבתי פרק ט הלכה א; ודרך ארץ פרקי בן עזאי פרק ד הלכה ד]: "תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה?".
במסכת כתובות דף יז ע"א: "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה... רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד".
במסכת סוטה דף יב ע"א: "א"ר יהודה בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה". כך הגירסה גם בשמות רבה שנאן, במדרש אגדה בובר, פסיקתא זוטרתא - לקח טוב, ובילקוט. וגם לגירסת שכל טוב בובר ושמות רבה וילנא – מרקדין לפניהם, עדיין הכלה עיקר כבגמרא בכתובות.
ולמה איפוא אורח ארעא למטרח בי חתנא טפי מבי כלתא?
וי"ל, שהרי אין החתן עושה סעודה בלא שהכלה עמו, ואין הכלה עושה סעודה בלא החתן. מעתה אדרבה, עיקר סעודת בי חתנא היא לכבוד הכלה ולשמחה, וסעודת בי כלתא עושה הכלה לכבוד החתן.
עוד י"ל, שאמנם עיקר המצוה היא לשמח את הכלה, היא הרי זו העוזבת את בית משפחתה לדבוק במשפחה חדשה, והיא המקנה את עצמה לרשות הבעל.
אלא ששמחה לחוד ואכילה לחוד.
שאמרו במדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) אסתר פרק א, ט [ובילקוט שמעוני אסתר רמז תתרמט]: "בית המלכות אשר למלך אחשורוש. מלמד שנתנה אותן בבתים מצויירים מקום שהמלך ישן. אמר רבי אבין רוצה אשה שתהא מבטת בצורות נאות מלאכול עגלות פטומות".
הרי שהאיש חפץ יותר באכילה, ואילו האשה חפצה בשמחת הנוי והריקודים.
וכן אמרו במסכת פסחים דף קט ע"א: "רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין".
והריקודים מצויים בכל מקום בעיקר בנשים.
כמו שדרשו בפרקי דרבי אליעזר (בנוסח הנכון – וארשא!) פרק יב:
"ולחלוק כבוד לאדם הראשון עשה הקב"ה עשר חופות בגן עדן, שנאמר בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה וגו', הרי אלו י' חופות. והיו המלאכים מתופפים בתופים ומרקדין כנקבות שנאמר (יחזקאל כח, יג) מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ [בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ]".
ובמדרש אלפא ביתא דרבי עקיבא [באוצר המדרשים נוסחא ב' לפי דפוס קראקא ואשמטרדם]:
"מלמד שכל פמליא של מעלה ירדו עמהם לגן עדן מקצתן היו אוחזין בידם נבלים ומצלתים וכינורות ומשחקין לפניו כבתולות וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות היו מרקדין לפניהם כנערות".
ובמדרש בראשית רבתי פרשת וישלח לד, א-ב:
"שהיתה דינה יושבת אהלים ואינה יוצאה החוצה, מה עשה שכם, הביא נערות משחקות ומתופפות בתפים ובמחולות ויצאת דינה לראות בבנות הארץ המשחקות".
בשמות טו, כ: וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.
בשופטים יא, לד: וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת.
שופטים כא, כא: יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת.
בויקרא רבה פרשת שמיני פרשה יב: "אמר רבי חוניא שמ[ו]נים מיני ריקודים ריקדה בת פרעה באותו הלילה".
במסכת תענית דף כו ע"ב [ועוד]: "ובנות ירושלים [/ישראל] יוצאות וחולות בכרמים".
וזהו שכתב רש"י: "למיטרח בי חתנא - ולעשות סעודה טפי מכלתא".
דוקא הסעודה רבה בבי חתנא, אבל הנוי והשמחה, הריקודים והמחולות, רבים יותר בבי כלתא.
