שריד מתורת ראשונים / יעקב צ. מאיר
חולין פט ע"א-ע"ב
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
בסופו של פרק כסוי הדם דנה הגמרא בשאלה מדוע מותר לכסות את הדם בעפר של עיר הנדחת. הדיון נשען על הנחת עבודה בבלית ידועה - האיסור על שימוש בחפצים של עבודה זרה ושל עיר הנדחת נובע מן העובדה שהן לשופר והן ללולב ישנו שיעור מינימלי המכשיר אותם. מכיוון שכל חפציה של עיר הנדחת, כמו גם חפצי עבודה זרה, עומדים לשריפה וכל העומד לשריפה 'כשרוף דמי', ממילא 'כתותי מכתת שיעוריה', שיעורו נחשב כאילו איננו קיים ואי אפשר להשתמש בו. מה שאין כן לגבי עפר, הרי כל מה ש'מכתת' הופך לעפר וממילא ניתן לכסות את הדם בעזרתו.
במהלך נאה זה משובצת ההלכה הבבלית הברורה – שופר של עבודה זרה פסול. אך בירושלמי נמצא תמונה מורכבת יותר. 'שופר שלע"ז ושלעיר הנדחת... תני ר' חייה כשר. תני ר' הושעיה פסול' (סוכה פ"ג ה"א). שתי גירסאות הפכיות מתועדות כאן. ההלכה הבבלית תואמת את ברייתת ר' הושעיה, ואילו ר' חייה הגדול שונה ברייתא אחרת, שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת כשר.
את הסברה העומדת מאחורי מסורתו של ר' חייה מסביר ר' אלעזר בן פדת, 'אמר ר' לעזר, תמן (בלולב) בגופו הוא יוצא. ברם הכא (בשופר) בקולו הוא יוצא' (שם). הגוף נפסל בעבודה זרה, ולכן לולב פסול. אך הקול המופשט איננו מושפע מגוף השופר ולכן שופר של עבודה זרה ושל עיר הנדחת – כשר.
הברייתא יוצאת הדופן של ר' חייה לא שרדה וההלכה נקבעה כמשנת הבבלי, שופר של ע"ז פסול לכתחילה ואפשר לצאת בו בדיעבד בלבד (או"ח תקפ"ו ג). אך מתוך השריד שבירושלמי ניתן ללמוד משהו על ההבדל שבין תורת בבל לבין תורת ארץ ישראל. כחו של הבבלי גדול בהפשטות דקות. הוא מסוגל לדון שופר של ע"ז על שום סופו – 'כשרוף דמי' – ומתוך כך לחשב את שיעורו כבטל בהווה. תורת ארץ ישראל איננה מגיעה לגבהים מעודנים כאלה של הפשטת חומר וצורה. יתרונה הוא דווקא בגולמיותה היחסית, בקרבתה אל 'קרקע' השמועות וביכולתה לשמר עבורנו שרידים מתורתם של האמוראים.
במקרה זה משמר עבורנו הירושלמי חילוק עתיק יומין המלמד משהו על ההבדל העקרוני שבין ראש השנה, חג ה'קול' שאינו נפגם, לבין חג הסוכות, החג המקדשי העתיק בו אנו מצווים ליטול לולב ממש, ב'גופו' הממשי העלול להיפסל בע"ז.
