גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשפ"א, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף פט ע"א 

למה הוי אמינא שגם לדברי תורה ישים האדם עצמו כאלם?

אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהלים נח, ב) "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם", מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר 'צדק תדברון', יכול יגיס דעתו, ת"ל 'מישרים תשפטו בני אדם' (פט ע"א). כבר תמהו רבים, היאך ס"ד לומר שגם לדברי תורה ישים את עצמו כאלם; ותו, במה שאמרו "יכול יגיס האדם את דעתו", מהו הקשר בין הדברים. והרי כמה ביאורים בזה מדברי המפרשים.

הרי"ף על ה'עין יעקב' מפרש שמאמר זה הוא המשך של המאמר הקודם - "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה", והשיאה הגמרא עצה טובה להתרחק מן המריבות, והיא שישים עצמו כאלם: "שאם ישמע שמחרפים אותו ושותק הוא מכניע לחבירו המחרפו, כמאמר החכם: 'לא תוכל להלחם עם נבל ובמה שתחריש לו בזה תכניעהו' (ראה 'מגן אבות' להתשב"ץ אבות פ"א מי"ז), ולא עוד, אלא שמתוך שנעשה כאלם לא יחרפהו עוד", והביא לזה מאמר נוסף של אחד החכמים: "מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים הרבה" (ראה מגן אבות שם), כלומר, מי שעונה למחרפיו דבר - היות שאינו סובל את דבריהם, יסבול בסוף דברים הרבה עד אין קץ, ונגד זה אמרו: "מה אומנתו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאלם", שמרויח בזה הרבה להנאות עצמו, להסיר כל המריבות מעליו.

וכלפי זה שפיר אמרו: "יכול אף לדברי תורה כן", כלומר, שגם במלחמתה של תורה ישים עצמו כאלם, כדי שלא לבא לידי מריבה, "ת"ל צדק תדברון" - שצריך להיות גבור להשיב במלחמה, כי במלחמתה של תורה אמרו (קידושין ל:): "אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד) 'את והב בסופה', אל תקרי בסופה אלא בסופה".

וכנגד זה המשיכו ואמרו: "יכול יגיס דעתו", כלומר, מאחר "שנתנה לו התורה רשות ללחום מלחמות ה' תהיה כוונתו לנצח את חבירו ולהגיס דעתו ולהתייהר בחכמתו", לכך אמרו: "ת"ל, מישרים תשפטו בני אדם", וכמו שכתב רש"י: "מישרים, במישור ארץ חלקה שנוחה לידרס", והטעם הוא, "שראוי לכם לשפוט שאתם בני אדם, ואין לבן אדם להתייהר כי לה' המלוכה ומושל בגוים".

הרחיד"א בספרו 'רוח חיים' (דרוש ג לשבת שובה) כתב בזה על פי דברי מדרש בתהלים: "'אשמרה לפי מחסום' (תהלים לט, ב), וכי יש מחסום לפה, אמרו, הן, 'מרפא לשון עץ חיים' (משלי טו, ד) זו התורה, שנאמר (שם ג, יח) 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. מכאן את למד, שלא נתן הקב"ה תורה לישראל, אלא כדי שלא יהו עסוקין בלשון הרע ולא בדברי הבטלה" וכו', ונגד הזהירות מלשון הרע אמר גם כן דוד המלך 'האמנם אלם' - וכדרשת רז"ל: "מה אומנותו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאלם".

ובכן שפיר אמרו: "יכול אף לדברי תורה", כי היות שתכלית נתינת התורה לישראל היא ב'כדי שלא יהו עסוקים בלשה"ר ולא בדברי הבטלה', ומאחר שהאדם עושה עצמו אלם, שוב לא יהיה צורך לעסוק בתורה, ולכן אמרו "ת"ל צדק תדברון", כי התורה מבטלת את היצה"ר, ואם לא ילמוד, אזי חלילה יכול היצה"ר לפתותו לפתוח פיו ולדבר, ולכן גם מי שכבר סתם פיו מלדבר לשה"ר, עדיין חייב לעסוק בתורה.

וסלקא דעתך: "יכול יגיס דעתו", כי אחרי שזכה האדם למעלה גדולה כזו שבלם את פיו מלדבר לשה"ר ודברים בטלים, יתכן שיגיס דעתו ויבזה בני אדם אחרים, "ת"ל מישרים תשפטו בני אדם", כי אחרי כל אלה על האדם להמנע ממדה מגונה הלזו, דאי לאו הכי יאבד את הכל, שהרי "על ידי הגאוה ישלוט בו יצה"ר ויאבד הכל, ולכן לא יתן יד לצד הגאוה, ובענוה ישפוט וידין לכף זכות" (ראה ביאור נוסף בספרו 'אהבת דוד' דרוש ג לשבת כלה).

ואלו הדברים שכותב ה'חפץ חיים' זצ"ל [שהיא"צ שלו חל היום, כ"ד אלול] בספרו 'שמירת הלשון' (ח"א שער התבונה פ"א בהגה"ה): "ונראה, דהנה ידוע דלמוד התורה יש בשני גוני, א. ללמד בעצמו. ב. ללמד בחבורה עם אחרים, ובכל אחד יש מעלה וחסרון, אם לומד בעצמו, יש מעלה - שלא יוכל לבוא לשום דיבור אסור, כי אין איש אתו שידבר עמו, אבל יש חסרון - שהלמוד לא נתברר יפה על ידי זה. ואם לומד עם אחרים, יש חסרון - שעל ידי התחברות בא לפעמים לדברים בטלים ולשה"ר וליצנות, אבל כנגדו יש מעלה גדולה, שעל ידי זה נתברר הלמוד יפה. וזו כונת הגמרא: 'יכול אף לדברי תורה', פירוש, לא שלא ידבר כלל בתורה, רק ישתמש במדת האלמות, שהיא השמירה היתרה אף לדברי תורה, כגון, שלא ידבר עם אנשים כלל אף בדברי תורה, מיראה פן ימשך על ידי זה לבסוף לדבורים אסורים ורק ילמד לעצמו... על זה השיבו: 'ת"ל צדק תדברון', ולא כתיב: 'צדק ידבר' בלשון יחיד, כמו שפתח תחלה בלשון 'אלם', להורות לנו שידבר צדק בחבורה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות סג:): 'חרב אל הבדים' (ירמי' נ, לו), חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין וכו'... וא"כ לפי זה האדם השלם הוא במעלה הגדולה, שצריך להתנהג בשני הפכים, דהינו בעניני העולם - יהיה כאלם ולא ידבר אפילו במותר, כי אם במה שהוא הכרח, ובעניני התורה והמצות ירחיב הדבור בכל היכולת ללמד עם רבים ולדבר עמם בדבר שבקדושה, ומכל מקום יעמוד על המשמר לבלי לדבר עמם בשום דבור האסור. ולזה סיימה הגמרא: 'יכול יגיס דעתו', כשהוא רואה שארי אנשים שמפקירים לגמרי את דבורם, ומטנפים את פיהם בלשה"ר וליצנות ושארי דבורים אסורים יחזיק אותם לרשעים גמורים, ואת עצמו יחזיק לצדיק גמור, 'ת"ל מישרים תשפטו בני אדם', שצריך לשפט אותם למישור ולזכות, שאינם יודעים מה הוא לשה"ר, וכיוצא בזה בשארי דבורים אסורים, וגם אינם יודעים את חומר העון שיש בדבורים אסורים".